במסכת כתובות (דף ב:) דנה הגמרא האם יש אונס בגיטין או לא. אדם נתן לאשתו גט על תנאי, כגון: "אם לא אחזור הביתה בעוד י"ב חדשים יהיה זה גט ותהיי מגורשת ממני", ולבסוף נאנס ולא הצליח לבא. האם הגט פעל או לא. (ונפסק להלכה שהאשה מגורשת, למרות שהבעל נאנס ולא בא בְּעל כורחו).
אחד הקשיים הגדולים בסוגיית אונס בגיטין הוא להבין מדוע כאשר התנאי התקיים באונס יש איזה חיסרון בקיום התנאי. ומה בכך שנאנס, הרי הגט פועל על פי התנאי שהוא קבע. אונס אנו מכירים מפרשת עונשים בתורה, שאדם שעשה עבירה באונס לא מענישים אותו, אבל כשאדם עשה תנאי מדוע שלא יחול התנאי גם באונס?

אונס - רחמנא פטריה
בגמרא בכתובות (ג.) בחלק הראשון של הסוגיא, הגיעה הגמרא למסקנה שהסיבה לכך שאמר רבא אין אונס בגיטין (כלומר שלא מתחשבים בטענת: "אנוס הייתי" בגיטין, והגט קיים למרות האונס), היא מפני תקנת צנועות ופרוצות. אם כן זו תקנת חכמים, אבל מהתורה הגט הזה אינו גט. שואלת הגמרא: איך יתכן שמהתורה הגט לא פועל והיא עדיין אשת איש, ומדברי חכמים אנו מתירים לאותה אישה להינשא לכל העולם?!
רואים מדברי הגמרא שהנחת היסוד היא שבאונס הגט אינו גט מן התורה, מדוע? כתב רש"י שהיסוד נלמד מהפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" (נערה מאורסת שנבעלה באונס – פטורה מעונש). אבל שוב נשאל: מה הקשר לדיני תנאים? הפסוק נאמר לגבי דיני עונשים, אבל אצלנו התנאי קויים.

למעשה, רש"י העתיק גמרא מפורשת בנדרים (כז.), והגמרא עצמה השוותה בין הפסוק הנ"ל לבין דיני תנאים. הגמרא שם הביאה מקרה באדם שטען בבית דין שיש לו ראיות שחבירו חייב לו אך אינן נמצאות כעת תחת ידו, וביקש 30 יום כדי ללכת ולהביאן. בנוסף לכך מסר את שטרות התביעה לבית דין ואמר שאם לא יבוא מעכשיו עד שלושים יום – השטרות יתבטלו ואין תביעה בכלל. לבסוף נאנס ולא בא. אמר רב הונא: התבטלו זכויותיו. אמר לו רבא: אנוס הוא, ובאונס – התורה פטרה אותו, שנאמר: "ולנערה לא תעשה דבר". כלומר רבא לומד מהפסוק "ולנערה וכו'" לדיני תנאים! 1
אז בעצם צריכים אנו לשאול את השאלה הנ"ל על רבא, מה הקשר בין אונס בעונשים לאונס בתנאים?

ישנן שתי הבנות מפורסמות באחרונים בהסבר דברי רש"י:
א. לאחר שהתורה חידשה שבמקרה של אונס יש פטור מעונש, אנו מעריכים שכשאדם עושה תנאי הוא עושה זאת על פי העיקרון שגילתה התורה בדיני עונשים, ולכן דעתו היא שהגט לא יפעל באונס.
ב. בשו"ת "חמדת שלמה" כתב שהחידוש של הפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" הוא לא שאי אפשר להעניש אדם על עבירה שעשה באונס כי לא היה בידו למנוע זאת, אלא כוונת התורה שבאונס המעשה לא מיוחס אל האדם העושה, וכאילו לא הוא עשה אותו. לפי הסבר זה יש מקום להבין שגם בדינים אחרים בתורה, כגון דיני תנאים, נלמד מפסוק זה שבאונס המעשה לא מיוחס אל האדם. ולכן כשאדם אמר הרי זה גיטך אם לא אבוא בעוד י"ב חודש, ונאנס ולא בא, התנאי לא התקיים כי זה לא הוא שלא בא.

