^ 1.. נגע בשר בגבינה קשה והיה אחד מהם לח, צריך להדיח את הבשר והגבינה, ואם לא הדיח ובישל, כשר (ט"ז צא, א, ועי' פמ"ג שם). כתב בשו"ע צא, ב, שמותר להניח יחד מאכל כשר וטרף כאשר רגילים להדיח את הכשר, כדוגמת בשר חי עם טרף. ע"כ. ונראה שכך הורו מפני הדוחק בתנאי האחסון, אולם לכתחילה אין להניחם יחד.
בחולין קיב, א, מבואר שבשר חי של גוזל שנפל לרוטב חלבי - כשר (ביארו הראשונים שצריך להדיחו), אבל צלי צריך קליפה. ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל - כולו אסור. ע"כ. יש אומרים שכוונת הגמרא שצלוי צריך קליפה, היינו שהוא חם. וכן הדין במבושל, וכן הדין בבשר בקר. ואם יש בבשר החם בקעים או שהוא מתובל - כולו אסור. אבל אם הבשר קר, גם אם הוא צלוי ועם בקעים ומתובל - די לו בהדחה (רש"י, רשב"א, ר"ן, ריטב"א, מאירי ושו"ע צא, ז).
מנגד, יש אומרים שגם כאשר הבשר הצלוי או המבושל קר, צריך לקולפו, מפני שהתרכך מעט ויכול לבלוע חלב בקליפתו. ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל - כולו אסור. אבל אם לא בושל או נצלה - די בהדחה (סמ"ג, סמ"ק, או"ז, או"ה הארוך). ויש מחמירים לפי שיטה זו גם בבשר חי, שאם יש בו בקעים או שהוא מתובל - כולו אסור (תרומה, שערי דורא, פר"ח וגר"א). מנגד, יש אומרים שלשיטה זו החומרה חלה רק על בשר עוף הואיל והוא רך מטבעו (תוס', רא"ש ופרי תואר צא, טו). והדעה המרכזית בשיטה זו, שהאיסור בצלוי או מבושל קר, ואין הבדל בין בשר עוף לבקר (תרומה, שערי דורא, רמ"א וש"ך). וכ"כ למעשה הרמ"א צא, ז, ובמקום הפסד מרובה הורה כשו"ע.
^ 2.. יש אומרים שאם חתיכת איסור נפלה לתוך כלי ראשון, ומיד הוציאו אותה מהתבשיל, התבשיל לא נאסר, הואיל וטעם האיסור לא הספיק לצאת (פת"ש קה, ח, עפ"י חמודי דניאל; נפש חיה יו"ד מ. וכעין זה כתב רדב"ז א, רכג). וכ"כ בערוה"ש קה, מג, ולדעתו אם אין בתבשיל רוטב אפשר להקל ולהוציא את האיסור אפילו אחר כמה דקות, והתבשיל מותר. מנגד, לדעת הרבה פוסקים, גם אם הוציאו מיד את האיסור מהתבשיל, מחשבים כאילו כל טעמו התערב בתבשיל (פרי תואר צח, ט; יד יהודה קה, ארוך יב; צור יעקב א, קפח; פמ"ג מש"ז סח, ט, א; רב פעלים ח"א יו"ד כ, וכך משמע מכמה ראשונים). וזאת משום שאיננו יודעים לשער בכמה זמן יצא הטעם מחתיכת האיסור ויתערב בשאר התבשיל, ולכן כל זמן שאין מי שיאמר לנו בוודאות שאין שם טעם איסור - יש להחמיר על פי הכללים.
כלי ראשון שאינו על האש : עיקר הבישול בכלי ראשון שעל האש, אמנם גם כשאינו על האש, לדעת רוב הפוסקים יש בו בישול מהתורה. כ"כ רשב"א, רשב"ץ, פר"ח סח, יח; פמ"ג מש"ז ט; ערך השולחן או"ח שיח, יא, ועוד. ויש שכתבו שכלי ראשון שאינו על האש מבשל מדברי חכמים בלבד, וכדברי הירושלמי (שבת ה, ג, וכ"כ רמב"ן).
