ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!
בית המדרש

דיני התענית

א - מצוות התענית. ב - חולה שאין בו סכנה. ג - חולה שיש בו סכנה. ד - מי קובע את מצב הסכנה. ה - איזה חולה עדיף שישתה ויאכל לשיעורים. ו - הצד הפסיכולוגי. ז - דיני אכילת חולים מסוכנים וילדים. ח - מעוברות. ט - יולדת. י - מינקת.
מוקדש לרפואת
שלמה בן לאה
לחץ להקדשת שיעור זה

יום כיפור





א - מצוות התענית
מצוות עשה להתענות ביום הכיפורים, שנאמר (ויקרא טז, כט-לא): "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". העובר ואינו מתענה, בנוסף לכך שביטל מצוות 'עשה' עובר גם ב'לא תעשה'. ואף שעיקר מצוות העינוי להימנע מאכילה ושתייה, שעל ידם האדם מתקיים, מצוות העינוי כוללת עוד ארבעה איסורים, כמבואר בפרק הבא.
מצוות התענית היא שלא לאכול אפילו כלשהו ושלא לשתות אפילו טיפה אחת של מים. וכל האוכל או שותה אפילו כלשהו, עובר באיסור תורה. ואם אכל במזיד כשיעור כותבת הגסה (תמר גדול), או שתה 'כמלא לוגמיו', חייב כרת, שנאמר (ויקרא כג, כט): "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ". ואם עבר בשגגה, חייב קרבן חטאת. הרי שהעונש הוא רק כאשר אכל או שתה בשיעור כזה שמיישב מעט את דעתו עד שבאותה שעה הוא נחשב כמי שאינו מעונה. ושיעורים אלה הם מסורת מהלכה למשה מסיני, שכמות כזו מיישבת את הדעת מעט. ומכל מקום, גם מי שאוכל או שותה כלשהו, עובר באיסור מהתורה. 1
האוכל דבר שאינו ראוי לאכילה כדוגמת עלים וענפים, או תבלין חריף מאוד, או מאכל מקולקל שאינו ראוי לאכילה, אינו עובר באיסור תורה, מפני שלא אכל כדרך אכילה. וכן השותה דבר שאינו ראוי לשתייה, כגון שהוא חמוץ מאוד או מעופש, אינו עובר באיסור תורה (שו"ע תריב, ו-ח; רמ"א ט). אבל מדברי חכמים כל הדברים הללו אסורים, מפני שבכך שהחליט לאוכלם או לשתותם בצום, הרי שמבחינתו הם מאכלים או משקים ראויים, ולכן אסור לו לאוכלם ולשתותם (ואפילו בחצי שיעור יש להיזהר לכתחילה, מ"ב טו). 2

ב - חולה שאין בו סכנה
גם חולה שמסובל בייסורים, כל זמן שאין נשקפת סכנה לחייו, אסור לו לאכול או לשתות אפילו כלשהו. וזאת משום שצום יום הכיפורים חיובו מהתורה, ועל כן רק פיקוח נפש דוחה אותו. וזה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה, ומצום תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים אף מעוברות ומיניקות פטורות (פנה"ל זמנים י, ב-ד).
לפיכך, חולים בשפעת, אנגינה וכל כיוצא בהם, כיוון שאין נשקפת סכנה לחייהם, חייבים לצום ביום הכיפורים. ועדיף לחולה שישכב כל היום במיטתו ולא ילך לבית הכנסת, ובלבד שלא ישתה אפילו כלשהו. שעיקר מצוות היום בתענית, שעל ידה מטהר ה' את ישראל מחטאיהם. וישתדל כשהוא על מיטתו להתפלל כפי יכולתו, ואם קשה לו לקרוא במחזור, ישתדל להתפלל בליבו ובשפתיו תפילות אישיות, ובלבד שלא יאכל ולא ישתה דבר. וכן איש שאשתו מעוברת או מיניקה, ומצבה אינו מאפשר לה לטפל בילדיהם וגם לצום, יישאר בבית ויטפל בילדיהם, כדי שאשתו תוכל לקיים את מצוות התורה לצום, שהצום חשוב מהתפילה במניין ובבית הכנסת.
מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו - לבלוע גלולות לרפואתו. ובתנאי שאין בגלולות טעם טוב, ויקפיד לבלוע אותן בלא מים. ומי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, ילעס את התרופה המרה ויבלענה, או יערב במעט מים טיפת סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את הגלולה.
וכן מותר למי שהצום גורם לו צער רב, לבלוע גלולות כדי להקל מצערו. לפיכך, מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל חסרון הקפה, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת כאבי ראש. וכן מותר לסובלים ממיגרנה להקדים וליטול גלולות כדי למנוע התפרצות של כאבים. 3

ג - חולה שיש בו סכנה
חולה שהצום עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל לפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה, שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". דרשו חכמים (יומא פה, ב): "וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם", שמצוות התורה נתנו כדי שיחיו בהם, ולא שימותו על ידי קיומן (פנה"ל שבת כז, א, 1). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול - חוטא, מפני שעבר על מצוות התורה לשמור את נפשו, ועליו נאמר (בראשית ט, ה): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (ב"ק צא, ב).
ואין הכוונה לסכנה גדולה בלבד, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה שנוטה למות, כל זמן שהצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם עבור חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.
אמנם מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי ביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים. ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל החולים בשפעת, או לכל הפחות לדרוש שרופא יבקר אצלם פעמיים ביום. ואם נחשוש לרמה כזו של סיכון, נצטרך גם לאסור משום פיקוח נפש את הנסיעה במכוניות ואת הטיסה במטוסים. ובוודאי נצטרך לאסור נסיעה במכוניות שלא עברו בדיקה מחמירה אחת לחודש. וכן נצטרך לאסור יציאה לטיולים רגליים וכל כיוצא בזה.
אלא כך הוא הכלל, כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות. 4

ד - מי קובע את מצב הסכנה
ככלל, הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש.