אמנם לשתי ההבנות שהבאנו ברש"י, קשה מהגמרא אצלנו בכתובות.
הגמרא (בדף ב:) מביאה מקרה באדם שנתן גט לאשתו ואמר: אם לא אבוא מעכשיו עד שלושים יום –יהיה זה גט. בסוף הזמן ניסה להגיע והנהר עיכב בעדו ולא הצליח להגיע בזמן. ואמר שמואל: אין זה נחשב שהגיע, אף על פי שנאנס. ולכן הגט פעל. הסבירה הגמרא שהטעם לכך הוא מפני שזו בעיה מצויה (עיכובים במעבר הנהר), והאדם היה צריך להתנות שאפילו באונס כזה אינו רוצה לגרש.
לפי ההבנה הראשונה שאמרנו ברש"י לא מובן מדוע הגט פעל. אם כשהתנה היתה כוונתו שהתנאי לא יחול באונס, אז אפילו אם נאנס באונס מצוי, בסופו של דבר לא התכוון לגרש. ונצטרך להידחק ולומר שבגלל שהאונס מצוי, לכן כל עוד לא פירש כוונתו בשעת התנאי, ברור שהתכוון שבאונס כזה הגט יפעל, וזה נחשב כ"דברים שבלבו ובלב כל אדם".
וכן קשה להבנה השניה שאמרנו ברש"י (שבאונס התורה קבעה שהמעשה לא מיוחס אל האדם העושה), שהרי גם אם לקח בחשבון שאולי הוא יאנס, בסופו של דבר כשהוא נאנס - המעשה לא שייך אליו, ואם כן כשנאנס ולא הגיע לאחר שלושים יום - לא הוא "לא בא", והתנאי לא התקיים.

שיטת הרא"ה - קיום תנאי באונס יוצר מעשה באונס
מצאנו הבנה שלישית בשיטה מקובצת בשם הרא"ה. הרא"ה חילק בין תנאי שבו האדם "תולה בדעת עצמו" לבין תנאי שבו האדם "תולה בדעת אחרים". תולה בדעת אחרים פירושו שהאדם עושה תנאי שאינו תלוי בו אלא במה שיעשו אחרים. במקרה שכזה לא איכפת לאדם כיצד יקויים התנאי, אם באונס ואם ברצון, העיקר שבמציאות התנאי יתקיים ואז הגט יפעל. אבל תולה בדעת עצמו - הדבר תלוי בו. למשל: "אם לא אבוא מעכשיו עד שלושים יום", הדבר תלוי בו אם יבוא או לא. ואם נאנס והתנאי התקיים בעל כורחו, אמנם נחשב שהתנאי התקיים (והוא מיוחס אל האדם שהתנה), אבל היה כאן אונס על גוף המעשה, כלומר האדם נאנס לגרש את אשתו. היוצא מדבריו, שלמרות שמבחינת קיום התנאי אין משמעות לשאלה אם הוא היה באונס או ברצון, מכל מקום אם הקיום נעשה באונס אז מעשה הגירושין נעשה באונס, וגירושין באונס הם פסולים כי צריך שיגרש מרצונו.
לפי שיטת הרא"ה נוכל להבין את דברי רש"י - מה הקשר בין הפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" בפרשת עונשים, לבין דיני תנאים. כי כשהתורה אמרה שכל מעשה הנעשה באונס לא מענישים עליו, היא בעצם חידשה שכל מעשה שיש לו השלכה דינית, כאשר הוא נעשה באונס - נחשב כאילו לא נעשה, ואז גם בטלו ההשלכות הדיניות של המעשה. לדוגמא: גירושין הנעשים באונס (גט מעושה) אינם נחשבים, וממילא האשה עדיין נשואה לבעלה.
להבנה זו של הרא"ה יש רווח נוסף מכיוון אחר...

