בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • חופה, חתונה ושבע ברכות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב ישראל בן שמואל זאב זצ"ל

undefined
8 דק' קריאה 43 דק' צפיה
המעבר מהאירוסין לנישואין נעשה על ידי חופה. הר"ן בתחילת המסכת מביא שתי דעות ביחס להגדרת חופה: יש אומרים שחופה היא יחוד בין החתן לכלה במקום סגור, הראוי לביאה, וכך הם לומדים מהגמרא בתחילת המסכת, שאומרת שאם הנישואים מעוכבים מפני שהאשה אינה טהורה אז החתן פטור מלתת מזונות, כי האחריות לעיכוב הנישואין אינה מוטלת עליו, ומכאן שענינה של החופה הוא יחוד, ולכן היא צריכה להיות מותרת לו. ויש חולקים ואומרים שענינה של החופה הוא הבאה לביתו, כפי ששנינו 1 "מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל". מדברי הרמב"ם 2 מבואר ששני הדברים נצרכים, גם הבאה לביתו וגם יחוד:
הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות. ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום.


השולחן ערוך 3 פוסק את דברי הרמב"ם, והרמ"א מביא ארבע דעות נוספות:
ויש אומרים דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין. ויש אומרים שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה. ויש אומרים דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתייחדו. והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואחר כך מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו 4 .


גם היום אנו נוהגים כפי המנהג שהביא הרמ"א, וביחס לדין יחוד נתהפכו הסדרים (אולי משום שבעניני החופה צריך להיות חיבור בין אשכנזים לספרדים...) האשכנזים נוהגים לעשות יחוד, כדעת המחבר, והספרדים אינם עושים יחוד, כפי המנהג שהביא הרמ"א.

שאלות בדיני חופה
מחלוקות ושאלות רבות קיימות בקשר לגדרי החופה. נדונים אלו לא נכתבו במפורש בדברי הראשונים, ודנים בהם האחרונים:
א. האור שמח 5 מעלה את השאלה האם חופה צריכה עדי קיום? כידוע, למעשה קניין יש תוקף גם אם נעשה שלא בפני עדים, אולם קידושין כן צריכים עדים. ניתן לומר שהטעם לכך שקידושין צריכים עדי קיום הוא, כי בכך שהאיש מקדש את האשה הריהו אוסר אותה לאחרים, מה שאין כן במעשה קניין שאינו גורם הפסד לאף אדם; אם נאמר כך - בנישואין אין צורך בעדים, שהרי היא כבר ממילא אסורה לאחרים.
ב. המשנה למלך 6 דן בשאלה האם יש חופה לקטנה בת פחות משלש שנים. כידוע, אב יכול לקדש את בתו משעה שנולדה והקידושין הם מדאורייתא, אולם נשאלת השאלה אם הוא יכול גם להשיא אותה? אם נאמר שכן, הרי בעלה יירש אותה, יטמא לה, אם יבוא עליה אדם אחר הוא יהיה חייב חנק, וכן יש לכך השלכות נוספות. המשנה למלך כותב שמדברי רש"י משמע שחופתה אינה חופה, אולם מהרשב"א משמע שכן.
ג. ההגהות מימוניות 7 דן בקטנה שנתקדשה על ידי אביה, כך שהקידושין היו קידושין מדאורייתא, ואביה מת. האם הבעל יכול להכניס אותה לחופה? אם נאמר שחופה היא מעשה קניין, שבה האשה מכניסה את האשה לרשות בעלה, אפשר לומר שכיון שאין לה דעת היא לא תוכל להיכנס לחופה. אולם, אם החופה אינה עניין של מעשה קנין אלא ישומם בפועל של הקידושין, אז הדבר אפשרי. והוא מביא שנחלקו הראשונים בדבר, לדעת רבנו אפרים אי אפשר ולדעת רבנו תם אפשר.
ד. האור שמח דן בשאלה האם אפשר להתנות תנאים בחופה, למשל - האם אדם יכול להכניס אשה לחופה ולומר שתוקף החופה הוא בתנאי שהיא תתן לו כסף?
ה. האם אפשר לעשות שליח בחופה?

חופה – פעולה ממונית או איסורית?
כל השאלות הללו תלויות בהגדרת ענינה של החופה. נקדים ונאמר כי התוצאות של החופה ידועות: הנישואין גורמים חיוב ממון מצד הבעל ומצד האשה, כמו מזונות ומעשה ידיה, וכן חיובי איסורים – שאר כסות ועונה. כמו כן הנישואין מחילים את כל דיני נדרים, שכן מאז שהאשה נשואה הבעל יכול להפר את נדרי אשתו. נמצא שלחופה יש הרבה תוצאות, ממוניות ואיסוריות, והשאלה היא האם מהות החופה היא פעולה קניינית או פעולה איסורית?

