^ 1.. למדנו בע"ז לח, ב, שכל שישראל עשה אחת משלוש מלאכות אפיית הפת: הסקת התנור, הכנסת הבצק לתוכו, חיתוי בגחלים - הפת כשרה. לדעת רמב"ן, רבנו יונה ורא"ש, החיתוי בגחלים מכשיר מפני שתועלתו ניכרת בפת, אבל אם ישראל חיתה חיתוי כלשהו שאין תועלתו ניכרת - הפת אסורה. מנגד, לרשב"א אפילו הטלת קיסם קטן לתנור מועילה למרות שאין תועלתה ניכרת, וכ"כ פר"ח ועוד אחרונים רבים. כיוצא בזה כתב רמב"ם (מאכ"א יז, יג): "אפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור - התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה". וכתב בב"י קיב, ט, שכך הלכה הואיל והרמב"ם והרשב"א מסכימים, והרמב"ם כתב טעם שמסתבר, "ומנהגן של ישראל שהוא תורה מסייען", וכך פסק בשו"ע קיב, ט. והוסיף בדרכי משה, שכך פסקו גדולי אשכנז: מרדכי, מהרא"י, או"ה הארוך, אגור בשם מהר"י מולין. (והר"ן מחמיר וסובר, שפת ששייכת לגוי בכל אופן אסורה, וכאשר הפת שייכת לישראל, אם ישראל עשה את אחת משלוש פעולות האפייה - הפת מותרת. ורוב הראשונים וכל האחרונים לא חששו לחומרתו).
כל עוד אפשר להשביח את הפת, אם הישראל ישתתף בחימום, ואפילו יחליש ויגביר את האש, יכשיר את הפת (שו"ע קיב, יב). לדעת רבים גם אם ישראל יפעיל את התנור על ידי שעון שבת יחשב שהודלק על ידי ישראל. וכ"כ מנח"י ד, כז (וריש"א החמיר). וכן הדלקה בשלט רחוק מועילה. נראה שגם הדלקת ילד קטן מועילה, שכן יש בכך היכר שישראל השתתף. ואמנם יש סוברים שרק הדלקה בכוונה מועילה ולא זריקת סתם קיסם לתנור (ש"ך קיג, י), ואזי אולי לקטן אין כוונה (בין ישראל לעמים ד, יד), אולם הרמ"א קיג, ז, כתב שאין צריך כוונה. בנוסף לכך, נראה שכוונת קטן יכולה להועיל.
^ 2.. נחלקו הראשונים להלכה. יש אומרים שכעיקרון גזירת פת גויים מחייבת, ולכן בכל מקום שבו ניתן לשמור על הגזירה - פת גויים אסורה. אולם בישוב שאין בו נחתום ישראל, וכן בשדה, מותר לאכול פת פלטר גוי. וכ"כ רמב"ן, רשב"א ור"ן וכך פירשו את הרי"ף. וכן דעת רמב"ם כמבואר בב"ח וערוה"ש קיב, ה-ו. וכן נפסק בשו"ע קיב, ב; פר"ח ט, וכל ההולכים בשיטתם. ויש אומרים שבמקום שאין מצוי נחתום ישראל גם פת בעל בית גוי מותרת (רא"ה, אורחות חיים). מנגד, יש סוברים שהיו מקומות שהגזירה לא פשטה בהם, ובהם אין איסור פת גויים כלל, וכ"כ תוס' (ע"ז לה, ב 'מכלל'), רא"ש, או"ז, סמ"ג, וכן נהגו בימי הראשונים בקהילות שונות באשכנז. בסוף תקופת הראשונים הורו באשכנז הוראת ביניים, שפת פלטר של גוי מותרת גם במקום שיש נחתום ישראל, ואילו פת של בעל בית גוי אסורה (או"ה הארוך מד, א; רמ"א קיב, ב; מטה יהונתן ד). אולם גם באשכנז רבים הורו שהיתר פת פלטר גוי הוא בדיעבד, וכשיש נחתום ישראל, נכון להחמיר (ש"ך קיב, ט, כנה"ג, מנחת יעקב עה, א; חכ"א סה, ב; ערוה"ש קיב, יז).