אונס ביום האחרון
ה"בית יוסף" בחושן המשפט (סימן כ"ז) הביא את שיטת ספר האגודה, לענין "אונס ביום האחרון". האם אדם שאנוס בחלק מהזמן נחשב אנוס או לא. לדוגמא: עשה תנאי שאם לא יבוא עד תאריך מסויים אז... , ובמשך הזמן יכול היה לבא ולא בא, ורק ביום האחרון ניסה להגיע ונאנס. האם זה נקרא אונס או לא? וקבע ה"אגודה" להלכה שאונס ביום האחרון אינו אונס . 2
והביא לכך ראיה מהמשנה בערכין שאומרת: "בראשונה היה נטמן ביום שנים עשר חודש (הקונה היה מתחבא ביום האחרון של השנה, כדי שלא ימצא אותו המוכר ולא יוכל לגאול את הבית בחזרה) התקין הלל שיהא חולש (שהמוכר יניח) את מעותיו בלישכה (בבית המקדש) ויהא שובר את הדלת ונכנס (יכנס המוכר בחזרה לבית שמכר לפני שנה), אימתי שירצה הלה (הקונה) יבוא ויטול את מעותיו (מן הלישכה)". 3 . [רקע בסיסי: אדם המוכר בית ב"עיר-חוֹמה" (עיר המוקפת חומה מימי יהושע בן נון), נתנה לו התורה זכות לגאול את הבית בתוך שנה אחת מזמן המכירה. לאחר שנה הבית עובר להיות שייך לקונה לצמיתות ] שאל האגודה: למה צריך את תקנת הלל, הרי המוכר אנוס. הוא רוצה לגאול בחזרה את הבית ואינו יכול כי הקונה איננו. ואם הוא אנוס אז לא נחשב שהפסיד את הזכות לגאול את הבית, ומדוע יש צורך לתקן שיניח את המעות בלשכה ויכנס לבית. אמר האגודה: מוכרחים אנו לומר שאונס ביום אחרון אינו נחשב אונס. ומכיוון שהיה יכול המוכר לבוא לפני היום האחרון כשלא היה אונס, ולא בא, ורק ביום האחרון היה אונס - אין זה נחשב אונס.

קושיות על שיטת האגודה
בספר קצות החושן (סימן נ"ה) הקשה על דברי האגודה מסוגייתנו בתחילת כתובות (ב:), שהביאה הגמרא משנה: "[אדם שכתב לאשתו:] הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש, אינו גט". ודייקה הגמרא: דווקא אם מת אז הגט אינו גט, אבל אם חלה ובגלל זה לא הצליח לבוא - הרי זה גט, למרות שנאנס.
מהדיוק של הגמרא מוכח ששני האונסים הללו: מת וחלה, דומים זה לזה. וכמו ש"מת" זה אונס שיכול להיות שקרה באמצע הזמן, כגון: לאחר שישה חודשים ולא בהכרח מיד לאחר שכתב לאשתו את הגט, כך גם המקרה של "חלה" הוא כשחלה בתוך אותו הזמן ולא בהכרח שהיה חולה מההתחלה ועד סוף שנים עשר חודש.
אם כן רואים שהגמרא מחשיבה "חולה" שלא היה יכול להגיע מפני חוליו, כאדם שנאנס, למרות שבתחילת הזמן היה בריא והיה יכול להגיע ורק לבסוף חלה ולא הגיע. אז אונס ביום אחרון נחשב אונס.
וגם בספר נתיבות המשפט (שם) הקשה על דברי האגודה מסוגייתנו, שהביאה הגמרא מעשה באדם שכתב לאשתו גט ואמר שאם לא יבוא עד זמן פלוני יהיה זה גט, ולבסוף התעכב בגלל הנהר ולא הספיק להגיע, והגמרא מחשיבה אותו כאנוס, ולפי האגודה איננו אנוס שהרי היה יכול להגיע אם היה יוצא קודם לכן, ורק ברגע האחרון התעכב.

