בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון 96

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ

undefined

הרב ד"ר גבי אביטל

אלול תשע"ט
5 דק' קריאה
הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם. כמה פשטות נשגבה בשלוש מילים. כמה יופי בלום במקום נחלי דיו בניסיון להבין איך נברא העולם. שהרי רק מכמניה של השפה העברית יכולים להכיל עולם ומלואו של רגש ומעש, של הלמות לב לצד מחשבה צלולה. הנה נסתיימה לה סדרה ראשונה של תקיעות השופר ותיכף ומיד כל קהל המתפללים עונה בפסקנות ובידיעה ברורה – הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם.
לא נדון היום בבריאת העולם בכלל ובריאת האדם בפרט, לא נתן דעתנו על סוגיות עומק הנראות כפשוטות כגון מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל: "מה נברא תחילה? בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה והארץ אחר כך, ובית הלל אומרים: הארץ נבראה תחילה ואחריה שמים." 1 אלא על המבוא לתקיעת השופר.
ואלה, קולות השופר עוד מהדהדים והולמים בבטן הרכה שלנו כילדים ואף היום כששיערנו מאפיר. מי לא שמע ומי לא נתן את דעתו על אחד האירועים הנעלים בעצמתם ולעיתים נשגבים מבינתנו? פעמים שאנחנו חוקרים ודורשים מכל היבט שמוחנו מאפשר, וזאת לאחר שכרסנו מלאה בתורה ותלמוד במדרש ואגדה, ופעמים שפיוט אחד או שיר קצר יכולים להפעים את הלב יותר מכל שלל הלימוד. כזה הוא הפיוט 'עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן' הנאמר בסמוך לתקיעת השופר בראש השנה. רגילים היינו לחכות לתקיעה יותר מאשר כל שיר, כך לפחות בשנים הראשונים של חיינו וגם אם איננו זוכרים זאת, הרי בכל שנה עולים אותם מראות של פעוטות המתרגשים ממראה השופר, אם הוא נראה מתחת לטליתו של התוקע, או מתפעלים מן הקולות המשונים העולים ממנו. רק בשנים מאוחרות אפשר היה להתעמק מעט יותר במילים ולהתרשם מן המנגינה.
אחרי תפילת העמידה, ההתרגשות גואה. קריאת הגבאים אל המתפללים להיכנס אל בית הכנסת נופלת על אוזניים קשובות. התוקע מוציא את השופר העטוף מטפחות דקיקות וצבעוניות ומניחו סמוך לידיו. במשך דקות ארוכות ינסה להתרכז ולהכין עצמו כראוי לתוקע. כולם מתכנסים ומתיישבים במקומותיהם, הילדים ליד האבות, משפחה ליד משפחה. המחזורים פתוחים בעמוד הנכון. בימים בהם לא היו די מחזורים, היו מצלמים את הפיוט ומחלקים לכולם. בימים מאוחרים יותר, הוציאו לאור בצורה מהודרת את הפיוט. הפיוט נכתב על-ידי ר' יהודה בן-שמואל אבן עבס 2 , וכך נאמר בבית השני של הפיוט:
בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הָעֲשָׂרָה/ הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה/ אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאד נִקְשָׁרָה/ קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה/ עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ/.
עוצמת השירה שנאמרה בקול אחד מהדהדת ופוגעת ברגשות העמוקים ומזילים דמעה בעקבות כל שורה בפיוט.
ואנחנו לא חדלים לשאול פעם אחר פעם מה פשר הניסיון הזה, כיצד זה אברהם איש החסד אשר מנהל מו"מ עם הקב"ה על הכמות המינימלית של צדיקים שבעבורם לא יהפוך את סדום על פיה, איש עז נפש שדוהר בלילה להציל את בן דודו, לפתע נדם קולו וללא הרהור, ללא מילים: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:" 3 וזאת כמובן אחר הציווי האלוהי חסר התקדים, לאיש אמונה שעבר כבר 'טבילת כבשן', ציווי שלא משאיר ספק למי הכוונה: וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וכי לא יכול היה לצוות על בנו באופן ישיר? שני בנים יש לאברהם, שניהם יחידים לאמותיהם, שניהם אהובים, על כן מסיים אלוהים את הציווי בדגש על יצחק. על הניסיון הזה כותב הרב שמואל בן אברהם טייב 4 , בספרו 'עפעפי שחר': "הנה בעניין ניסיון העקדה נבוכו בו רבים וכן שלמים, כי איך יצויר ניסיון אצלו ית' היודע מחשבות אדם. וביותר יתפלא על דברי המלאך אשר בשמו ית' עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה."