שאלה זו נשאלת גם ביחס לקידושין: האם קנינה של האשה הוא חלות איסורית, האשה נקנית בשלשה דרכים, האם יש כאן חלות איסורית וממנה נובעות תוצאות ממוניות, או להיפך – הקידושין הוא דין קנייני, ומהקניין יש תוצאות איסוריות, שהאשה אסורה לאחרים? לשון הקידושין הרגילה היא 'הרי את מקודשת לי', ואם כן זוהי פעולה של הקדש, אולם אפשר לקדש גם בלשון קניין - 'הרי את קנויה לי'.

גם ביחס לגדר החופה אפשר לומר שזהו גדר קנייני, שלב נוסף של הכנסת האשה לרשות הבעל, ואפשר לומר שכל עניינה של החופה הוא שינוי בגדר האיסורי של הדבר, והמשמעויות הממוניות הן רק תוצאות. השייכוּת בין איש לאשתו היא שייכות דינית-איסורית, הקישור שביניהם אינו קישור ממוני כמו במובן הקנייני של עבד ושפחה, אלא זוהי שייכות מבחינה נפשית אישותית, ואם כן יתכן שכל גדר החופה הוא ליצור את הגדר הזה. ויתכן שהחופה מכילה את שני הדברים יחד, גם קנין וגם איסור.

חופה – מימוש הקשר בין האיש לאשה
תיתכן גם אפשרות שלישית, שכל החיובים שבין איש לאשתו אינם נובעים מפעולה קניינית או איסורית, אלא הם נובעים מהמציאות שהאיש הוא איש נשוי, ולכן יש לו חיובים כלפי אשתו, ומכך שהאשה היא אשה נשואה, ולכן יש לה חיובים כלפי בעלה. פעולת החופה היא מימוש החיים המשותפים, והפיכת האיש והאשה לנשואים: הבעל כבר עשה קניין קידושין והאשה שייכת לו, אולם עד עתה היתה השייכות הזו שייכות מופשטת, והם לא מימשו עדיין את הקידושין, ועכשיו הם מממשים אותה. לא מעשה הנישואין יוצר את החיובים, אלא מציאות הנישואין שהתממשה. פעולת החופה היא רק גילוי מילתא, היא לא פעולה יוצרת אלא מגלה את החיים המשותפים ביניהם.

באופן פשוט, ששאלה זו היא בסיס המחלוקת ביחס לשאלה כיצד עושים את החופה: אם החופה היא דוקא הבאה לביתו, ולא יחוד, אז יתכן שכל עניינה של החופה הוא פעולה קניינית, שהבעל מכניס אותה לרשותו וזוכה בה, וממילא חלים החיובים. אולם אם חופה היא דוקא יחוד ולא הבאה לביתו, משמעות הדבר היא שענינה של החופה אינה שהיא נמצאת ברשותו אלא שהם יחד, כמו איש ואשה נשואים, המציאות הזו יוצרת את החלות האיסורית, וממילא חלים גם החיובים הממוניים. ויתכן גם שצריך לעשות את שתי החלויות, כפי שאומר הרמב"ם שצריך גם יחוד וגם הבאה לביתו, שכן הקשר בין איש לאשה הוא מורכב, הוא גם קשר בעלותי, וגם איסורי 8 .

הדעה המובאת ברמ"א, שחופה היא יציאת הכלה בהינומא – טעונה הסבר: מהי משמעות היציאה בהינומא? אין בכך לא קניין ולא יחוד! גם הדעה שחופה היא מקום שמכניסים בו יריעה פרוסה על גבי כלונסאות ומכניסים תחתיה את החתן והכלה טעונה הסבר. שתי הדעות הללו מובנות אם נאמר, שענינה של החופה הוא לגלות את מימוש הקידושין בפועל. הכלה מכסה את ראשה, כאשה נשואה, והחתן והכלה יושבים ואוכלים ביחד כמו זוג נשוי, אף שהרמ"א לא הצריך שיהיה כאן ממש יחוד 9 .