למעשה, יש להורות כדעת שו"ע ורוב הפוסקים, שרק במקום שפת ישראל אינה מצויה אפשר להקל בפת פלטר גוי. ואמנם באשכנז היו שנהגו להתיר זאת לכתחילה, ויש שהורו כך גם לימינו (אג"מ יו"ד ב, לג), אולם כיוון שגם בין פוסקי אשכנז רבים נטו להחמיר לכתחילה, יש להורות לבני כל העדות כדעת השו"ע ודעימיה, שההיתר הוא רק במקום שפת ישראל לא מצויה. ונראה שבארץ ישראל, גם לפוסקי אשכנז המקילים שנשענו על התוס' ודעימיה, יהיה אסור לאכול פת פלטר גוי, שכן הם הקילו רק במקום שנהגו להקל, ואילו בארץ ישראל כבר נהגו הכל להחמיר, הואיל וקל להשיג פת ישראל.
כל מה שהתירו בפלטר גוי הוא בפת של גויים, אבל בפת של ישראל, כגון שהגוי עובד במאפייה של ישראל, אם הגוי הכין לבדו את הפת, היא אסורה (שו"ע קיב, יא; פר"ח ז).
^ 3.. במקרים שגם המחמירים נהגו להקל, כגון לצורך שבת, הקילו גם בפת של בעל הבית גוי, שכן במקום שלא היתה פת פלטר גוי הקילו בפת בעל בית גוי (שו"ע קיב, ח). אלא שבימינו אין נזקקים לקולא זו, הואיל ופת פלטר מצויה, ואילו לגבי פת של גוי בעל הבית יש יותר ספקות הלכתיים, מצד החומרים שעירב בפת ומצד התנור שבחזקת טרף.
^ 4.. בפשטות כל דרך חימום מקובלת בכלל איסור בישולי גויים. ואמנם בבא"ח ש"ש חוקת כב, הקל בקיטור הואיל ולא נכלל בגזירה, וכ"כ ביבי"א ח"ה יו"ד ט. אולם נראה שהגזירה חלה על כל דרך שמקובלת להכנת אוכל בחום. או במילים אחרות, כל דרך שהתוצאה שלה דומה לתוצאה של בישול בחום, וכ"כ הרב הלפרין (כשרות ושבת במטבח המודרני עמ' קעד). וכ"כ לעניין קיטור: לבושי מרדכי יו"ד תליתאי י, שבט הלוי ח"ו קח, ו. וכ"כ לגבי מיקרוגל: שבט הלוי ח, קפה; שבות יצחק ח"ו עמ' סא בשם ריש"א, 'בין ישראל לעמים' ז, ד-ה. במאכלים שהוכנו בעישון קר אין איסור בישולי גויים.
האיסור חל כאשר הגוי התכוון לבשל, אבל אם הדליק תנור כדי לחמם את הבית, והיה שם תבשיל שהתבשל, התבשיל מותר (ע"ז לח, א; שו"ע קיג, ה, ועי' פר"ח יא).
^ 5.. בגמרא ע"ז לח, א, אמרו שבסורא למדו בשם רב: "כל הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בישולי גויים", ובפומבדיתא למדו: "כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת - אין בו משום בישולי גויים". יש אומרים שהעיקר כפי שאמרו בסורא (רמב"ן, ראבי"ה ואשכול), ויש מי שאומר שהלכה כשתי הלשונות לחומרא, היינו רק מה שנאכל חי ואינו עולה על שולחן מלכים מותר (אגודה בשם ר"ח). ולדעת רוב הפוסקים הלכה כשתי הלשונות לקולא (רמב"ם, ר"ת, סמ"ג, שערי דורא, אור זרוע ועוד רבים, וכן נפסק בשו"ע קיג, א).
