ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- לאורו
לא נדון היום בבריאת העולם בכלל ובריאת האדם בפרט, לא נתן דעתנו על סוגיות עומק הנראות כפשוטות כגון מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל: "מה נברא תחילה? בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה והארץ אחר כך, ובית הלל אומרים: הארץ נבראה תחילה ואחריה שמים." 1 אלא על המבוא לתקיעת השופר.
ואלה, קולות השופר עוד מהדהדים והולמים בבטן הרכה שלנו כילדים ואף היום כששיערנו מאפיר. מי לא שמע ומי לא נתן את דעתו על אחד האירועים הנעלים בעצמתם ולעיתים נשגבים מבינתנו? פעמים שאנחנו חוקרים ודורשים מכל היבט שמוחנו מאפשר, וזאת לאחר שכרסנו מלאה בתורה ותלמוד במדרש ואגדה, ופעמים שפיוט אחד או שיר קצר יכולים להפעים את הלב יותר מכל שלל הלימוד. כזה הוא הפיוט 'עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן' הנאמר בסמוך לתקיעת השופר בראש השנה. רגילים היינו לחכות לתקיעה יותר מאשר כל שיר, כך לפחות בשנים הראשונים של חיינו וגם אם איננו זוכרים זאת, הרי בכל שנה עולים אותם מראות של פעוטות המתרגשים ממראה השופר, אם הוא נראה מתחת לטליתו של התוקע, או מתפעלים מן הקולות המשונים העולים ממנו. רק בשנים מאוחרות אפשר היה להתעמק מעט יותר במילים ולהתרשם מן המנגינה.
אחרי תפילת העמידה, ההתרגשות גואה. קריאת הגבאים אל המתפללים להיכנס אל בית הכנסת נופלת על אוזניים קשובות. התוקע מוציא את השופר העטוף מטפחות דקיקות וצבעוניות ומניחו סמוך לידיו. במשך דקות ארוכות ינסה להתרכז ולהכין עצמו כראוי לתוקע. כולם מתכנסים ומתיישבים במקומותיהם, הילדים ליד האבות, משפחה ליד משפחה. המחזורים פתוחים בעמוד הנכון. בימים בהם לא היו די מחזורים, היו מצלמים את הפיוט ומחלקים לכולם. בימים מאוחרים יותר, הוציאו לאור בצורה מהודרת את הפיוט. הפיוט נכתב על-ידי ר' יהודה בן-שמואל אבן עבס 2 , וכך נאמר בבית השני של הפיוט:
בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הָעֲשָׂרָה/ הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה/ אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאד נִקְשָׁרָה/ קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה/ עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ/.
עוצמת השירה שנאמרה בקול אחד מהדהדת ופוגעת ברגשות העמוקים ומזילים דמעה בעקבות כל שורה בפיוט.
ואנחנו לא חדלים לשאול פעם אחר פעם מה פשר הניסיון הזה, כיצד זה אברהם איש החסד אשר מנהל מו"מ עם הקב"ה על הכמות המינימלית של צדיקים שבעבורם לא יהפוך את סדום על פיה, איש עז נפש שדוהר בלילה להציל את בן דודו, לפתע נדם קולו וללא הרהור, ללא מילים: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:" 3 וזאת כמובן אחר הציווי האלוהי חסר התקדים, לאיש אמונה שעבר כבר 'טבילת כבשן', ציווי שלא משאיר ספק למי הכוונה: וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וכי לא יכול היה לצוות על בנו באופן ישיר? שני בנים יש לאברהם, שניהם יחידים לאמותיהם, שניהם אהובים, על כן מסיים אלוהים את הציווי בדגש על יצחק. על הניסיון הזה כותב הרב שמואל בן אברהם טייב 4 , בספרו 'עפעפי שחר': "הנה בעניין ניסיון העקדה נבוכו בו רבים וכן שלמים, כי איך יצויר ניסיון אצלו ית' היודע מחשבות אדם. וביותר יתפלא על דברי המלאך אשר בשמו ית' עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה."