כלי ראשון שאין היד סולדת בו : יש חוששים שמבליע בכולו (יש"ש), ויש חוששים כדי קליפה (ש"ך קה, ה). ודעת רוב ככל הפוסקים שדינו כצונן (שו"ע קה, ב, ט"ז ועוד).
^ 3.. בדין עירוי ישנן ככלל שלוש דעות בראשונים: א) לר"ת עירוי מבשל לגמרי. ב) לתרומה ודעימיה מבשל כדי קליפה. ג) לרשב"ם ודעימיה אינו מבשל כדי קליפה אבל מבליע ומפליט טעמים כדי קליפה. נפרט את שלוש הדעות להלכה ולמעשה:
א) לר"ת, ראבי"ה ויראים, עירוי מבשל לגמרי. ואמנם יש סוברים שלר"ת עירוי מבשל רק כדי קליפה (רא"ש, טור וריטב"א), אולם לרוב הראשונים לר"ת עירוי מבשל הכל (רמב"ן, רשב"א, מרדכי, רי"ו, פרישה סח, ח, פר"ח יח, ועוד). ואין פוסקים כמותו.
ב) לתרומה, סמ"ג, רא"ש, ר' יחיאל מפריז, מרדכי, תשב"ץ קטן, עירוי מבשל כדי קליפה. וכן נפסק להלכה בשו"ע ורמ"א סח, י; קה, ג. וכ"כ עוד אחרונים רבים ומהם: ש"ך, לבוש, כנה"ג, חכ"א, זבחי צדק. ויש פוסקים כתרומה אבל מחמירים וסוברים שבנוסף לכך שעירוי מבשל כדי קליפה הוא מבליע טעמים בכל התבשיל (יש"ש, ב"ח).
ג) לרשב"ם, ראב"ד, רמב"ן, מאירי, רא"ה ור"ן, עירוי מבליע ומפליט כדי קליפה אבל לא מבשל (ולכן אין בו איסור בישול בשר בחלב מהתורה, ואין בו איסור בישול בשבת מהתורה). (לעיטור, אף אינו מבליע ומפליט כדי קליפה). ←
למעשה, כאשר נפל בשר רותח לחלב צונן או חלב רותח על בשר צונן, הורו כמה פוסקים שבדיעבד אין צריך פי שישים כנגד קליפתו (רמ"א צא, ד; ש"ך ח, פר"ח ח, ועוד רבים). ההסבר העיקרי לכך, שלדעתם, התרומה ודעימיה שאמרו שעירוי מבשל כדי קליפה אמרו זאת כחומרה, אבל בדיעבד אפשר להחשיבו כאינו מבשל (מ"א תסז, לג; דרישה יו"ד צא, ג; ערוה"ש טז-יז) (וכך יוצא שמתחשבים בדיעבד בדעת רשב"ם). עוד אפשר לומר שלדעתם כדי קליפה אכן מבשל, אלא שבדרך כלל מחמירים בהגדרת עובי הקליפה כדי שיעור שניתן לקלוף, אבל בדיעבד אפשר להחשיב כדי קליפה כדקיק מאוד, וממילא בטל בשישים.
עירוי שנפסק קילוחו הוא עירוי שלא יצר חיבור בין הכלי הראשון למאכל שבו העירוי פגע, אלא לפני שהעירוי פגע במאכל כבר ניתק מהכלי שממנו יצא, וכיוון שהתרחק וניתק ממקורו - כוחו נחלש. יש אומרים שדינו ככלי שני שאינו מבשל ואינו מבליע ומפליט (רמ"א סח, י; לבוש י; ערוה"ש לב). ויש אומרים שהוא מבליע או מפליט אבל לא מבליע ומפליט כאחד, ולכן אם עירו מים רותחים על חתיכת כשר וחתיכת טרף, אין נכנס טעם טרף לכשר (ש"ך קה, ה; כנה"ג, פמ"ג סח, מש"ז ט; חכ"א, זבחי צדק צא, כא).