אולם הבעיה שרופאים רבים מתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה - מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ויש סבורים בטעות שאם יגידו לחולה לשתות ולאכול לשיעורים, כבר אין בכך איסור. ואילו האמת, שגם שתייה או אכילה לשיעורים אסורה מהתורה, ורק לאחר שמצב החולה הוגדר כמסוכן והותר לו לשתות ולאכול, אם הוא יכול, עדיף שיסתפק בשתייה ואכילה לשיעורים (כמבואר בהלכה הבאה).
לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בהכרח בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מירבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם. גם על החולים מוטלת האחריות לשאול את הרופא מתוך יראת שמיים, כי כאשר הם לוחצים על הרופא להתיר להם לשתות ולאכול, הוא נמצא במצוקה רצינית, כי בנוסף לאחריות הכבדה שהוטלה על כתפיו, קשה לו להבחין בין חולה שנמצא בחשש סכנה לבין חולה שחושש מהצום ומחפש דרך להיפטר ממנו למרות שבאמת אין שום חשש סכנה לחייו. שכן חלק מרכזי מהמידע שבידי הרופא הוא מהדיווח של החולה, וכאשר החולה לוחץ לקבל היתר, הרופא מסיק שמצבו קשה, ומסתבר שיורה לשתות ולאכול לשיעורים, בעוד שאם היה מדווח כראוי, היה מתברר שאין במצבו שמץ סכנה. במצב כזה עיקר האחריות על ההוראה השגויה מוטלת על השואל.
רופא ירא שמיים שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אם ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד, אינו עצלן, ומאידך, אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.
חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו לשתות ולאכול, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל וכבר הגיע יום הכיפורים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.
עוד צריך לדעת, שלמרות שהלכה זו מסורה לרופאים, אם החולה סבור שהוא נמצא בספק סכנה וכדי להינצל עליו לשתות ולאכול, גם אם הרופאים סוברים שאין במצבו סכנה - עליו לשתות ולאכול. מפני שלעיתים אדם חש בחומרת מצבו יותר מהרופאים, וכפי שנאמר (משלי יד, י): "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (יומא פג, א; שו"ע תריח, א). אבל אם החולה טוען שעליו לאכול, והרופא סבור שהאכילה תסכן את נפשו - שומעים לרופא (ערוה"ש תריח, ה-ו, שש"כ לט, ד). 5

ה - איזה חולה עדיף שישתה ויאכל לשיעורים
כאשר על פי ההוראה הרפואית החולה המסוכן אינו חייב לשתות ולאכול בדחיפות כמות גדולה, כתבו כמה מגדולי הראשונים שעדיף שישתה ויאכל בהפסקות פחות פחות מכשיעור, כדי למעט באיסור (כפי שיבואר בהמשך). ואף שגם בשתייה או באכילה מועטת יש איסור תורה, מכל מקום ב'שיעור' יש חומרה נוספת, שבזדון חייבים עליו כרת, ובשגגה חייבים עליו חטאת, ולכן יש מעלה מסוימת בכך שישתה ויאכל פחות מכ'שיעור'.
אמנם כאשר יש חשש שהשתייה והאכילה לשיעורים עלולה לגרום להתרשלות כלשהי בחיזוקו של החולה המסוכן, עליו לשתות ולאכול כרגיל. למשל, כאשר היולדת עייפה, מוטב שתשתה כרגיל כדי שתוכל לישון ברציפות ולא תצטרך להישאר ערה על מנת שתספיק לשתות כפי צרכה לשיעורים.
וכן חולי סכרת שלא נמצא למצבם פתרון יציב, צריכים להיזהר בזה מאוד. שאם יש חשש שבעקבות האכילה לשיעורים יתרשלו ולא יאכלו כפי צרכם, יאכלו ברציפות. ועדיף שיתפללו במניין בבית הכנסת ויאכלו כל כמה שעות יותר מ'כשיעור', מאשר יהדרו באכילה לשיעורים ולא יבואו לבית הכנסת. 6
ועתה נבאר את סדר השתייה והאכילה לשיעורים: שיעור שתייה הוא 'כמלא פיו', היינו כמלא פיו עם לחי אחת מלאה, כל אדם לפי גודל פיו. וכיוון שהשיעור משתנה מאדם לאדם, החולה צריך לבדוק כמה מים נכנסים ב'כמלא פיו', ויפלטם לתוך כוס, ויסמן את המקום שאליו הגיעו המים, וישתה בכל פעם פחות מזה. לכתחילה יש לבדוק זאת לפני כניסת הצום.
שיעור האכילה ככותבת הגסה (תמר גדול), שהוא פחות מכביצה. ופחות מכשיעור הוא כ-30 סמ"ק (שו"ע תריב, א-ה, ט-י).
זמן ההפסק שבין שתייה לשתייה ובין אכילה לאכילה צריך להיות כשיעור 'אכילת פרס'. וכיוון שיש סוברים שהוא כתשע דקות, לכתחילה כך טוב להפסיק. ואם צריך לאכול ולשתות יותר אפשר להסתפק בהפסק של שבע דקות. ובשתייה, אם צריך לשתות יותר, אפשר להסתפק בהפסק של דקה, מפני שיש סוברים שלגבי שתייה הפסק זה מספיק (שו"ע תריח, ז-ח). אין הבדל בין מים לשאר משקים, ולכן ממליצים לחולה שדי לו בשתייה לשיעורים, שישתה משקים עתירי קלוריות, ועל ידי כך לא יצטרך לאכול. 7

ו - הצד הפסיכולוגי
לעיתים אדם נחלש מאוד ביום הכיפורים והוא מפחד שמא הוא עומד לאבד את הכרתו ולמות. ואף שבדרך כלל מדובר בפחד מופרז, שכן הצום והחולשה שעימו אינם מסוכנים, ולהרבה מחלות קשות, הצום אף יכול להועיל. מכל מקום יתכן שיש לו בעיה נוספת שבעטיה הצום עלול לסכן את נפשו, ולכן אם למרות קדושת היום הוא חושש לנפשו ומבקש לאכול או לשתות - נותנים לו. אלא שהואיל ולעיתים הצורך הוא פסיכולוגי בלבד, נותנים לו בתחילה לטעום מעט, ופעמים שבזה הוא נרגע ומתאושש. ואם עדיין לא התאושש, נותנים לו לשתות ולאכול לשיעורים. ואם גם בזה דעתו אינה מתיישבת, נותנים לו לאכול ולשתות עד שדעתו תתיישב (שו"ע תריז, ב-ג).