אברהם אבינו מתנסה בניסיון העשירי, לא בבנו ישמעאל שנולד מהגר, אלא בבנו יצחק הנולד משרה. ברור אם כן שאברהם מבין שזרעו יהיה מיצחק ולא מישמעאל. וההר אשר מיועד לבית המקדש ועליו יזרח אורו של אברהם לעד, הוא המזבח הסמלי ליצחק, לעם ישראל. שרה אמנו לא מופיעה בפרשת עקדה בתורה. מן הסתם, אברהם החליף מילה או שתיים עם אשתו לפני לכתו עם יצחק. מה אמר לה? איך הסתיר את הסוד הנורא? ויותר מכך, חלף לו לילה לפחות והסוד אתו. ועוד יותר, אומר לנו הרב שלום משאש 5 בספרו וחם השמש: "איך מסר נפשו בנו יחידו ולא בקש טעם, קל וחומר לאשר לא תגיע לו רעה שאין עליו אלא לקיים, גם יש אומרים שניסיון הבנים הוא יותר מעצמו, כי האדם אוהב בניו יותר מגופו." 6 ויכול היה להשתהות ולתת לבנו עוד יום חיים. והשאלות רבות מספור. מסכם אותן ואף משיב בהרחבה הרב אליהו רחמים זייני בספרו עץ ארז חלק ה. 7 ואברהם בעל הנשמה הקדושה מכל, משכים בבוקר. כותב על כך הרב קוק: "שנתו לא נהייתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רישול ושל דכאות, לא נתערב בהמיית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה ועז ד' המשווה רגליו כאיילות, לרוץ כצבי ולהיות גיבור כארי, לעשות רצונו של מקום ברוך הוא סמכהו, כי השכים בבוקר." 8
ואנחנו שבים אל הפיוט. המתח בבית הכנסת מאמיר. "הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה/ וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה/ אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה/ אַיֵּה אֲדנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה/ הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ." איש אינו מדמיין ואינו מתכונן מבעוד מועד למצב בו הוא אמור להקריב את בנו. בדורנו אנו, בו מלחמה רודפת את קודמתה, אב או אם ידחקו הצידה כל מחשבה על 'ביקור' קצין העיר. והנה אברהם, משכים קום, לוקח את נעריו על מנת לשוות למסע אל הר הבית ערך של מצווה עליונה, כשאר המטלות שאברהם עשה בשמחה. ואל ההר הולך הוא לבד, עם בנו, ללא המלווים. ולעתיד לבוא, ההר שייך לאברהם ועמו ולא לשכנים. ואברהם בקור רוח מקפיא, בוודאי שלבו ונשמתו חמים בלהט המצווה, הולך אל ההר ללא השה לעולה.
מלאכי שרת הומים. לתסריט הזה הם לא התכוננו. יצחק קורא לאביו והלה משיב בדיוק כפי שהוא משיב אל האלוהים: 'הנני'. כל ישותו, כל אמונתו מתנקזים אל היצירה שלא נבראה: אלוהים מוכרח להתגלות ולשנות את מהלכיו הגלויים לפחות. "וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; יצחק אבינו עליו השלום, האיש הפסיבי מכל האבות, מתאחד עם נשמתו, עם רצונותיו ועם עיניו הצופות של אברהם, אל אלוהים – "וילכו שניהם יחדיו". היום נבנה בני לפניו כסא מיוחד, ולכן, הזבח והזובח, מאמיר כלפי הקב"ה.
על המחיר הזה לא שמעו מלאכי רחמים ומלאכי שלום, והם דופקים בכל כוחם בשערים בתקווה שרחמיו של הקב"ה ייראו בעת הזו. גדול מנשוא הוא הניסיון הזה. "הבן להיזבח ואב לזבוח." נדרש כוח חדש לקווי ד'. יש להחליפו ולחדשו כדי לעמוד במשימה – להסתפח אל נחלת אל. הזבח הזה יירשם כאות על מצח כל יהודי. מתכוננים אנחנו מיום ליום לעמוד במשימת ההגנה מפני האויב והרודף. ובזמן ההכנה איננו חושבים על הזבח, רק על המזבח. אנחנו, כמו אברהם, מכינים את עצי המלחמה, את כלי הנשק, את הסכין, והיא מופנית אל האויב, ומתפללים בכל לב, שהזבח לא יהיה, בטח לא מקרבנו. עינינו בדמע רב כאשר הבן או האח או האב הולכים אל הכנת המערכה, בטח ובטח אל המערכה עצמה. "וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל/ וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל/ עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".
שנה טובה ומבורכת לכל בית ישראל ולעולם כולו.
^ 1.תלמוד בבלי, חגיגה, י"ב.
^ 2.ר' יהודה בן שמואל אבן-עבס, נולד במאה ה-12 בפאס שבמרוקו, נדד לארם צובא היא חאלב שבסוריה, שם נפטר.
^ 3.בראשית, כ"ב, ג'
^ 4.משושלת משפחת טייב מטוניס, מחכמי ג'רבה. עלה ארצה ב-1949 נפטר ב-1955 נקבר בחיפה.
^ 5.הרב שלום משאש זצ"ל, שמש כרב ראשי במרוקו, רבה הספרדי של ירושלים וראש אב בית דין. נולד 1909 תרס"ט במקנס שבמרוקו, נפטר בשנת תשס"ג 2003 בירושלים.
^ 6. וחם השמש, הרב שלום משאש, פרשת וירא, עמ' 58.
^ 7.עץ ארז, חלק ה', הרב אליהו רחמים זייני, אסופת מאמרים בהגות ובהלכה, התשע"ג.
^ 8.חומש הראי"ה, בראשית, הוצאת אור וישועה, חיפה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אור החיים על הפרשה מלחמת היצר
אור החיים על פרשת כי תצא חלק ב'
השיעור דן בבחינות השונות של "אשת יפת תואר", החל מההליך המעשי הנדרש במלחמה כגון גילוח ראשה והמתנה של 30 יום, ועד לאפשרות שחרורה במידה והשובה אינו חפץ בה. בנוסף, מוצג פירושו של ה"אור החיים" לפיו הפסוקים מהווים משל למלחמתו הרוחנית של האדם ביצר הרע, במטרה לשחרר את נשמתו הטהורה משביה.