^ 4.. כלי שני : שבת מ, ב: "כלי שני אינו מבשל". יש אומרים שגם אינו מבליע טעמים (רבנו פרץ, שערי דורא, או"ה הארוך, מהרי"ל). ויש אומרים שמבליע ומפליט כדי קליפה (רשב"א וטור, כמבואר בב"י, ש"ך קה, ה). ויש אומרים שמבליע ומפליט בכולו, שאם נפל קישוא לתוך מרק טרף, כולו יאסר. אבל לא מבליע ומפליט בבת אחת, שאם נפלה חתיכת בשר טרף וקישוא לכלי שני, רק הנוזלים שבכלי השני יאסרו ולא הקישוא (יש"ש, ט"ז קה, ד, עפ"י הראשונים שסתמו שכלי שני מבליע ומפליט). למעשה נפסק בשו"ע ורמ"א קה, ב-ג, שראוי לחוש לדעה שמבליע ומפליט כדי קליפה אבל בדיעבד אינו אוסר ודינו כצונן. וכ"כ בערוה"ש קה, יט. ורבים כתבו שיש להקל בזה רק במקום הפסד (ש"ך, חכ"א וזב"צ).
כלי שלישי : יש שהחמיר שכל זמן שהיד סולדת בתבשיל, גם אם יעבירו אותו לכלי עשירי, מבליע ומפליט כדי קליפה (פר"ח). ויש אומרים שכך נוהגים בכלי שלישי ולא יותר (חת"ס). ורוב הפוסקים סוברים שכלי שלישי דינו כצונן (פת"ש צד, ז; טוטו"ד, שעה"צ תנא, י). וכך הדין אף בעירוי מכלי שני (מ"א תמז, ט; ערך השולחן תנא, ה).
יד נכווית : יש מחמירים וסוברים שכל מה שלמדנו עד כה נוגע למצב של חום שהיד סולדת בו, אבל בחום שהיד נכווית בו, גם בכלי שני יש להחמיר (חכ"א נט, ו). ובפשטות נראה שיחמיר גם בכלי שלישי ויותר. אמנם מקובל להורות כשאר הפוסקים שלא החמירו ביד נכווית אפילו בכלי שני (דרכי תשובה קה, נו; בדה"ש לה, שבט הלוי ט, ע).
אף שדיני בישול בשבת וכשרות דומים, יש ביניהם הבדלים. בשבת הבישול מוגדר כהכנת מאכל להיות ראוי לאכילה, ולכן בשבת מחמירים ב'קלי הבישול' גם בעירוי מכלי שני (פנה"ל שבת י, ז). אולם באיסורי אכילה הולכים אחר הבלעת טעמים זה בזה, וממילא דין 'קלי הבישול' כשאר מאכלים (מהרי"ל, חמודי דניאל, יד יהודה). מנגד, באיסורי אכילה משמעות הבישול גם הבלעת טעמים בלא תהליך עמוק של בישול, ולכן מחמירים בכלי שני בכדי קליפה. באיסור בשר וחלב שני היסודות קיימים, אם נעשה בישול ממש - האיסור מהתורה, ואם רק הבלעת טעמים - האיסור מדברי חכמים.
^ 5.. המחמירים בגוש הם: איסור והיתר הארוך (לו, ז), יש"ש (חולין ח, עא), תורת האשם, מ"א, זב"צ, רש"ק, עין יצחק. בדעה זו יש אומרים שדין גוש ככלי ראשון שיכול אף לבשל ממש (מ"א שיח, מה, ערך השולחן), ורבים סוברים שהוא יכול להבליע ולהפליט בכל המאכל אבל לא לבשל (מנחת יעקב, חוות דעת, פמ"ג צד, מש"ז יד).
מנגד יש סוברים שדין גוש כדין מאכלים נוזליים, וכ"כ רמ"א צד, ז; קה, ג; לבוש, פלתי, גר"א, משכנות יעקב. וכן הוכיח בחת"ס יו"ד צה, מדברי הראשונים. אמנם גם לדעתם כל זמן שהמאכל לא הונח על כלי, עדיין דינו ככלי ראשון.
כיוון שהמחלוקת אודות גוש שקולה, לכתחילה יש להחמיר, ובהפסד מרובה להקל. וכעין זה כתבו חכ"א ס, יב; יד יהודה, ערוה"ש צד, לב.