לפעמים עצם זה שמתירים לו לאכול ולשתות מחזיר לו את הביטחון, והוא נרגע וחש שבינתיים הוא מסוגל להמשיך לצום. וכן מסופר בתלמוד הירושלמי (יומא ו, ד), על רבי חגי שנחלש מאוד עקב הצום, וכשהורה לו רבי מנא שישתה, חש שהוא מסוגל להתאפק וסיים את הצום. וכן נוהגים מורי הוראה להיעזר בעצה זו (כלבו סט, הובא בב"י תריח, א). 8
מאידך, צריך להיזהר מאוד שלא להקל ראש בסכנה, שאם ההוראה הרפואית היא לשתות ולאכול, צריך החולה לשתות ולאכול בשמחה, מפני שבשמירתו על נפשו הוא מקיים את מצוות בוראו. ובזכות קיום המצווה יש לקוות שיזכה להאריך ימים. וגדולי ישראל נהגו להזהיר את החולים על כך, וכשידעו על חולה שיש חשש שיחמיר על עצמו ויסתכן בנפשו, היו הולכים אצלו ביום הכיפורים כדי לשדלו לשתות ולאכול.

ז - דיני אכילת חולים מסוכנים וילדים
חולים מסוכנים וכן ילדים צריכים לברך לפני שיישתו ויאכלו ביום הכיפורים. ואם ישתו ויאכלו כשיעור שמחייב ברכה אחרונה, יברכו ברכה אחרונה. חולה מסוכן ששותה לשיעורים, כיוון שבכל פעם הוא שותה פחות ממלא לוגמיו, אינו מברך ברכה אחרונה, כי שיעור שתייה שמחייב ברכה אחרונה הוא רביעית (75 מיל'. פנה"ל ברכות י, י).
לגבי אכילה, גם אם אכל פחות פחות מכשיעור - חייב בברכה אחרונה, כי פחות מכשיעור שחייבים עליו כרת ביום הכיפורים הוא כ-30 סמ"ק, ושיעור זה יותר משיעור 'זית' שחייבים לברך עליו ברכה אחרונה (פנה"ל ברכות י, ה).
כבר למדנו (בהלכה ה ובהערה 6), שכאשר אפשר, עדיף שהחולה המסוכן יאכל וישתה פחות פחות מכשיעור, אבל כאשר יש בכך קושי מסוים, יאכל וישתה כרגיל. למשל, יולדת שצריכה לישון, עדיף שתשתה ותאכל כרגיל, כדי שתוכל להתאושש כראוי. וכן חולי סכרת שמתפללים בציבור - עדיף שיאכלו כרגיל ויתפללו במניין בלא חשש סכנה. וכן לגבי ילדים שאוכלים ביום הכיפורים, יאכלו וישתו כרגיל.
האוכל לחם צריך ליטול ידיו תחילה, ולא ייטול את כל כף ידו, מפני שמעיקר הדין אפשר להסתפק בנטילה עד סוף קשרי אצבעותיו. וייטול כל יד פעמיים ברציפות (פנה"ל ברכות ב, ג; ב, יא). המתכוון לאכול פחות מנפח כ'ביצה' - לא יברך על נטילתו, ואם הוא מתכוון לאכול יותר - יברך "על נטילת ידיים" (פנה"ל ברכות ב, ו).
הרגיל ליטול תמיד מים אחרונים לפני ברכת המזון, רשאי ליטול גם ביום הכיפורים. אבל מי שאינו רגיל ליטול תמיד, לא ייטול ביום הכיפורים (להלן ט, 5).
האוכל לחם כשיעור 'זית', צריך לומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' ולהזכיר את יום הכיפורים. ואם שכח ולא הזכיר - אינו חוזר. אם יום הכיפורים חל בשבת, יאמר גם 'רצה והחליצנו', ואם שכח ולא הזכיר - אינו חוזר. 9
המברך ברכה מעין שלוש צריך להזכיר את יום הכיפורים, ומובן מאליו שאם שכח אינו חוזר, שאפילו בשבת רגילה, מי ששכח להזכיר שבת בברכת 'מעין שלוש' אינו חוזר.
יש אומרים שחולה מסוכן שאוכל ביום הכיפורים צריך לבצוע על לחם משנה, ואם הוא יום כיפורים שחל בשבת צריך גם לקדש לפני הארוחה. אבל לדעת רוב הפוסקים אין צריך לקדש ולבצוע על לחם משנה ביום הכיפורים, וכן הלכה. 10

ח - מעוברות
מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בצום תשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.
בדור האחרון ישנם רבנים שמקילים למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. ורק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ובכל אופן אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להיפך, אנשים חיים כיום בבריאות טובה מבעבר, הן בזכות שפע המזון המגוון, והן בזכות ההתקדמות הרפואית, ואף תוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום (ציץ אליעזר יז, כ, ד; נשמת אברהם תריז, א).
לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות שגרתיות, לחץ דם גבוה במקצת, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושי היריון מקובלים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור למעוברת גם לשתות לשיעורים. ורק במקרים של היריון קשה במיוחד, או היריון שנמצא בסיכון, וכן בשבועות הראשונים להיריון שנוצר על ידי מבחנה, יש צורך לשאול רופא ירא שמיים, ואם יקבע שיש ספק סכנת נפשות לאם או לעובר, מותר למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים. אבל בהיריון רגיל שכרוך בהקאות ומיחושים שגרתיים, חובה לצום ואין מקום לשאלה. אמנם אם באמצע הצום המעוברת תרגיש שהיא נכנסת למצב מסוכן, תשתה ותאכל כפי צרכה. 11

ט - יולדת
יולדת, משעה שאחזו בה חבלי לידה, או משעה שצריך להבהילה לבית חולים, נחשבת כחולה מסוכנת שצריכה לשתות ולאכול כפי צרכה. וכך הוא דינה עד שיעברו שלושה ימים מעת לעת, כלומר 72 שעות מרגע לידתה. ואם הן מסתיימות באמצע יום הכיפורים, תוכל לשתות ולאכול כפי צרכה עד לסיום 72 השעות. 12 וכבר למדנו לגבי כל החולים המסוכנים, שרק כאשר אין בכך שום נזק, עדיף שישתו ויאכלו לשיעורים. אבל אם היולדת רוצה לישון, ואם תצטרך לשתות ולאכול לשיעורים, תתקשה לישון כפי צרכה, מוטב שתשתה ותאכל ברציפות.
משלושה ימים ועד שבעה ימים, יש לדון במצבה. אם ברור לה ולרופא, שאין במצבה סכנה - תצום. ואם אין להם וודאות בכך - לא תצום (שו"ע תריז, ד).

י - מינקת
כפי שכבר למדנו, מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואמנם יש כיום פוסקים שסוברים שמיניקת רשאית לשתות לשיעורים כדי שהצום לא יגרום לה להפסקת הנקה. אולם לפי רוב הפוסקים מיניקת חייבת לצום ביום הכיפורים ואף בתשעה באב. ולמרות שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנת נפשות. גם לתינוק לא נשקפת סכנה, מפני שגם כאשר החלב מתמעט ואפילו נפסק, אין בכך סכנת נפשות, הואיל ויש אפשרות לתת לתינוק תחליפי חלב. בפועל, בדרך כלל הצום אינו גורם להפסקת הנקה.
עצה טובה למיניקות, שידלגו על שתי הנקות לסירוגין, וכך יעברו את הצום בקלות יחסית. כלומר, אשה שמיניקה כל שלוש שעות, תניק בעשר בבוקר, ובשעה אחת תיתן לתינוק תחליף, ושוב תניק בארבע, ושוב תיתן תחליף בשעה שבע. וכך לא תסבול כל כך מהצום וחלבה לא יתמעט. יש תינוקות שמסרבים לקבל תחליף מאימם, ואזי צריך שמישהו אחר ייתן להם תחליף או מים עם סוכר.
אמנם כאשר התינוק קטן וחלוש ונוטה לחולי, והרופא סבור שהוא נזקק באופן מיוחד לחלב אימו, ויש חשש שבעקבות הצום חלבה של האם ייפסק או יתמעט באופן משמעותי, על פי הוראה של רופא ירא שמיים תשתה לשיעורים (באו"ה תריז, א). אולם זה מקרה נדיר, מפני שאם המינקת תרבה בשתייה ביום שלפני הצום, קרוב לוודאי שחלבה לא יתמעט בעקבות הצום. ועדיף שתתחיל להרבות בשתייה שלושה ימים לפני הצום, ותוסיף לעצמה שעות שינה, ובכך חלבה יתגבר. בנוסף לכך, ניתן לשאוב עבור מספר ארוחות בימים שלפני הצום, ועל ידי כך גם יהיה לתינוק שפע חלב בצום, וגם אין חשש שהחלב של האם יתמעט. 13




^ 1.. מבואר בבבלי יומא עג, ב - עד, א, שלדעת ר' יוחנן בכל איסורי האכילה, גם חצי שיעור אסור מהתורה, שנאמר (ויקרא ז, כג) "כָּל חֵלֶב", אפילו כלשהו. וזאת משום שכל אכילה, אפילו מזערית, מצטרפת לבסוף לשיעור שחייבים עליו עונש (ריטב"א. ועי' תוס' עד, א, 'כיוון', שמבאר שסברת ההצטרפות חיזקה את הלימוד מהפסוק). ולריש לקיש הדבר אסור מדברי חכמים. והלכה כר' יוחנן (רמב"ם שביתת העשור ב, ג; מאכ"א יד, ב). ובירושלמי תרומות ו, א, חולק וסובר שלעניין יום הכיפורים גם ריש לקיש מודה לר' יוחנן שחצי שיעור אסור מהתורה, שנאמר (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", הרי שיש לשבות לגמרי מכל דבר שעלול להפר את העינוי (גר"א).
בכל שאר האיסורים שבתורה, האוכל כזית - חייב, שכן סתם אכילה בכזית. אולם לגבי יום הכיפורים הדין תלוי בישוב דעתו של אדם שמבטל את מצב העינוי, וקיבלו חכמים הלכה למשה מסיני שבאכילה הוא בככותבת, ובשתיה 'כמלא לוגמיו' (יומא פ, א-ב).
