פרק ז', סעיף ו' חלק ב'

במה שונה תשובת יום-הכיפורים?

לאחר שלמדנו בתחילת הפיסקה על הצורך להאמין ביכולתה של התשובה, הרב ממשיך ואומר שעל האדם לנחם עצמו "כאיש אשר אמו תנחמנו". מה הייחודיות בניחומה של האם ומה ההקבלה בינה לבין הקב"ה? הרב ממשיך ואומר שעל האדם לא להתייאש מהתשובה אע"פ שאין בידו לתקן את העבירות שבינו לחבריו. זה קשה מאוד, ממש נגד המשנה. האם עבירות אלו בטלות ברוב? כיצד ייתכן? וכן מה החידוש בכך שיוה"כ אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו? הרי הלכה כחכמים שאם לא עשה תשובה לא מתכפר לו, זה דבר פשוט.