^ 6.. לכאורה יש לשאול על כל המחלוקות בדיני תערובות ובליעות בתלמוד, בראשונים ובאחרונים, הרי אלו מחלוקות במציאות, ואם כן מדוע לא בדקו בפועל את המציאות וקבעו על פיה את ההלכה? אלא שקשה לקבוע מה המציאות מפני שהדינים תלויים בטעם שהוא חמקמק וקשה להגדרה, וככל שהאיסור התערב בכמות גדולה יותר כך טעמו הולך ונקלש עד שנמוג, וכשהטעם קלוש אנשים בעלי חוש טעם דק חשים בו ורוב האנשים אינם חשים בו. ויש אנשים שרגישים לטעמים מסוימים ובטעמים אחרים אינם מרגישים. וכן המאכלים משתנים מעונה לעונה וממקום למקום, כך שאותו סוג מאכל לעיתים פולט יותר טעם ולעיתים פחות. לכן לא ניתן לשער בדייקנות את כמות האיסור שיכולה לתת טעם, והוצרכו חכמים לקבוע כללים שהם גדרים שמהווים סייג בפני איסור התורה. וכיוון שכללים אלו נועדו לגדור גם מקרים רחוקים, פעמים רבות בפועל האיסור מתבטל בפחות מכפי שהכלל קובע, אלא שכל עוד לא היה גוי אמין שבדק זאת, אנו צריכים ללכת על פי כללי הביטחון כמבואר למעלה (עי' נו"ב קמא יו"ד כח).
עוד נראה לבאר, שכיוון שהכללים נועדו להניח גדר בפני האיסור, יסוד המחלוקות בגדרי הכללים היא על השאלה עד כמה צריך להרחיק את הגדר. וכפי שמצינו בתלמוד (חולין צח, ב) שאפילו על הכלל של ביטול בשישים נחלקו, ויש אומרים שהואיל ולעיתים נדירות האיסור נותן טעם עד פי מאה, האיסורים בטלים רק במאה (הפסוקים שהובאו הם אסמכתא כמבואר בראשונים). ולמעשה נפסק שהאיסורים בטלים בשישים (שם צז, ב; שו"ע צח, א). הרי שלהלכה, הכללים נועדו להעמיד גדר בפני מקרים רחוקים, אבל לא בפני מקרים נדירים ביותר. כיוצא בזה נחלקו הראשונים והאחרונים אודות עירוי, כלי שני, ויד נכווית, ובכל המחלוקות רוב הפוסקים הולכים בשיטה שהכללים צריכים לגדור מקרים רחוקים אבל לא נדירים ביותר. ולעיתים המחלוקות שקולות, הואיל ומדובר במקרה שאינו רחוק ביותר, כדוגמת גוש.
יסוד נוסף, הכללים מוגדרים ולא נתונים להערכה. ולכן אם חתיכת טרף נפלה לסיר ועוד סיר, בכל סיר צריך שיהיו פי שישים כנגדה, שמא פלטה את כל טעמה לתוכו. ואמנם לדעת כמה ראשונים, אם הוציאו את חתיכת הטרף מהתבשיל, כבר ברור שלא כולה מעורבת בו, ולכן יש לשער כמה טעם פלטה, ואם להערכה המחמירה ביותר היא פלטה למשל כשיעור חציה, צריך שיהיה פי שישים כנגד חציה ולא כנגד כולה (ראב"ד, רי"ד, לעיל לב, 2). אולם להלכה נפסק, שגם אם הוציאו את חתיכת הטרף מהתבשיל, אפשר להתיר את התבשיל רק אם יהיה בו פי שישים כנגד חתיכת הטרף, שאם לא כן הכלל נתון להערכה אישית שתשתנה מאדם לאדם, ועיקר המגמה בקביעת הכלל להסיר ספקות.