^ 2.. תזונה שלא כדרך אכילה: כתבו כמה אחרונים שמי שהוושט שלו נפגע והוא מקבל מאכל דרך זונדה, אינו עובר בזה באיסור, ואינו צריך להימנע מזה ביוה"כ, כי האיסור הוא רק כאשר האוכל נהנה בגרונו ובמעיו (חלקת יעקב ח"ב או"ח נח; נשמת אברהם תריב, ז, 2, עפ"י אגלי טל, מנחת חינוך ועוד). וקשה שהרי בפועל על ידי כך הוא אינו מעונה, שכן קיבל מאכל ומשקה, והתורה לא צוותה שלא לאכול אלא להתענות. ונראה שהניזון באופן זה עובר באיסור דרבנן, הואיל וביטל את העינוי בשינוי. וכיוצא בזה כתב מהרש"ם (א, קכד). ולכאורה מהחת"ס או"ח קכז, נראה שהדבר אסור מהתורה, שכתב שעל הנאת מעיים הוא עובר באיסור תורה, מפני שאינו מעונה. אולם ביאר באחיעזר ג, סא, שכוונתו בתנאי שגם נהנה בגרונו. ע"כ. והנראה כפי שכתבתי, שהואיל ואכל בשינוי האיסור דרבנן. ←
יש שרצו לומר, שאסור ליטול בערב יום הכיפורים גלולות שמקילות על הצום, מפני שמצווה להתענות, ובכך הוא מפר את התענית (דעות יחידים בשדי חמד, והרחד"ה במים חיים ב, מ). אולם העיקר כדעת המקילים, הואיל וגלולות אלו בעלות השפעה מתונה ליצירת תחושת שובע, וכפי מגמת האכילה בערב יום הכיפורים להקל מהצער של התענית (רוב הדעות בשדי חמד; חלקת יעקב ב, נח; ציץ אליעזר ז, לב, ד; יבי"א ט, נד). אמנם נראה שאסור ליטול בערב יום הכיפורים גלולה שיוצרת הרגשה טובה במיוחד (כדוגמת כדורים חזקים לשיכוך כאבים שיש בהם סם), כאשר המטרה להקל על העינוי. אבל מי שצריך ליטול כדורים אלו מסיבה רפואית, כדי למנוע כאבים עזים, רשאי ליטלם לפני הצום ובמשך הצום (בלי מים), למרות שהם מבטלים חלק מתחושת העינוי, הואיל ואין כוונתו לכך. וכפי שיבואר בהלכה הבאה לגבי גלולות עם קפאין.
^ 3.. גזרו חכמים שלא ליטול תרופות בשבת שמא יגיע מתוך כך לשׁחיקת סממנים, ונחלקו הפוסקים לגבי תרופות שמייצרים כיום בבתי חרושת שאדם פרטי אינו רגיל לעשותן. למעשה, במצב של צער מותר ליטול גלולות, וכאשר מדובר במיחוש מטריד שאין בו ממש צער, אסור (פניני הלכה שבת כח, ד-ה, 3). וכן מותר ליטול בשבת גלולות שרגילים לבלוע בכל יום, כמו גלולות לשינה ותרופות שצריכים ליטול ברציפות מספר ימים (שם כח, ו).
וכן הדין לגבי יום הכיפורים. ואף שלמדנו שמדברי חכמים אסור לאכול ביום הכיפורים גם דבר שאינו טעים, כאן שאין כוונתו לאכול אלא ליטול תרופה כדי להקל מצערו, אין איסור (אג"מ או"ח ג, צא; מנחת שלמה ב, נח, כה; שש"כ לט, ח). מי שסובל מאוד מחסרון הקפה, ואין לו גלולות שיש בהן קפאין, רשאי לבלוע קפה, שהואיל וטעמו מר כלענה, דינו כתרופה.
ואם המצטער נצרך לתרופה שטעמה מתוק, יערב בה דבר מר כדי לפגום את טעמה, וכך יבלע אותה. ועדיף לערב בה את הדבר המר לפני יום הכיפורים. כאשר רק הציפוי של התרופה מתוק, אם מבחינה רפואית מותר לרסק את הכדור, ירסק אותה ואז הטעם המר של התרופה יפגום לגמרי את טעמה, וכך יהיה מותר לבולעה. ואין בזה איסור טחינה, שאין טחינה אחר טחינה (פנה"ל שבת יב, א).
הסובל ממיגרנה (כאבי ראש חריפים), שהצום עלול לגרום לו להתפרצות חריפה, כיוון שאין בכך סכנת נפשות, חובה עליו לצום ביום הכיפורים. ויש לדעת שברוב המקרים, יש תרופות שמונעות את הופעת המיגרנה בעקבות הצום. ויש מקרים נדירים, שבהם המיגרנה עלולה לגרום לאירוע מוחי, ואזי מדובר בחשש סכנת נפשות, וממילא חולה כזה פטור מצום יום הכיפורים. וזה כאשר מתקיימים שלושה תנאים: א) אובחן בעבר שהצום גורם אצלו למיגרנה. ב) המיגרנה מופיעה אחר אאורה (סימנים מוקדמים להופעת המיגרנה), והאאורה נמשכת יותר משעה. ג) אין תרופה (כדוגמת נרות או ספריי) שיכולה למנוע את הופעת המיגרנה. וכיוון שאין לחולה צורך לאכול הרבה בבת אחת כדי למנוע את ההתפרצות, נכון שישתה לשיעורים (נכתב בעזרת ד"ר רפי קיים וד"ר רחל הרינג).
^ 4.. מדד זה אינו מדויק, מפני שיש אנשים חששנים ויש לעומתם שאננים, והדבר בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים: בסגנון הנסיעה במכונית, ביחס למחלות, בתכנון טיולים, וממילא גם בהחלטה אימתי ראוי להחיש חולה לבית חולים. אולם כל זמן שמדובר בתחום הסביר, האדם צריך להחליט לפי מיטב הבנתו. אבל כשהוא יודע שהוא יוצא דופן, עליו להחליט לפי מה שידוע לו שמקובל על רוב האנשים.
הרוצה להחמיר על עצמו ולצום כאשר יש בצום סכנה, אין בידו מצווה אלא עבירה. ואמנם לגבי כפייה של גויים לעבור עבירה להנאתם, שהדין הוא שיעבור ואל יהרג, כתבו התוס' (ע"ז כז, ב, 'יכול'), שאם רצה יכול להחמיר ולהיהרג ולא לעבור. ולרמב"ם (יסוה"ת ה, א) אסור להחמיר. אולם כאן לכל הדעות אסור להחמיר, מפני שאין בזה שום צד של קידוש השם, ומי שציווה לצום ציווה לשמור את הנפש.