כתבו הפוסקים בשני הכללים, שהולכים אחר מנהג המקום ואין מתחשבים במנהגי יחידים אפילו הן קבוצות (מהריק"ש, פר"ח קיג, ג; שיורי ברכה א; בית יהודה יו"ד כא; חכ"א סו, ד, ועוד). כיום המקום הגיאוגרפי אינו ההגדרה הקובעת לתפישתו של האדם, שכן אנשים עוברים ממקום למקום, ובכל מקום גרים בני תרבויות שונות, ולכן מוכרחים להגדיר את מושג המקום כ'סביבה' שבה האדם חי, וכפי שיבואר בשתי ההלכות הבאות. הסביבה כוללת בני משפחה, חברים ושכנים שיש איתם קשר. כלומר, חכמים אסרו תבשילים שיש בהם חשיבות, והחשיבות לכל אדם נקבעת לפי הסביבה המוכרת לו, ולא לפי מה ששמע שיש אנשים שנוהגים במקומות שונים.
^ 6.. מקור דין חיטים וקמח מתשב"ץ ג, יא, ערך השולחן קיג, יא; זב"צ מא. יש מאכלים כדוגמת קוסקוס ובורגול, שעוברים בישול במפעל, ואח"כ מייבשים אותם בחום עד שאינם ראויים לאכילה, ובבית צריכים לערות עליהם מים רותחים ובכך הם נעשים ראויים לאכילה. יש אומרים שכל זמן שאפשר להכינם בכלי שני, אין בהם איסור בישול גויים (דברי דוד ח"ג יו"ד יז). ויש אומרים שהואיל והכנתם הראויה במים רותחים, יש בהם איסור בישול. וכך נראה. קציצות שהוכנו במפעל ישראל, כדוגמת קציצות תירס וסויה, כיוון שדי להן בחימום, אם חימם אותן גוי בתנור, אין בהן איסור. בסוכר אין איסור הואיל ואינו נאכל לבדו (טוטו"ד תנינא רכה).
בשומשום קלוי ובטחינה שנעשתה משומשום קלוי - אין איסור, משום שמקובל לאכול גם שומשום חי ולעשות טחינה גם משומשום חי.
בפירות אין איסור בישול. ואמנם יש מחמירים בפירות בוסר משום שלא ניתן היה לאוכלם חיים (קצוש"ע לח, יא). אולם כיוון שלישראל שאוכלם אין יתרון בכך שנעשו מפירות בוסר, הולכים אחר כלל המין, שאין בו איסור בישולי גויים (או"ה הארוך מג, ד; גיליון מהרש"א). יש פירות נדירים שאינם נאכלים בלי בישול, כחבושים, ובהם יש איסור בישולי גויים.
למרות שרבים נוהגים כיום לאכול לפעמים דגים חיים בצורות שונות כמו בסושי, וכן יש שנוהגים לאכול בשר חי טחון או פרוס דק (קרפצ'יו), יש איסור בישולי גויים בבשר ודגים, הואיל וצורת אכילתם חי שונה לחלוטין ונחשבת כסוג אחר של אכילה, ולכן אין להחשיבם כנאכלים לעיתים חי. יתר על כן, לא יתכן שבעקבות צורת אכילה אחת, יתבטל מבשר ודגים איסור בישול, שחלק נכבד ממלאכת הבישול נועדה לבשר ודגים, והמאכלים המבושלים והצלויים החשובים ביותר הם מבשר ודגים. אמנם בסושי עצמו, למרות שהאורז מבושל, אין איסור בישולי גויים, הואיל והעיקר הוא הדג שאינו מבושל.