^ 7.. מבואר בחולין צו, ב, שכאשר איסור והיתר ניצלו יחד, אם האיסור שמן, כדוגמת גדי שנצלה עם חֶלְבּוֹ - "אסור לאכול אפילו מראש אוזנו", כלומר הואיל וחֵלֶב הגדי שמן, הוא מפעפע בכל הבשר עד שאפילו אוזנו של הגדי נאסרת בעטיו. מנגד, אם היו שניהם כחושים, כגון שצלו ירך עם גיד הנשה, "קולף ואוכל עד שמגיע לגיד". וכן הדין אם צלו בשר עם חֵלֶב של גדי כחוש. הרי שיש שני דינים: שמן וכחוש, ובשניהם נחלקו הראשונים:
שמן : היתה אחת החתיכות שמנה, בין אם היא המותרת ובין אם היא האסורה, טעם האיסור מפעפע בכל ההיתר, אפילו עד אוזן הגדי. יש אומרים, שאם היה בהיתר פי שישים כנגד האיסור, כל חתיכת ההיתר נשארת בהיתרה (תוס', רמב"ם, רמב"ן ועוד). ויש אומרים, שגם אם יש בבשר הגדי פי שישים כנגד החֵלֶב, כולו אסור, מפני ששמנונית החֵלֶב אינה מתפשטת באופן שווה, ועל כל מקום יש ספק אולי היא נמצאת בו בשיעור של יותר מאחד חלקי שישים (רא"ה וריטב"א). ונפסק בשו"ע קה, ה, כדעת הרשב"א, שאמנם ככלל חתיכת ההיתר מותרת, אולם צריך להסיר כדי נטילה (1.9 ס"מ) ממקום המגע של חתיכת ההיתר באיסור, מחשש שטעם האיסור מתקבץ שם יותר.
לדעת רבים גם אם חתיכת האיסור כחושה, כאשר ההיתר שמן, האיסור מפעפע בכל ההיתר (אשכול, טור ושו"ע קה, ה). ויש אומרים שרק אם האיסור שמן טעמו מתפשט בכל ההיתר, אבל אם האיסור כחוש וההיתר שמן, נאסר רק כדי נטילה (רשב"א, פר"ח וגר"א).
כחוש : לשון הגמרא לגבי בשר גדי כחוש שהתבשל עם גיד הנשה שבו: "קולף ואוכל עד שמגיע לגיד". יש אומרים שבכחוש כל חתיכת ההיתר נותרת בהיתרה, ורק צריך לקלוף ממנה את האיסור שנגע בה (רש"י ורמב"ם). ויש אומרים שכדי קליפה מההיתר נאסר משום מגעו באיסור (רוקח ומאירי). ולדעת רוב הפוסקים צריך לקלוף מההיתר כדי נטילה (תוס', אשכול, רא"ש, ריטב"א ושו"ע קה, ד).
כתבו כמה ראשונים (הגה"מ, רבנו פרץ ומהרי"ל), שהואיל ואיננו בקיאים בהגדרת כחוש, פעמים רבות מתעורר ספק, האם החֵלֶב שנצלה עם הבשר שמן או כחוש, ויש להחמיר כשתי האפשרויות: אולי הוא שמן ולכן אם אין פי שישים בהיתר כנגד האיסור, הכל אסור. ואולי הוא כחוש, ולכן גם אם יש בהיתר פי שישים כנגד האיסור, יש להסיר ממנו כדי נטילה. וכן פסק רמ"א קה, ה. ובחכ"א ס, ז, כתב שבכל איסור והיתר שניצלו יחד, כיוון ששתי החתיכות חמות, יש לחוש שמא יש בהן שמנונית. מנגד בפרי תואר קה, י, כתב שיש להחמיר רק לגבי חֵלֶב, אבל אם שתי החתיכות הן של בשר כחוש, אין לחוש שמא אחת מהן שמנה. וכתבתי למעלה כדעת זבחי צדק קה, מג, שהכריע שבבשר יש לחשוש תמיד אולי הוא שמן, ובמאכלים אחרים, אם ברור שהם כחושים, יש להקל בכדי נטילה בלבד. ולדעתו, אף בבשר, בהפסד מרובה או בערב שבת, אם ברור ששתי החתיכות כחושות, יש להתיר.