התלות של הלכות החופה בהבנת מהותה
מעתה, ניתן להשיב על השאלות שהבאנו למעלה:
א. האם צריך שיהיו עדים בחופה? אם חופה היא מעשה קניין יתכן שכן, בדומה לקידושין (אם כי יש גם סברא לחלק בין קידושין לנישואין, כפי שהבאנו למעלה); אולם אם חופה היא מימוש הקידושין, נראה שלא יהיה צורך בעדים, שהרי אין כאן חלות חדשה.
ב. האם יש חופה לקטנה בת פחות משלש שנים? אם חופה היא קניין, אז כשם האב יכול להקנות את בתו לקידושין כך הוא יכול להקנותה גם לנישואין; אולם אם ענין החופה הוא הגדר האיסורי – היחוד, לבטא שהם חיים כזוג נשוי, אז כשהיא פחותה מגיל שלש שנים הרי אינה ראויה לביאה, וממילא לא שייכת משמעות החופה, היחוד האישותי.
ג. קטנה שנתקדשה על ידי אביה ואביה מת, האם הבעל יכול להכניסה לחופה? אם חופה היא מעשה קניין – קטנה אינה יכולה להקנות את עצמה, אבל אם חופה היא מימוש הקידושין בפועל אז אין צורך שיהיה לה דעת, העיקר הוא שהם חיים יחד.
ד. האם אפשר לעשות חופה בתנאי, או לעשותה על ידי שליח? אם עיקר החופה הוא הגדר האיסורי אי אפשר לעשותה על ידי שליח, ופשוט אי אפשר לעשות יחוד על ידי שליח. אולם, אם גדר הנישואין הוא הבאה לביתו – החתן יכול להביאה לביתו גם על ידי שליח.

האם יתכנו נישואין לפני אירוסין?
המשנה למלך 10 מביא דיון נוסף: סדר התורה הרגיל הוא אירוסין ואחריהן נישואין. נשאלת השאלה, האם יש משמעות לחופה שקדמה לקידושין? ראינו שיש אומרים שחופה היא יציאה בהינומא או פריסת סודר על ראשה, פעולות אלו אמנם נעשות לפני הקידושין, אך ההינומא והסודר ממשיכים להיות על ראש האשה גם בשעת הקידושין, ולכן ודאי שאין בכך בעיה. כך גם אם מכניסים יריעה פרוסה על גבי כלונסאות - בדרך כלל הסדר הוא ששם מקדשים ועושים את הקידושין. השאלה היא מה הדין אם עשו קודם את החופה, למשל פרסו יריעה על גבי כלונסאות והכניסו שם את החתן והכלה, ורק לאחר שהחתן והכלה יצאו משם החתן קידש את האשה. האם יתכן הדבר?
המשנה למלך מביא אחרונים רבים שכתבו שחופה שנעשית לפני הקידושין הינה חסרת משמעות, אולם הרמב"ן הוכיח שתיתכן חופה לפני קידושין. ויש להבין, כיצד תיתכן חופה לפני קידושין? נראה שודאי חופה לפני קידושין אינה פועלת שום חלות לפני הקידושין, והשאלה היא האם אחרי שעשו קידושין – האשה תיעשה נשואה בזכות החופה שכבר היתה. אם חופה היא מעשה קנין אז יתכן שאי אפשר לעשות את המעשה לפני כן, כשם שקנין חצר אינו מועיל למפרע, הקנין הוא עצם ההכנסה לרשותו ואם בשעת ההכנסה החצר לא היתה שלו הוא לא קנה גם אם אחר כך זכה בחצר (כך לפי חלק מהדעות). אולם, אם החופה היא ביטוי לחיי הנישואין שהתחילו להתממש, כשהוא מקדש אותה וממשיך גם לחיות איתה אז האשה נחשבת נשואה.

מתי חלים החיובים הממוניים?
אם נבין שהחופה היא מעשה קניין, משמעות הדבר היא שכל המחוייבויות הממוניות חלו לכל החיים בשעת החופה. אולם, אם משמעות החופה היא תחילת חיי הנישואין, עולה שעצם המציאות של חיי הנישואין הם היוצרים את החיובים הממוניים. החיוב לא חל עכשיו לכל החיים, אלא בכל יום ויום החיוב מתחדש. בכל יום שאדם נשוי עם אשתו עליו לפרנס אותה. נפקא מינה בין שתי האפשרויות תהיה בדין אשה שאומרת 'איני ניזונית ואיני עושה'. כלל בידינו שכיון שתקנת המזונות היא לטובת האשה, ותמורת המזונות זוכה הבעל במעשה ידיה של האשה, יכולה האשה לומר שהיא מעדיפה שמעשה ידיה יהיו שלה, והבעל לא יזון אותה. וכאן נשאלת השאלה, האם אשה זו יכולה לחזור בה, או שכיון שויתרה אינה יכולה להתחרט? התשובה לשאלה זו תלויה בגדר חיוב מזונות: אם חיוב זה מתחדש כל הזמן אז ודאי שהויתור הראשוני אינו מועיל לעתיד, שהרי אין אדם יכול למחול על חוב שעדיין לא נוצר, אולם אם החיוב נוצר כבר בשעת הנישואין על כל החיים - אז אם היא מחלה שוב אינה יכולה לחזור בה. בשאלה זו נחלקו הפוסקים 11 , אם כי המפרשים מביאים טעמים נוספים למחלוקת.