^ 7.. כתבו הפוסקים ש'עולה על שולחן מלכים' אינו מלכים דווקא, אלא גם שרים ונכבדים בכלל זה (או"ה הארוך מג, ב; חיים שאל ח"א עד, ה; בא"ח ש"ש חוקת ט). בעבר, כאשר החברה היתה מחולקת יותר למעמדות, היו תבשילים של דלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שהמגישם לפני שרים, היה נחשב כפוגע בכבודם (ע"ז לח, א). אולם כיום, בזכות המגוון והפתיחות, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, וגם שרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שבשונה מהעבר, רוב השרים גדלו בבתים רגילים והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם.
יש שהבינו שהכוונה ב'עולה על שולחן מלכים', שהוא מהתבשילים החשובים והמכובדים שבסעודה, שעבורם אדם מזמין את חברו (עי' אור המזרח לו עמ' 169; בישולי עכו"ם ד, ב). אולם רבים חלקו על כך וכללו בזה כל תבשיל שמוגש בסעודה מכובדת. בנוסף לכך, קשה לקבוע איזה תבשיל נחשב מכובד, הואיל ומנהגי האנשים והעדות שונים זה מזה. ויש שהורו, שכל תבשיל שמגישים בבית מלון או בחתונה נחשב מכובד ומה שאין מגישים אינו מכובד. אולם המתבונן ימצא שבפועל מגישים בבתי מלון וחתונות את כל סוגי המאכלים כפי רצון המוזמנים.
יש בתנאי זה מרכיב נוסף, ש'מלפתים בו את הפת'. יש אומרים שהכוונה לתבשילים שנאכלים עם פת (מהריט"ץ, כנה"ג). אולם לרוב הפוסקים הכוונה לכל תבשיל שנאכל לשם שביעה, היינו שמסייע לפת להגיע לאותה תכלית של שביעה (רשב"א, מאירי, פר"ח ועוד). ואף דגני בוקר שנועדו לשביעה בארוחת בוקר בכלל זה.
יש אומרים שהקינוח שמוגש בסוף הסעודה אינו נחשב כ'מלפתים בו את הפת' ואין בו איסור (פר"ח קיג, ג, תפארת לישראל). אבל לדעת רוב הפוסקים הוא בכלל 'מלפתים בו את הפת', הואיל והוא נאכל במסגרת סעודה של שביעה, וכ"כ ריטב"א, טור, שו"ע קיג, א, פרי תואר, פנים מאירות, חכ"א, ערוה"ש ו-ז.
אבל במיני קליות (פיצוחים), אין איסור בישולי גויים, כיוון שעיקר ייעודם לאכילת ארעי בין הסעודות, ואין אדם מזמין את חברו הזמנה מכובדת כדי לאוכלם (רמב"ם מאכ"א יז, יז, רמ"א קיג, ב). וממילא כך הדין בממתקים, שוקולד וחטיפים. ואף שלעיתים מביאים אותם גם בסוף סעודות, אין הם נחשבים כמאכלים שרגילים להביאם בסעודות.
^ 8.. התועלת של ישראל לבישול צריכה להימשך לכל הפחות עד השלב שהמאכל יהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק כמאב"ד (מאכל בן דרוסאי), ואח"כ גם אם הגוי יסיר את התבשיל מהאש ויחזור לסיים את בישולו, התבשיל כשר. אבל אם לפני שהתבשיל נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, נקטעה השפעתו של ישראל, כגון שהאש כבתה, והדליק גוי אש והניח עליה את התבשיל, התבשיל אסור, מפני שישראל לא היה שותף בהבאת התבשיל ממצב שאינו ראוי לאכילה למצב שיהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק (שו"ע קיג, ח).
יש אומרים שאם הגוי בישל כמאב"ד, שוב לא יועיל שישראל ימשיך לבשלו, הואיל וכבר נעשה מוכן לאכילה (ר"ח, רשב"א, ר"ן וריב"ש, ועי' פר"ח קיג, יח). ויש אומרים, שכל זמן שלא נגמר בישולו לגמרי, אם ישראל ישתתף בבישולו, מותר (רא"ש, סמ"ג, רבנו פרץ, רא"ה, ריטב"א, או"ה הארוך). בשו"ע קיג, ט, פסק לכתחילה כדעת המחמירים, ובערב שבת או בהפסד מרובה כמקילים, והרמ"א היקל לכתחילה.