אברהם אבינו מתנסה בניסיון העשירי, לא בבנו ישמעאל שנולד מהגר, אלא בבנו יצחק הנולד משרה. ברור אם כן שאברהם מבין שזרעו יהיה מיצחק ולא מישמעאל. וההר אשר מיועד לבית המקדש ועליו יזרח אורו של אברהם לעד, הוא המזבח הסמלי ליצחק, לעם ישראל. שרה אמנו לא מופיעה בפרשת עקדה בתורה. מן הסתם, אברהם החליף מילה או שתיים עם אשתו לפני לכתו עם יצחק. מה אמר לה? איך הסתיר את הסוד הנורא? ויותר מכך, חלף לו לילה לפחות והסוד אתו. ועוד יותר, אומר לנו הרב שלום משאש 5 בספרו וחם השמש: "איך מסר נפשו בנו יחידו ולא בקש טעם, קל וחומר לאשר לא תגיע לו רעה שאין עליו אלא לקיים, גם יש אומרים שניסיון הבנים הוא יותר מעצמו, כי האדם אוהב בניו יותר מגופו." 6 ויכול היה להשתהות ולתת לבנו עוד יום חיים. והשאלות רבות מספור. מסכם אותן ואף משיב בהרחבה הרב אליהו רחמים זייני בספרו עץ ארז חלק ה. 7 ואברהם בעל הנשמה הקדושה מכל, משכים בבוקר. כותב על כך הרב קוק: "שנתו לא נהייתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רישול ושל דכאות, לא נתערב בהמיית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה ועז ד' המשווה רגליו כאיילות, לרוץ כצבי ולהיות גיבור כארי, לעשות רצונו של מקום ברוך הוא סמכהו, כי השכים בבוקר." 8
ואנחנו שבים אל הפיוט. המתח בבית הכנסת מאמיר. "הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה/ וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה/ אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה/ אַיֵּה אֲדנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה/ הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ." איש אינו מדמיין ואינו מתכונן מבעוד מועד למצב בו הוא אמור להקריב את בנו. בדורנו אנו, בו מלחמה רודפת את קודמתה, אב או אם ידחקו הצידה כל מחשבה על 'ביקור' קצין העיר. והנה אברהם, משכים קום, לוקח את נעריו על מנת לשוות למסע אל הר הבית ערך של מצווה עליונה, כשאר המטלות שאברהם עשה בשמחה. ואל ההר הולך הוא לבד, עם בנו, ללא המלווים. ולעתיד לבוא, ההר שייך לאברהם ועמו ולא לשכנים. ואברהם בקור רוח מקפיא, בוודאי שלבו ונשמתו חמים בלהט המצווה, הולך אל ההר ללא השה לעולה.
מלאכי שרת הומים. לתסריט הזה הם לא התכוננו. יצחק קורא לאביו והלה משיב בדיוק כפי שהוא משיב אל האלוהים: 'הנני'. כל ישותו, כל אמונתו מתנקזים אל היצירה שלא נבראה: אלוהים מוכרח להתגלות ולשנות את מהלכיו הגלויים לפחות. "וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; יצחק אבינו עליו השלום, האיש הפסיבי מכל האבות, מתאחד עם נשמתו, עם רצונותיו ועם עיניו הצופות של אברהם, אל אלוהים – "וילכו שניהם יחדיו". היום נבנה בני לפניו כסא מיוחד, ולכן, הזבח והזובח, מאמיר כלפי הקב"ה.
על המחיר הזה לא שמעו מלאכי רחמים ומלאכי שלום, והם דופקים בכל כוחם בשערים בתקווה שרחמיו של הקב"ה ייראו בעת הזו. גדול מנשוא הוא הניסיון הזה. "הבן להיזבח ואב לזבוח." נדרש כוח חדש לקווי ד'. יש להחליפו ולחדשו כדי לעמוד במשימה – להסתפח אל נחלת אל. הזבח הזה יירשם כאות על מצח כל יהודי. מתכוננים אנחנו מיום ליום לעמוד במשימת ההגנה מפני האויב והרודף. ובזמן ההכנה איננו חושבים על הזבח, רק על המזבח. אנחנו, כמו אברהם, מכינים את עצי המלחמה, את כלי הנשק, את הסכין, והיא מופנית אל האויב, ומתפללים בכל לב, שהזבח לא יהיה, בטח לא מקרבנו. עינינו בדמע רב כאשר הבן או האח או האב הולכים אל הכנת המערכה, בטח ובטח אל המערכה עצמה. "וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל/ וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל/ עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".
שנה טובה ומבורכת לכל בית ישראל ולעולם כולו.




^ 1.תלמוד בבלי, חגיגה, י"ב.
^ 2.ר' יהודה בן שמואל אבן-עבס, נולד במאה ה-12 בפאס שבמרוקו, נדד לארם צובא היא חאלב שבסוריה, שם נפטר.
^ 3.בראשית, כ"ב, ג'
^ 4.משושלת משפחת טייב מטוניס, מחכמי ג'רבה. עלה ארצה ב-1949 נפטר ב-1955 נקבר בחיפה.
^ 5.הרב שלום משאש זצ"ל, שמש כרב ראשי במרוקו, רבה הספרדי של ירושלים וראש אב בית דין. נולד 1909 תרס"ט במקנס שבמרוקו, נפטר בשנת תשס"ג 2003 בירושלים.
^ 6. וחם השמש, הרב שלום משאש, פרשת וירא, עמ' 58.
^ 7.עץ ארז, חלק ה', הרב אליהו רחמים זייני, אסופת מאמרים בהגות ובהלכה, התשע"ג.
^ 8.חומש הראי"ה, בראשית, הוצאת אור וישועה, חיפה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il