מקור דברי האגודה
האמת היא שדברי האגודה מבוססים על גמרא מפורשת בגיטין (עד:) ששם דנה הגמרא בענין "נתינה בְּעל כורחו" - מה הדין באדם שנתן גט לאשתו בתנאי שתחזיר לו את בגדו, והאשה כעת רוצה להחזיר את הבגד אך הבעל מסרב לקבל. האם תוכל האשה לקיים את התנאי בכך שתזרוק את הבגד לביתו, ואז הגט יפעל? במילים אחרות האם נתינה בעל כורחו היא נתינה או לא. והביאה הגמרא שם את המשנה בערכין שהזכרנו קודם (על המוכר בית בערי חומה) כדי להוכיח משם שנתינה בעל כורחו אינה נתינה, כי אם היא נחשבת נתינה מדוע היה צריך הלל לתקן שיניח המוכר את מעותיו בלישכה, שהרי המוכר יכול לשלם לקונה את הכסף בעל כורחו, כגון: לזרוק את הכסף לתוך ביתו.
והאגודה עשה דיוק באותה דרך שעשתה הגמרא בגיטין, ודייק מהמשנה שאם אונס ביום אחרון נחשב אונס - מדוע היה צריך הלל לתקן שיביא את מעותיו ללישכה, הרי הוא אונס ואינו יכול לשלם לקונה.
אבל בעל קצות החושן טען כנגד האגודה, שהגמרא הזאת בגיטין אינה מסייעת כלל לדבריו. מדוע?

נאנס לעשות או נאנס שלא לעשות
הר"ן בקידושין (פרק ג') מביא ירושלמי: אדם שקידש אשה על מנת שישא אותה בתוך שלושים יום, ולבסוף נאנס ולא הספיק לערוך נישואים. ר' יוחנן אמר: "אונס לאו כמאן דעבד", כלומר כשנאנס אדם ולא הצליח לקיים את תנאו, אי אפשר להחשיב את האדם כאילו עשה וקיים את התנאי (רק כאשר המקרה הוא הפוך, שבאונס התנאי התקיים, אז אפשר לומר שהתנאי לא נחשב מקויים, כי האדם נאנס). וריש לקיש אמר: "אונס כמאן דעביד", כלומר אונס מחשיב את האדם כאילו קיים את התנאי למרות שבפועל היה אנוס ולא הצליח לקיים. ולהלכה נפסק כר' יוחנן שאונס לא כמאן דעביד.
אומר בעל קצות החושן: בגאולת בתי ערי חומה, שממנה הביא האגודה ראיה לדבריו, אם המוכר רוצה לגאול את הבית הוא צריך לקנות אותו בחזרה תוך שנה. כלומר המוכר צריך לעשות מעשה כדי שהבית יחזור אליו. ואם נאנס ולא הצליח לקנות את הבית תוך שנה (כי הקונה התחבא ביום האחרון), הוא בעצם נאנס ולא עשה מעשה. ואמרנו שנפסקה הלכה כר' יוחנן שאונס לא כמאן דעביד. אם כן, כשהמוכר נאנס, לא נחשב שקנה את הבית בחזרה. על כן היה צריך הלל לתקן תקנה למוכר. ואין ראיה מהמשנה לדברי האגודה שאמר שאונס ביום האחרון אינו אונס.
אמנם בעל נתיבות המשפט בא לעזרת האגודה, ודחה את קושיית קצות החושן. כי הגמרא בערכין 4 אומרת: "מוכר בית בבתי ערי חומה – הרי זו ריבית גמורה, אלא שהתורה התירתו". וכוונת הגמרא שכשאדם מוכר בית בבתי ערי חומה, במשך כל השנה הראשונה הבית כאילו לא נמכר , והמוכר רק קיבל כסף בהלוואה מהקונה. אם יחזיר את הכסף תוך שנה - ההלואה הוחזרה ולא היתה כאן בכלל מכירה. רק אם לא יוחזר הכסף תוך שנה - אז המכירה קיימת, שנאמר 5 : "וקם הבית אשר בעיר וכו'". ובגלל שבמשך השנה הראשונה הכסף ניתן כהלוואה, יש כאן בעיה של ריבית, כי הקונה משתמש בבית בשנה זו ובנוסף לכך יקבל את הכסף בחזרה מהמוכר.
אם כן, כדי שההלואה תהפוך למכירה צריך שהמוכר לא יחזיר את הכסף תוך שנה (ואם יחזיר אז היתה כאן רק הלוואה). כלומר כדי לשנות את המצב צריך לא לעשות מעשה! וכשהמוכר נאנס ולא הצליח לשלם בחזרה לקונה אז התנאי התקיים באונס, וקיום תנאי באונס אינו קיום. על כן צודק האגודה שאם נאמר שאונס ביום אחרון נחשב אונס, לא מובן מדוע היה צריך הלל לתקן תקנה למוכר, הרי נאנס ולא נחשב שלא החזיר את הכסף.
ומצאנו שהריטב"א בבבא מציעא 6 כתב כדברי קצות החושן וזה לשונו:
"ורבנן סברי דכיוון שאין דרך לוקח קרקע לעשות כן, ירדה תורה לסוף דעתם דלהלוואה גמורה נעשה, לפיכך אמר הכתוב: את כספך לא תתן לו בנשך, ולא אמר: לא תלוה בנשך, לרבות מכר כיוצא בזה שיהיה דינו כמלוה".
מוכח מדבריו שבמכירת בית בבתי ערי חומה, במשך השנה הראשונה הבית נחשב מכור לקונה ואין זו הלוואה בלבד (אלא שהתורה ירדה לסוף דעתם של בני אדם שכוונתם להלוואה וכו'). וזה כדברי קצות החושן.