^ 8.. נחלקו אמוראים בפסחים עו, א: לדעת רב: 'עילאה גבר', ולדעת שמואל: 'תתאה גבר'. וכיוון שהגמרא הביאה ברייתא כדעת שמואל, למרות שבדרך כלל פוסקים באיסורים כרב, כאן פסקו כשמואל (שו"ע צא, ד; קה, ג). ואין זה משנה אם אחת החתיכות מלוחה ושמנה או לא (רמ"א קה, יא; פמ"ג צא מ"ז ה). ←
ליראים וראבי"ה, כל הדיון והמסקנה שתתאה גבר הוא כאשר שתי החתיכות שוות, אבל אם אחת גדולה מחברתה באופן ניכר, הגדולה גוברת גם אם היא העליונה, וכ"כ ערוה"ש צא, יא-יב. מנגד, שאר הראשונים והאחרונים לא כתבו חילוק יסודי זה, הרי שלדעתם דין תתאה גבר הוא גם כאשר העליונה גדולה יותר. וכ"כ תוס' רי"ד, פמ"ג סח, מ"ז ט; יד יהודה (קה ארוך יב).
לכאורה יש לשאול, הרי זו מחלוקת במציאות, ואם כן מדוע לא בדקו חכמים בפועל את המציאות וקבעו לפיה את ההלכה? אלא שלעיתים אין השפעת טעם מחתיכה לחתיכה, ולעיתים יש אלא שתתאה גבר ולעיתים עילאה גבר, ונחלקו מה קורה ברוב הפעמים כדי לתת כלל לפיו ינהגו (עי' נו"ב יו"ד קמא כח, ופמ"ג צא, מ"ז ז). בנוסף לכך, לעיתים הטעמים קלושים וחמקמקים וקשה לעמוד עליהם, ועל כן נחלקו בגדריהם (פלתי צא, ב; ספר יהושע פסקים וכתבים תקעח; ערוה"ש צא, ט-י).
^ 9.. פסחים עו, א: "אמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח. לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מילחו, אבל נאכל מחמת מילחו - לא". נחלקו הראשונים בהגדרת 'אינו נאכל מחמת מילחו': א) לראב"ן ורבי יעקב ישראל (תוס' חולין קיב, א, 'הני מילי'), שנמלח כעין עיבוד, כדי לשמר את הבשר לזמן מרובה. ב) לרש"י, ראב"ד וראבי"ה, כדרך שמולחים בשר כדי להצניעו זמן מסוים בלא שיתקלקל, אבל לא לזמן מרובה. ג) לר"ת, רא"ש, רשב"א, רי"ו, ר"ן ועוד, כדרך מליחת בשר להוציא דמו להתירו לבישול, שצריכה להיות כשיעור שאינו נאכל מרוב מליחותו (לעיל כב, ו), וכן נפסק בשו"ע צא, ה. והרמ"א חושש שמא איננו בקיאים בזה, ולכן החמיר לכתחילה להחשיב מליחה לצלי כמלוח. ופירש ביד יהודה (הארוך כ) שהכוונה כמליחת צלי בשפע, ולא כמליחה רגילה של צלי.
שלוש דעות לגבי משך הזמן שהמליחה עושה את החתיכה מלוחה: א) לראב"ן ור"ן, רק לאחר שהחתיכה שהתה במלח כשיעור מהלך מיל (שהוא משך זמן מליחת בשר מדמו, עי' שו"ע סט, ו), המלח מפליט ממנה את כל הלחלוחית והיא נחשבת מלוחה. וכך משמע משו"ע צא, ה. וכ"כ זב"צ כז. ב) לרשב"א ורא"ש, כבר לאחר דקות ספורות מעת המליחה החתיכה מתחילה לפלוט לחלוחית, ומאז היא נחשבת כמלוחה כל עוד היא ממשיכה לפלוט לחלוחית, גם אם עבר שיעור מהלך מיל. וכן דעת ש"ך יא, פר"ח ט, ועוד רבים. ויש מפרשים שכך גם דעת שו"ע (יד יהודה, ערוה"ש צא, ל). ג) יש אומרים שהחתיכה נחשבת מלוחה מעת שהחלה לפלוט לחלוחית ועד סוף שיעור מהלך מיל בלבד, וכתבו תה"ד קנט, ורמ"א צא, ה, שלצורך גדול אפשר לסמוך עליהם. וכן דעת הש"ך במקרה שהכשירו בשר מדמו על ידי מליחה, שבעת סיום מהלך מיל תש כוחו של המלח והחתיכה כבר לא נחשבת כמלוחה ורותחת, וכן פסקו כרתי, פמ"ג, חו"ד ועוד.