^ 5.. אין הבדל בדין זה בין רופא יהודי לגוי, העיקר שיהיה אמין (מ"ב תריח, א). בגמרא יומא פג, א, ובראשונים שם, דנו במצבים שיש מחלוקת בין רופאים. ולהלכה: אם רופא אחד אמר שצריך לאכול ורופא אחד אמר שאין צריך לאכול, כיוון שהוא ספק - יאכל (שו"ע תריח, ב). שני רופאים אמרו שאין צריך לאכול ורופא אחד אמר שצריך לאכול, שומעים לרוב (שו"ע תריח, ג). שני רופאים אמרו שצריך לאכול, שומעים להם, ואפילו אם יעמדו כנגדם מאה רופאים שיאמרו שאין צריך לאכול (שו"ע תריח, ד). ואם בין הרופאים שאמרו שאין צריך לאכול יש רופאים מומחים יותר באופן משמעותי, כיוון שהם גם רוב וגם מומחים יותר - למרות שיש שני רופאים שאומרים שצריך לאכול, שומעים לרבים ולמומחים ולא יאכל (מטה אפרים ג, ועי' מ"ב תריח, יב).
לפי זה אם לפי הרפואה המקובלת אין לאכול, ולפי רופאים אלטרנטיביים יש לאכול, כיוון שהרופאים המקובלים נחשבים כיותר בקיאים, שדבריהם נשענים על מחקרים מקיפים, ובנוסף לכך הם הרוב, אין חוששים לרופאים האלטרנטיביים ואסור לאכול. אבל אם החולה משוכנע באופן אישי שהרופא האלטרנטיבי צודק, מותר לו לאכול (עי' רמ"א תריח, ד).
בפניני הלכה שבת כז, ב, מבואר ששומעים לחולה בניגוד לדעת הרופאים בתנאי שיש הגיון מסוים בדברי החולה. אבל אם מחלתו ידועה והחולה דורש טיפול שכרוך בחילול שבת של אדם אחר, ולדעת הרופאים טיפול זה אינו מועיל, שומעים לרופא (באו"ה שכח, י, 'ורופא'). וכן כאשר החולה ידוע כפחדן גדול, אם זה שמבין שם ברפואה בטוח שאין סכנה במצבו, נכון שלא יאכל. ואם למרות עמדת הרופא, והידיעה שהוא נוטה להפריז בחששותיו, הוא עדיין בטוח שעליו לאכול, יעשה כהבנתו. (ועי' בצי"א בסיכום תשובה ח, טו (ז, כה), שלפעמים מותר לחולה לחלל שבת עבור עצמו, ולא לרופא).
^ 6.. הרמב"ן למד מהגמרא בכריתות יג, א, שמעוברת שהסתכנה וצריכה לאכול ביום הכיפורים, תאכל פחות פחות מכשיעור. ומזה למד לכל חולה, שאם אפשר, ישתה ויאכל לשיעורים. וכ"כ רא"ש, הגה"מ, טור ושו"ע תריח, ז. מנגד, הרי"ף והרמב"ם ועוד הרבה ראשונים, לא הזכירו כלל דין זה של אכילה לשיעורים, וגם בגמרא יומא דין זה לא נזכר. ולדעתם הגמרא בכריתות אינה עוסקת ביום הכיפורים, אלא במעוברת שנצרכה לאכול דבר טמא. וכן הורו כמה אחרונים, שחולה שיש בו סכנה ישתה ויאכל כפי צורכו בלא הגבלה (הנצי"ב, אור שמח, ר' חיים מבריסק). למעשה, מקובל להורות שכאשר אפשר טוב לשתות ולאכול לשיעורים. וקשה, הרי למדנו לגבי פיקוח נפש בשבת, שאין למעט את האיסור על ידי בקשה מגוי או קטן שיבצע את מלאכת ההצלה. מפני שחוששים שמא יתרשלו בהצלה (תוס'). וכן חוששים, שמא בעתיד, כאשר לא יהיה שם גוי או קטן, יתעכבו בחיפוש אחריהם, ובינתיים החולה ימות (ר"ן). ועל פי זה הורו שלא להתאמץ לעשות את מלאכת ההצלה בשינוי, שמא על ידי כך יתעכבו או יתרשלו. ואם מחשש התרשלות לא רצו להתאמץ להפחית איסור דאורייתא לדרבנן, מדוע מורים כאן למעט באיסור, כאשר בכל מקרה מדובר על איסור תורה. ועי' בפנה"ל שבת כז, ד-ה.
ויש לומר, שהואיל ומצבם של רוב החולים המסוכנים ידוע מלפני יום הכיפורים, ואפשר להתארגן לכך באופן מסודר, לא חששו לסכנה. אמנם מאידך, אפשר שכל שאר הראשונים שלא הזכירו דין אכילה לשיעורים, חששו שההוראה המדוקדקת למעט באיסור תגרום להתרשלות בהצלה. ומכאן תשובה לדברי הבניין ציון לד, שכתב שכל מה שהותר הוא בדיוק לפי הנצרך להצלת הנפשות, ומעבר לזה אסור מהתורה. ותמה למה לא הזכירו זאת הפוסקים. ויש לומר, שקשה לקבוע כמה בדיוק צריך החולה לשתות ולאכול, וכדי לצאת מהספק, יש להתיר לו לשתות ולאכול כפי שיצטרך. וכפי שנפסק לגבי שבת שמטפלים בחולה כדרך שמטפלים בו בחול (שו"ע שכח, ד; עי' בפנה"ל שבת כז, 4). וכיוצא בזה כתב בהלח"ב כו, 33, בשם ריש"א. יש לציין שאירעו אסונות שחולי סכרת שנצרכו לאכול ביוה"כ מתו מחמת הצום. שהואיל והם יכולים לתפקד כרגיל, הם באים לבית הכנסת, ושם קשה להם לאכול לשיעורים, והיו שנחלשו ובלא משים הגיעו לעלפון ומיתה. וכאשר יש צל חשש סכנה, יאכלו כרגיל, וילכו לבית הכנסת, שאין ההידור של אכילה לשיעורים קודם להידור של התפילה בבית הכנסת.