כתב הרמב"ם 12 "הניח נשים רבות אף על פי שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה, שאין דין קדימה במטלטלין". אחד מחיובי הכתובה הוא שהאשה תיזון מנכסי הבעל גם לאחר מיתתו, עד שתקבל את שווי הכתובה. הרמב"ם עוסק בבעל שנשא שתי נשים, ואין בנכסיו מספיק כדי לזון את שתיהן. האם נאמר שהאשה הראשונה קודמת, כמו במצב של שני מלוים שאז נכסי הלוה משועבדים קודם כל למלוה הראשון, ורק אם יש מספיק נכסים לשניהם יכול המלוה השני לגבות? הרמב"ם אומר שכיון שבמטלטלין אין דין שעבוד אין גם דין קדימה, ומדבריו מבואר שביחס לקרקעות – שבהן יש דין שעבוד - הראשונה קודמת. הראב"ד משיג על דברי הרמב"ם, וכותב אומר שגם אם הן ניזונות מן הקרקע גובות שניהם בשוה, כי אין חיוב המזונות אלא לאחר מותו "וכבר הגיע שעת החיוב לכולם בבת אחת". לדעת הרמב"ם זהו חיוב שחל ברגע הנישואין, ולדעת הראב"ד אומר זהו חיוב שחל לאחר מות הבעל. אולם, אם נאמר שחיוב המזונות כלל אינו חל מהרגע הראשון של הנישואין, אלא נובע מהמציאות - כל זמן שהן אלמנות שלו הריהן יכולות לגבות מזונות מנכסיו, אז ודאי שאין כאן זכות קדימה. כך גם בחיי הבעל, אם אדם נשא אשה ואחר כך נשא אשה שניה ויש לו מעט מזונות, אין לראשונה זכות קדימה.


^ 1 פרק רביעי, משנה ה'.
^ 2 הלכות אישות פרק י, הלכה א.
^ 3 סימן נה, סעיף א.
^ 4 הבית שמואל במקום אומר שהמנהג במקומו הוא לצאת ידי חובת כל הדעות: ביום שישי בבוקר מכסים את ראש הכלה בסודר, בערב פורסים יריעה על גבי כלונסאות, אבל עיקר החופה הוא מה שאוכלים החתן והכלה יחד אחר החופה, ולכן יש למנוע באותה שעה לכנוס שם רבים. לפי זה, צריכים להיזהר שאכילה זו תהיה לפני שבת, כיון שהיא עיקר החופה. ומה שכתבו שיש למנוע לכנוס שם רבים - כוונתו היא שאף אדם לא יכנס לשם, כדי שהדבר ייחשב יחוד.
^ 5 על הרמב"ם הנ"ל.
^ 6 הלכות אישות פרק ג, הלכה י.
^ 7 הלכות אישות פרק כ"ב.
^ 8 אפשר לומר שגם הבאת הכלה לביתו היא ביטוי לכך שהם חיים כזוג. ובאמת נראה שמי שיאמר שחופה היא העמדת כלונסאות או יציאה בהינומא - ודאי יודה שגם הבאה לביתו נחשבת חופה. ועוד נציין את דעת הגר"א, שהיריעה הפרוסה היא בעצם גדר של הבאה לביתו, שכיון שבדרך כלל בני הזוג גרים עדיין אצל אבי האשה (כך היה בזמנם), ממילא הביטוי לנישואין הוא בכך שמוציאים אותה לחצר והם עומדים תחת היריעות.
^ 9 ומה שהצריך הבית שמואל יחוד, היינו רק משום שחשש לשיטות שאומרות שחופה היינו יחוד.
^ 10 הלכות אישות פרק י.
^ 11 כמובא בדברי הרמ"א באבן העזר, סימן סט סעיף ד.
^ 12 הלכות אישות פרק יח, הלכה יד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il