ארבע דעות עד כמה המליח מבליע: א) לרמב"ם (מאכ"א טו, לד), רמב"ן וסמ"ג - בכולו. ב) לרא"ה - כדי נטילה. ג) לראבי"ה - כדי קליפה. לכל שלוש הדעות הללו אין הבדל בין אם החתיכה כחושה או שמנה. ד) לרשב"א, רא"ש, רי"ו, אשכול, או"ז, טור ושו"ע (צא, ה; קה, ט), אם החתיכה כחושה כדי קליפה, ואם שמנה בכולה. אלא שכתב רמ"א (שם), שהואיל וקשה להבחין בין שמנה לכחושה, נוהגים לחשוש בכל חתיכה שמא היא שמנה, זולת מאכלים כחושים לגמרי (עי' לעיל בהערה 7).
לשו"ע קה, יא, המליח אוסר את התפל בתנאי שהוא למטה, שתתאה גבר. ולרמ"א והרבה אחרונים גם כשהאיסור למעלה הוא אוסר את התפל.
^ 10.. חולין קיא, ב: "אמר שמואל: כבוש הרי הוא כמבושל". יש מבארים שרק כבוש במשקה חריף או מלוח כציר - מבליע כבישול, אבל כבוש במים ושאר משקים שאינם חריפים או מלוחים - אינו מבליע כבישול (רש"י, רשב"א, ורבים בדעת הרמב"ם). ולרוב הפוסקים כבוש בכל המשקים נחשב כמבושל (ר"ת, תוס', ראב"ד, או"ז, רא"ש, רי"ו, ריטב"א, שו"ע יו"ד קה, א). יש אומרים שמשך כבישה זו הוא שלושה ימים (ראבי"ה, מהר"ם ויראים), ולרוב הפוסקים יממה (רא"ש, רי"ו, שערי דורא, שו"ע שם, ועוד). לגבי חריף, יש אומרים שגם כבישה בחריף מבליעה ביממה (או"ה הארוך, ש"ך וט"ז), ויש אומרים שהבלעתו כדי שיעור הרתחה (שו"ע קה, א, מ"א, בינת אדם ועוד). והסתפקו האחרונים כמה דקות הוא שיעור הרתחה: 10 או 18 או 24 דקות.
כבישה בכלים : יש סוברים שכבוש מבליע טעמים גם בכלי כמו בישול (או"ה הארוך, ש"ך ופמ"ג). ויש סוברים שמבליע רק בקליפת הכלי (ט"ז). ויש סוברים שמבליע בכלי עץ וחרס ולא בכלי מתכת (פלתי, ערך השולחן). נוהגים להורות כדעת המחמירים, ולכן יש להכשיר כלים שנכבש בהם איסור. אמנם כיוון שמעיקר הדין הלכה כדעת המקילים בכלי זכוכית ומתכת, הרוצה להסתפק בהדחתם רשאי (כך הורו לפני הדיון על כלי מתכת שבימינו, לעיל לב, ו-ט).