^ 7.. שיעור 'אכילת פרס' התבאר בפניני הלכה פסח טז, כה, וברכות י, ז. ויש בו דעות רבות בין 4 ל-9 דקות. ובמ"ב תריח, כא, כתב לעניין יוה"כ להחמיר כדעת החת"ס תשע דקות. אמנם בשעת הצורך אפשר להקל כשבע דקות, שזה יותר משיעור אכילת פרס לרוב הדעות. עי' בפנה"ל ברכות י, ז, שכתבתי שעל שיעור כזה חייבים בברכה אחרונה. לגבי שתייה לדעת הרמב"ם השיעור הוא כשיעור שתיית רביעית בנחת וברציפות, וזה לא יותר מדקה. וכתב בשו"ע תריח, ח, שיש להחמיר לכתחילה כראב"ד שהשווה דין שתייה לאכילה. אבל בשעת הצורך עדיף לנהוג כרמב"ם מאשר לשתות יותר מכשיעור ברציפות.
^ 8.. סיפור מאלף כתב הרב זוין (סיפורי חסידים מועדים עמ' 101), פעם אחת לפני תפילת נעילה נעשה רעש גדול בבית מדרשו של האדמו"ר הגאון רבי חיים מצאנז. אחד העשירים צמא למים, וכמעט שנתעלף. אותו עשיר היה ידוע כקמצן גדול. בתחילה היו שהתלוצצו עליו: "בכל השנה לא נתן הגביר לעני מעט מים לשתות, יטעם עכשיו בעצמו את טעם הצימאון". אבל בראות האנשים שעמדו סביבו שהוא נמצא בסכנה, הלכו לדיינים לשאול כדת מה לעשות. הדיינים הורו לתת לו מעט מים בכפית, פחות מכשיעור 'מלא לוגמיו'. אולם עם כל כפית וכפית שנתנו לו גבר צימאונו של העשיר יותר, והוא ביקש לשתות מים בכוס. לא רצה האב"ד רבי בעריש, לסמוך על דעת עצמו, וניגש אל הגאון הצדיק רבי חיים, הפסיק אותו מעבודת הקודש, סיפר לו את כל המאורע, ושאל מה לעשות. השיב לו הצדיק: "תאמרו לו, שבעד כל כוס מים שישתה יתן מחר מאה רייניש (סכום מכובד) לצדקה, ואם יסכים לכך, תתנו לו לשתות כמה שירצה". כששמע הגביר המתעלף את פסק הדין, שבה אליו רוחו, הזדקף, נעמד על רגליו, והמשיך להתפלל כאילו לא היה צמא כלל...
^ 9.. לדעת רוב הפוסקים, חולה מסוכן וילד שאוכל ביום הכיפורים צריך לומר 'יעלה ויבוא', שהואיל והוא אוכל בהיתר, ויום הכיפורים הוא מקרא קודש, צריך להזכירו בברהמ"ז (מהר"ם, רא"ש, הגה"מ, טור, שו"ע תריח, י). ואמנם לדעת שבלי הלקט בשם הרב אביגדור כ"ץ והט"ז י, אין לומר 'יעלה ויבוא', כי רק כאשר יש מצווה לאכול תקנו לומר 'יעלה ויבוא'. ולמעשה, יש לומר 'יעלה ויבוא' שכך דעת רוה"פ ואין בזה הפסק ואין בזה אמירת דבר שאינו נכון. אולם אם שכח לא יחזור, שכן לדעת הסוברים שאין להזכיר 'יעלה ויבוא' ביוה"כ זו תהיה ברכה לבטלה. כך משמע ממ"א י, וכ"כ ח"א, פמ"ג, מ"ב כט.
^ 10.. כאשר יום הכיפורים חל בשבת, יש אומרים שחולה שיש בו סכנה צריך לקדש לפני שיאכל (התעוררות תשובה ג, תז, ולכך נטה רע"א תריח, ב, לפי הסוברים שקידוש במקום סעודה הוא דין דאורייתא). אבל לדעת רוה"פ אינו מקדש בשבת, הואיל ואין מצווה לאכול ביום זה (שועה"ר תריח, יח; ח"א קמה, לב; אור שמח עבודת יוה"כ ד, א; שו"ת הר צבי א, קנה; אג"מ חו"מ א, לט; ישכיל עבדי ח, כ; משנת יעב"ץ או"ח, נט; שש"כ לט, לג; חזו"ע עמ' שז).
לדעת כנסת הגדולה (הגה"ט), צריך לבצוע על לחם משנה. וקשה, שהרי לפני יום הכיפורים לא ירד לחם משנה, שהרי אסור לאכול בו. ויש לומר שלחולים וקטנים היה יורד. אבל דעת רוה"פ שאין צריך לבצוע על לחם משנה, וכ"כ מ"א תריח, י; שועה"ר יח.
כתב בשו"ת רע"א כד, שמותר להעלות לתורה חולה מסוכן שנאלץ לאכול ביום הכיפורים, הואיל והקריאה אינה מחמת הצום אלא מחמת קדושת היום, אבל לגבי העלייה במנחה הסתפק, כי אולי קריאה זו נתקנה בגלל הצום. ואם אכל ושתה לשיעורים, יכול לעלות. (ועי' בפנה"ל זמנים ז, יא, 15, שבשאר הצומות אין להעלות לתורה מי שאכל יותר משיעור, אבל אם קראו לו יעלה, ויסמוך על החת"ס או"ח קנז, שהתיר משום שבתענית חובה, הקריאה משום היום ולא מפני הצום, וכן הדין למי שקראו לו לעלות במנחה של יוה"כ). (ש"ץ ותיק שנאלץ לאכול ולשתות לשיעורים, רשאי להמשיך להיות ש"ץ, חזון עובדיה עמ' שנא).
^ 11.. יש להעיר, שהמדד של יראת שמיים של הרופא אינה מספקת, מפני שאם הרופא ששואלים אותו מקבל את דעת הסוברים שרוב המעוברות והמיניקות רשאיות לשתות ביום הכיפורים, אין קביעתו נחשבת לפי רוב הפוסקים (להלן הערה 13). לפיכך ניתן לסמוך רק על רופא שמסוגל להשיב לפי העמדה שככלל אין למעוברות ומיניקות חשש של סכנה בצום, ורק במקרים מעטים של היריון בסיכון יש צורך שהמעוברת תשתה או תאכל. ועי' לעיל בהלכה ד' שגם על השואלים יש אחריות לשאול ביראת שמיים.