הדליק גוי את האש והניח עליה ישראל חתיכת בשר גדולה, אם במשך הזמן תיצלה כולה, גם אם הגוי הפך את חתיכת הבשר וזירז והשביח את צלייתה, הבשר כולו כשר, הואיל וגם בלא סיועו הבשר היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק. אבל אם על ידי הנחת ישראל את הבשר, רק צד אחד היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הצד שנצלה בלא שום סיוע של ישראל אסור (רמב"ן, רשב"א, שו"ע קיג, י, רמ"א לפי חכ"א ועוד).
^ 9.. המחמירים וסוברים שהדלקת האש לפני תחילת הבישול לא מועילה הם: רבנו יונה, רשב"א, רא"ה, ר"ן, ריב"ש ושו"ע קיג, ז. והמקילים הם: ראב"ן, רבנו פרץ, אור זרוע, מרדכי, כלבו, מהרא"י, או"ה הארוך ורמ"א שם. יש סוברים שבדיעבד לשיטת המקילים אפשר שישראל ידליק נר, ואח"כ הגוי ידליק ממנו את האש שתחת התבשיל, ולכתחילה יש להתיר רק כאשר ישראל לכל הפחות משליך קיסם לאש שעליה הגוי עומד לבשל (או"ה הארוך מג, יג, רמ"א). ומנגד יש מחמירים וסוברים שגם לשיטת המקילים, בבישולי גויים השלכת קיסם אינה מועילה, אלא רק כאשר ישראל יועיל באופן משמעותי לאש שעליה הגוי יבשל (מהרש"ל, ערוה"ש קיג, מד).
לשיטת המחמירים, כאשר הגוי מבשל לרבים ואין לו קשר לסועדים, בשעת הצורך אפשר להקל (יבי"א ח"ט יו"ד ו), ויש מחמירים (אור לציון ח"ב עמ' יב).
יש אומרים שלשיטת שו"ע, כאשר צולים בשר על מכשיר עגול מסתובב (שווארמה), גם אם ישראל הדליק את גופי החימום לאחר שהניחו שם את הבשר, אסור שהגוי יחתוך את הבשר, מפני שבעת החיתוך הוא מאפשר לשכבה הפנימית להתבשל, נמצא שבמעשה חיתוך הבשר הוא מבשל את הבשר הפנימי (דברי דוד ח"ד יו"ד יג). אמנם יותר נראה, שהואיל וגם בלא החיתוך במשך הזמן כל הבשר היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הבשר כשר לכל הדעות. ויש לצרף את דעת המקילים, שגם בכך שישראל הדליק את האש לפני הנחת הבשר, כל הבשר שיצלה שם אח"כ יהיה כשר.
^ 10.. בשו"ת מהרי"ט צהלון (ישנות קסא), השווה בישולי גויים לפת גויים, שכשם שבשעת הצורך התירו פת פלטר גוי, כך בשעת הצורך אפשר לאכול תבשילים שגוי בישל לרבים עבור תשלום או כדי למוכרם. וכ"כ בפחד יצחק וישרי לב (לבעל החקרי לב). מנגד, רבים לא הזכירו קולא זו, ויש שכתבו במפורש לאסור, ומהם: תשב"ץ א, פט; שיורי ברכה קיב, ט; ערך השולחן ג; שדי חמד. וכך מקובל להורות. ובשעת הצורך מצרפים את שיטת מהריט"ץ להקל. אמנם כאשר בישול הגויים נעשה במפעל תעשייתי, שהמרחק בין המבשל לקונים הרבה יותר רחוק, כתב באג"מ (ח"ד יו"ד מח, ה) שרבים נוהגים להקל ואין למחות בידם.