יסודות הש"ס פתיחה למסכת יומא
מרכזיותו של סדר העבודה ביוה"כ, ומשמעותו כדרך ההקרבה לה' או כדרך הקירבה אליו. הכפרה ביום הכיפורים, על החטאים ועל מקדש וקודשיו, ובמה נתייחד חטא זה. התענית ביוה"כ כהקרבה עצמית לעומת הקרבת קרבנות. מעלתו של הפרק השמיני במסכת העוסק בתענית ביחס לשאר הפרקים העוסקים במקדש וקודשיו.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א הציבור, היחיד ומקור האנטישמיות
אורות התחיה -פסקה ב'
הרב עוסק בהבדל בין היחיד הפועל מבחירה ושכל לבין הציבור המונע מאינסטינקטים וחושים טבעיים, ומסביר כיצד שורשי האנטישמיות נובעים מתחושה פנימית ולא משיקול דעת. במקביל, מובהר הצורך הייחודי של עם ישראל ב"מזון רוחני" מקורי לצד היכולת לשלב תרבות ומדע כלליים מתוך עוצמה תורנית.
רביבים השליחות הגדולה של מורי ישראל
לימוד התורה שעל ידו עולם הרוח מתקיים נעשה על ידי תלמידי החכמים וכל ישראל שקובעים עיתים לתורה | מעלת המורות שמלמדות בנות ובנים תורה ודרך ארץ, כמעלת המורים שמלמדים את הבנים | לימוד הילדים הוא התשתית של קיום התורה בעולם | אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש | מצווה לבחור מורים יראי שמיים, מוכשרים בלימודם שיודעים ללמד תורה באיזון ובדייקנות | על כולנו מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום
אור החיים על הפרשה סוד יפת התואר במלחמה
אור החיים על פרשת כי תצא חלק א'
השיעור מבאר את תנאי ההיתר המיוחד של פרשת "אשת יפת תואר" על פי פירוש האור החיים הקדוש. דרך פנימיות התורה מוסבר כי הלוחם הדבוק בשכינה אינו נמשך ליופי הגשמי, אלא מזהה ומחלץ ניצוץ של נשמה קדושה שנשבתה בין האומות.
סליחות ימי הסליחות
השיעור עוסק בשורשם של ימי הרחמים והסליחות, מבריאת העולם וארבעים הימים של משה רבנו ועד למנהגי העדות השונות. כמו כן, מובהר מעמדם הייחודי של סדרי הסליחות ו-י"ג מידות כדבר שבקדושה וכעבודת ציבור המעוררת את רחמי הבורא.
מאמר שלישי עבודת השם מתוך שמחה וחיבור
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור מדגיש את חשיבות קיום המצוות מתוך שמחה, כוונה והכרת הטוב, ולא רק מתוך כניעה, יראה או חובה. דרך מקורות שונים מובהר כי השמחה במצווה יוצרת חיבור ודבקות ישירה בבורא, ומעלה את האדם לדרגות רוחניות גבוהות אפילו יותר מסיגופים ותעניות.
אורות התשובה - הרב הראל כהן קדושת האמצעים
אורות התשובה פרק ו פסקה ו' -ז'
מה היחס בין הנשמה לפעולות שלנו? כיצד זדונות נהפכות לזכויות? ומה הכוונה שלעתיד לבוא יהיה טעם העץ כטעם הפרי?
כי תצא פרשת כי תצא – סבלנות אחי
משה ומרים דוד המלך וגם אור החיים הקדוש ניסו להאיץ תהליכי גאולה וגילו לכולנו את עקרון היסוד של שילוב חריצות עם סבלנות
יומא חמשת העינויים ביום הכיפורים
הרב מביא את מקורם ההלכתי של חמשת העינויים ביום הכיפורים ודן במחלוקת הראשונים האם תוקפם הוא מדאורייתא או מדרבנן. דרך ניתוח הסוגיות מתבאר כי מהות העינוי אינה גרימת סבל פיזי, אלא שביתה מתענוגות הגוף והתעלות רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת כי תצא
בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת, וְלָמָּה נִכְתַּב? דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. מדוע אם כן לא נכתבו עוד עשרות דינים והלכות למטרה זו. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. לכאורה די היה לכתוב וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח, מדוע נכתב תִּקַּח לָךְ ? מה הטעם שלא נזכרה אריכות ימים בכל התורה כי אם בשני מצוות אלו, כיבוד אב ואם ושילוח הקן. מה הטעם שאסרה תורה ללבוש שעטנז צמר ופשתן.
אורות התשובה - הרב ש. יוסף וייצן התעלות ההכרה והתשובה המעשית
פרק י"ג פסקה ו'
הרב מבאר את הפער שבין הארת התשובה הפנימית וההתעלות הרוחנית לבין קצב התיקון המעשי בחיי היום-יום. הרב מדגיש את הצורך להתקדם בהדרגה ובסבלנות במישור המעשי, כדי למנוע ייאוש ותסכול הנובעים מציפייה לשינוי מיידי ומוחלט.