^ 12.. בשו"ע תריז, ד, כתב עפ"י תרומת הדשן קמח, שאין מונים ימים אלו מעת לעת, שאם ילדה בסוף יום ז' בתשרי, מקצת היום נחשב ככולו, וצריכה לצום ביום הכיפורים. ובמ"ב של, י, כתב שכמה ראשונים סוברים שמחשבים מעת לעת, ומהם: רא"ש, ריטב"א, הגהות אשרי עפ"י בה"ג. וכך מורים למעשה (שש"כ לט, טו; יבי"א ח"ז נג, ז).
^ 13.. כאשר יש סיכוי סביר שבעקבות הצום חלבה של האם יפסק או יתמעט באופן משמעותי, יש שהקילו שתשתה לשיעורים, מפני שלדעתם חלב אם הוא עניין של פיקוח נפש (כך מסרו בשם החזו"א), והוסיפו שאין להתחשב בכך שיש כיום תחליפים טובים (הליכות שלמה ו, ב; שיח נחום לו). ויש מעידים בשם רבנים שונים, שאף שבספרים כתבו להחמיר בפועל מקילים לרוב השואלות. אולם קשה על דבריהם מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בחלב אם, והעמדה הרפואית הרווחת מעודדת מאוד את ההנקה, מ"מ נשים רבות אינן מניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. עפ"י סקר מצב הבריאות הלאומי משנת תש"ס: כ-10% מהיולדות היהודיות בישראל כלל אינן מניקות, רק כ-70% מיניקות לאחר חודש הנקה מלאה או חלקית, ורק כ-50% מיניקות יותר משלושה חודשים, ורק כ-32% יותר מששה חודשים. מסתבר שרבות מהנשים שאינן מניקות באופן מלא או חלקי עושות זאת כדי להקל על עצמן בעבודה או בלימודים וכיוצא בזה, ואם לצרכים אלו שאינם פיקוח נפש מפסיקים הנקה או ממעטים אותה, ואין כנגד זה מחאה נוקבת מצד הממסד הרפואי כראוי למצב של פיקוח נפש, הרי שהמציאות מורה שאין מתייחסים להפסקת הנקה כעניין של פיקוח נפש. יתר על כן, אם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה היתה שמינקת חייבת בצום. ואפילו בתשעה באב מיניקות היו חייבות לצום. איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש תחליפים טובים, ולא שמענו על תינוק שמת מפני שאמו הפסיקה להניקו, יהפוך פתאום עניין זה לפיקוח נפש. ואפילו בעבר כשלא היו תחליפים, המקילים הקילו רק כאשר התינוק היה חולה, כמבואר בדבר שמואל קז, והובאו דבריו להלכה בחת"ס ו, כג; באו"ה תריז, א; דעת תורה תריז. וכ"כ הר צבי או"ח א, רא, סוס"ק א. לפיכך, רק אם ישנה הוראה רפואית מיוחדת שמצריכה לתינוק חולה דווקא חלב אם, ויש חשש שחלב המינקת יתמעט בעקבות הצום, תשתה ביוה"כ. ולכך נטו גם בתורת היולדת נא, הערה יא; ופס"ת תריז, ב. ולכאורה היה מקום להחמיר כיום גם בתינוקות אלו, הואיל ויש תחליפים לחלב אם, וכל מה שהקילו היה בזמן שלא היו תחליפים, ואֵם שנפסק חלבה היתה צריכה לשכור מינקת, ואם לא היה להם כסף לכך, התינוק היה באמת בסכנת נפשות עקב תזונה ירודה. אולם למעשה דין זה מסור לרופאים, ואם הרופא המטפל סבור שהואיל והתינוק חולה יש סכנת נפשות מסוימת במידה ויפסיק לקבל חלב אם, ובנוסף לכך מדובר במקרה שיש חשש סביר שהחלב ייפסק עקב הצום, אפשר להקל. ואם הרופא הוא מאלה שמורה למיניקות רבות לשתות לשיעורים ביום הכיפורים, הרי שלפי רוב הפוסקים לא ניתן לסמוך על שיקול דעתו, ויש לשאול רופא שמשיב על פי העיקרון שהפסקת הנקה אינו נחשב פיקוח נפש. ועי' לעיל בהלכה ד' שגם על השואלים יש אחריות לשאול ביראת שמיים.
חובה להוסיף, שהחשש שמא הצום יפסיק את החלב הוא די רחוק. שכן בדרך כלל הצום אינו גורם להפסקת ההנקה. כלומר מי שתקפיד בימים שלפני הצום לשתות לפחות שלושה ליטר ביום, ולישון כשמונה או לכל הפחות שבע שעות ביממה, החשש שחלבה יתמעט נמוך מאוד. להפך, בזכות ההכנות הנכונות לצום, נשים רבות מדווחות שמצב הנקתן השתפר, והן למדו עד כמה השתייה והשינה מועילה להנקה. יתר על כן, בדרך כלל גם כאשר המינקת לא נהגה כראוי לפני הצום, על ידי שתייה מרובה ומנוחה לאחר הצום החלב חוזר לקדמותו. (אמנם כאשר המינקת יורדת להנקות ספורות ביום, או שממילא היא מתקשה להניק, יתכן שאם לא תתכונן לצום כראוי בשינה ושתייה מרובה, יהיה לה קשה מאוד להחזיר את החלב). למעשה, אין מקום לבטל מצווה דאורייתא שנתבארה בגמרא ובפוסקים שמיניקת חייבת בצום יום הכיפורים בטענה מופרכת שיש סכנת נפשות בצום של מניקות. ואפילו בצום תשעה באב שהוא מדרבנן מעוברות ומיניקות חייבות כמבואר בפוסקים.
עוד בנושא ימים נוראים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il