אמנם דין המאכלים שבושלו ונכבשו בכלים שנכבש בהם איסור קל יותר. ראשית, אם הם כלים ממתכת או מזכוכית, לרובם המכריע של הפוסקים, המאכל שבושל או שנכבש בהם אינו נאסר (או"ה הארוך ב, ח; ערך השלחן קה, א; פלתי א, יד יהודה, ועוד רבים, ושלא כט"ז שמחמיר בכל הכלים בכדי קליפה). וגם אם הכלים מחרס או מעץ, יש אומרים שמאכלים שבושלו או שנכבשו בהם מותרים, הואיל וזה שצריך להכשירם הוא חומרה (חקרי לב ח"א יו"ד עז; יבי"א ח"ב יו"ד ו). ויש אומרים שמאכלים שהתבשלו בהם נאסרו אבל מאכלים שנכבשו בהם מותרים, הואיל ועד שיעברו עשרים וארבע שעות של כבישה, טעם האיסור שבהם כבר נפגם (ט"ז קה, א, ש"ך ב; כנה"ג). ויש אומרים שגם מאכלים שנכבשו בהם - אסורים, ובתנאי שנכבשו מיד לאחר בליעת האיסור (מ"א תמז, טז; פר"ח יו"ד קה, א). ויש אומרים שכל עוד תחילת כבישת המאכלים נעשתה בתוך יממה מאז שהסיר נאסר בכבישה, המאכלים שנכבשו בו נאסרים, כי הטעם הבלוע בכלי אינו נפגם כאשר הוא שרוי בנוזלי הכבישה (פלתי א).
למעשה, גם אם בישלו מאכל בכלי שנכבש בו איסור, המאכל כשר. אם מדובר בכלי מתכת וזכוכית, הרי שזה מוסכם כמעט על כל הפוסקים. וגם אם הוא כלי חרס יש להתיר מחמת ספק ספק ספיקא: א) יש אומרים שרק בחריף יש כבישה. ב) יש אומרים שאין כבישה בכלים. ג) יש אומרים שגם אם יש כבישה בכלים, המאכלים שבושלו בהם לא נאסרו (חקרי לב), וקל וחומר אם נכבשו בהם.
^ 11.. נחלקו האמוראים מחלוקת עקרונית: האם "ריחא מילתא", כלומר, האם הריח נחשב כדבר חשוב שאוסר כמו הטעם. לדעת רב אסור, ולדעת לוי מותר (פסחים עו, ב). לר"ח, ר"ת, רז"ה, ראבי"ה וראב"ן - הלכה כרב, שריח אוסר. ולרוב הראשונים, הלכה כלוי שריח אינו אוסר, ומהם: רב האי גאון, בה"ג, רי"ף, רש"י, רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, רא"ה ועוד. בין הפוסקים כלוי יש סוברים שרק בדיעבד אם ריח האיסור נקלט במאכל אינו אוסר, אבל לכתחילה צריך להיזהר מכך (בה"ג, רי"ף, ראב"ד ומאירי), ויש סוברים שאף לכתחילה מותר שריח האיסור ייקלט במאכל (רמב"ן, רא"ה, ריטב"א ור"ן).
למעשה נפסק בשו"ע קח, א, שלכתחילה יש להימנע ממצב שריח איסור ייקלט במאכל כשר, ובדיעבד המאכל כשר. ויש דיונים רבים, אימתי יש חשש שריח האיסור ייכנס במאכל המותר, כמבואר בשו"ע ורמ"א שם.
^ 12.. כתב הרא"ש (שו"ת כלל כ, כו) שאם בישלו חלב ומעליו היתה קדירה של בשר ועלתה זיעה מהחלב לבשר - אסרתו, כי דין זיעת המאכל כדין המאכל עצמו. וביאר תה"ד ב, קג, שזה בתנאי שהזיעה היתה חמה ומרובה כל כך עד שחיממה את הבשר לחום שהיד סולדת בו. וכ"כ שו"ע ורמ"א צב, ח. והב"ח (שו"ת חדשות כד), הוסיף תנאי, שאין לזיעה מקום להתפשט, אבל אם יש לה מקום להתפשט, אין הבשר נאסר. וכ"כ ערוה"ש צב, נה. וכמה אחרונים ביארו שכל האיסור יכול להיות רק במשקים, שזיעתם מרובה, אבל זיעה שעלתה ממאכלים אינה מרובה בכמות כזו שיכולה לחמם כל כך ולאסור (פמ"ג, פת"ש צב, ו). ודעת משכנות יעקב יו"ד לד, שגם אם הזיעה חיממה את המאכל לחום שהיד סולדת בו, אינה אוסרת אותו, הואיל ואין בה טעם, ומה שאסרו מכסה של סיר כי הוא בולע ממשות מהתבשיל. עי' לעיל כה, 15, לגבי אפיית בשר וחלב בתנור, זה אחר זה.