הזמן - פרט מהותי או פרט שולי
בחידושי הגר"ח (הגאון רבינו חיים הלוי מבריסק) הובא תירוץ לשיטת האגודה, שישנם שני סוגים של תנאים על זמן. יש תנאי שבו הזמן אינו חלק מעצם התנאי, אלא הוא רק קובע מתי או עד מתי יש אפשרות לַתנאי להשפיע. ויש תנאי שבו הזמן הוא חלק מעצם התנאי, כמו: "הרי זה גיטך בתנאי שתהיי משרתת את אבא שלוש שנים", כוונתו שבמשך כל שלוש השנים היא צריכה לשרת, כל יום. ואם יום אחד לא תשמש - לא קיימה את התנאי. ולפי זה גם התנאי בסוגייתנו בתחילת כתובות: "הרי זה גיטך אם לא אבוא מעכשיו ועד שנים עשר חודש" זה תנאי שבו הזמן הוא חלק מהתנאי, כי כל יום הוא צריך "לא לבוא", ואם יבוא באחד מהימים - לא קויים התנאי, והגט בטל. ולכן אם יהיה אונס על אחד מן הימים (אפילו ביום האחרון) אז התנאי התקיים באונס, כי התנאי מורכב מכל הימים. אז כל מה שהקשו קצות החושן ונתיבות המשפט מסוגייתנו בכתובות נגד דברי האגודה, זה נכון רק כשהזמן הוא חלק מעצם התנאי.
וכך מתרץ הגר"ח את שיטת האגודה, שהאגודה שאמר שאונס ביום אחרון אינו נחשב אונס, הוא דיבר על תנאי שבו הזמן אינו חלק מעצם התנאי, ולכן האדם איננו אנוס אם היה יכול לקיים את התנאי קודם לכן ולא קיים. אבל בתנאי שבו הזמן הוא חלק מעצם התנאי, גם האגודה יודה שאפילו אונס ביום אחרון נחשב אונס.

תירוץ האגודה על פי הרא"ה
נחזור להסבר שאמרנו בתחילת השיעור בדברי רש"י על פי הרא"ה.
הרא"ה אמר שכאשר עושה אדם מעשה על תנאי (שתלוי בדעתו), והתנאי התקיים בעל כרחו, אמנם נחשב שהתנאי קויים אבל גוף המעשה (נתינת הגט) נעשה באונס, וכשאדם אנוס לתת גט - זה גט פסול .
לפי דברי הרא"ה נוכל לתרץ בצורה אחרת את קושיית הקצות והנתיבות על האגודה מהסוגיא בכתובות. כי בתנאי כמו: "אם לא אבוא מעכשיו ועד שנים עשר חודש יהיה זה גט" אין שום הבדל בין יום ראשון ליום אחרון או כל רגע אחר בתוך הזמן. כל עוד שהאדם אנוס בקיום התנאי אפילו רגע אחד, שרצה לבוא באותו רגע ונאנס, אז הגט נעשה בעל כורחו והגט פסול (גט מעושה).
אבל בגמרא בערכין במוכר בית בבתי ערי חומה, לפי הסבר קצות החושן, המוכר צריך לקנות בחזרה את הבית תוך שנה, ואם נאנס ביום האחרון אין זה אונס כי היה יכול לקנות קודם לכן, ואין כאן אונס על גוף המעשה.