מובא בתוס' (ע"ז לח, א 'אלא') שלדעת ר' אברהם, האיסור הוא בתבשיל שהגוי מבשל בביתו, אבל בתבשיל שהוא מבשל בבית ישראל אין איסור, הואיל ואין חשש חתנות ואין חשש מכשול באכילת איסור. ולא הסכים ר"ת לדעתו, וכ"כ כלבו, ראבי"ה, מאירי, אגודה, וכן נפסק בשו"ע קיג, א.
יש מהראשונים שהתירו לאכול בישולי עבדים ושפחות הקנויים לישראל, שהואיל והם מבשלים בכפייה, אין באכילת תבשיליהם קירוב דעת (ר' יצחק ב"ר מנוח). והרמב"ן בתשובותיו (המיוחסות לרמב"ן רפ"ד) היקל בעבד שעבר גיור של עבד, ולזה מסתבר שהכל יסכימו. ויש שלמדו מהרמב"ן להקל גם בעבדים שלא עברו גיור. וכ"כ הרא"ה (בדק הבית ג, ז), ובדיעבד הסכים להקל בזה. ואו"ה הארוך מג, יג, והרמ"א התירו בישולי עבדים בבית ישראל. והרשב"א (שו"ת א, סח), ראב"ן וריטב"א החמירו אפילו בדיעבד בעבד שלא עבר גיור. ולכך נטה בשו"ע קיג, ד. לגבי שכירים, כתבו האחרונים שגם המקילים יחמירו, הואיל ואינם כפופים כעבדים וכשפחות (ב"ח, כנה"ג, פר"ח). אמנם אפשר שיסוד ההיתר בעבדים קיים במידה מסוימת גם בשכירים שצריכים לציית לאדוניהם, ובשעת הצורך אפשר לצרף סברה זו לקולא (עי' ש"ך קיג, ז, שדי חמד מערכת בישולי עכו"ם א, מנח"י ז, סב).
בצה"ל, על פי פקודות הצבא, רק טבח ישראל מדליק את האש, וגם אם כבתה רק ישראל יחזור להדליקה, ורק ישראל יניח מאכלים על האש. אמנם נלענ"ד שבשעת הדחק, במטבח לא מסודר, אפשר לסמוך על שיטת המקילים, הואיל והבישול עבור רבים, והוא בבית ישראל (צה"ל), והוא עושה זאת בפקודת המפקד (כדוגמת כפייה), ויש בזה דחק גדול, שההתנכרות לגוי שהתגייס לצה"ל הוא דבר שעלול לפגוע בלכידות החיילים.
^ 11.. ההיתר לחולה שאין בו סכנה לאכול מתבשילי גויים הוא ייחודי לשבת, וכ"כ הרשב"א (משמרת הבית ג, ז), לבוש שכח, יט; פמ"ג מש"ז ו. שהואיל והתירו עבור חולה שבות של אמירה לגוי בשבת, התירו גם תבשילי גויים, אבל ביום חול לא התירו כלל הואיל וישנם ישראלים שיכולים לבשל עבורו (שלא כמנח"י ג, עב). אמנם אם אין לחולה או לקשיש הסיעודי ילדים או קרובים שיבשלו עבורו, כיוון שהוא במצב של דוחק גדול מאוד, יוכל להקל לאכול מתבשילי הגוי או הגויה שמטפלים בו, כעין מה שהקילו לבקש מגוי לבשל בשבת עבור החולה. ואפשר אולי לצרף את שיטת ר' אברהם בתוס', שהתיר לאכול מתבשיל של גוי שבישל בבית ישראל. אמנם נראה שהיתרו הוא כאשר יש שם בעל בית ישראל, והגוי כפוף לו ומבשל תחת הוראותיו, ולכן אין כל כך קירוב דעת מאכילת תבשיליו שהם נחשבים כתבשילי הבית. אבל כאן, המטפל נעשה כבעל הבית וחשש קירוב הדעת גובר. ואם אפשר, עדיף שישראל ידליק נר, וממנו ידליק הגוי בכל הפעמים שיבשל, שיש מקילים בזה בדיעבד, כמבואר בהערה 9. כמו כן אם יש באפשרות בני המשפחה לבשל את התבשילים החשובים, נכון שיקלו בשעת הדחק שהגוי יבשל תבשילים פשוטים בלבד, כגון דייסה וביצה (אם אפשר מאותו הנר) שיש מקילים וסוברים שאינם בכלל האיסור, כי לדעתם האיסור הוא רק על תבשילים חשובים שמזמינים עבורם אורחים, כמובא לעיל הערה 7. בכל אופן, לבני משפחה שמתארחים אצל הקשיש הסיעודי, אסור לאכול מהתבשילים, הואיל מצבם אינו דחוק, שכן הם יכולים לבשל לעצמם.
כאשר הגוי בישל עבור ישראל תבשיל בשבת, כתבתי כדעת רוב הפוסקים שאסרו אותו במוצאי שבת. ולכאורה אם הגוי בישל בבית ישראל, היה צריך להתיר משום ספק ספיקא באיסור דרבנן, וכפי שכתבו הליכות עולם ח"ז חוקת י; וצי"א כא, סא, שאולי הלכה כדעת המתירים במוצאי שבת, ואולי הלכה כר' אברהם שמתיר תבשיל שגוי בישל בבית ישראל. אולם כפי שכתבתי, כאשר המטפל הקבוע מבשל, קשה לצרף את סברת ר' אברהם. בנוסף לכך, בימינו שאפשר לשמור את האוכל המבושל בקירור ולחממו אח"כ על הפלטה, על קרובי החולה לדאוג להכנת תבשילים עבור החולה לפני שבת, ואם לא טרחו על כך ונאלצו לבקש מגוי לבשל עבור החולה בשבת, אין מקום להתיר ליהנות מכך במוצאי שבת.
^ 12.. הרא"ש והרא"ה לא הצריכו הכשרה, שכן לדעתם לא יהיה הטעם הבלוע בכלים חשוב יותר מתבשיל שאינו עולה על שולחן מלכים, שאין בו חשש חתנות ואיסור בישולי גויים. והרשב"א והר"ן הצריכו להכשיר את הכלים, כי הטעם הבלוע נגרר אחר התבשיל, וכיוון שהתבשיל אסור, ממילא גם הטעם שנבלע ממנו בסיר אסור. בשו"ע קיג, טז, סתם כדעת המחמירים, והזכיר את המקילים כ'יש אומרים'. ואף שר' דוד פרדו ומנחת כהן הקילו כרא"ש ורא"ה, רוב האחרונים פסקו להחמיר, ומהם: מטה יהונתן, פר"ת, חכ"א, ערוה"ש.
אמנם כלי שבישל בו גוי עבור חולה בשבת, לדעת רוב הפוסקים אינו צריך הכשרה, הואיל ובישל עבורו בהיתר (ערך השולחן קיג, כד; זבחי צדק סה; גדולות אלישע, ושלא כבא"ח שהחמיר).
כאשר בישלו בכלים בלא הכשרה, הכלים עדיין צריכים הכשרה, אבל התבשיל מותר, אפילו אם הבישול היה בכלי חרס או עץ, הואיל ובישולי גויים לדעת רוב הפוסקים בטלים ברוב. כ"כ רמב"ן, נמוק"י, או"ה הארוך, רמ"א קיב, יד; ש"ך קיג, כא, ברכ"י י. ואמנם לבאר שבע ומנחת כהן, איסור בישולי גויים בטל בשישים בלבד, אולם הלכה כדעת המקילים, הן מפני שהם הרוב, והן מפני שהמחלוקת בדין דרבנן.