ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ארבע פרשיות
- החודש
השבת הקודמת לראש חודש ניסן נקראת "שבת החודש" ובה קוראים בציבור בספר נוסף לזה של פרשת השבוע את "פרשת החודש". ההכנה ליציאה ממצרים מתחילה בצווי אודות הזמן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". מכאן ואילך, יש לעם ישראל זמן ומניין קבוע. זוהי המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה, קביעת לוח שנה ייחודי לעם ישראל הבנוי על פי מולד הירח ומתחיל ביום הראשון לחודש ניסן בשנה בה יצאו ממצרים. מרגע שיש נקודת התחלה לעם ישראל, א' בניסן, מגיעים ציוויים נוספים: לקחת שה לכל בית ביום י' בניסן ולשמור אותו בביתם עד יום יד' בניסן וכו'.
רש"י הראשון לתורה מביא את דברי המדרש, לפיו הייתה צריכה התורה להתחיל מהפרשה הזו שהיא המצווה הראשונה בה מצווה עם ישראל, אולם בשל תשובה שיצטרכו ישראל בעתיד להשיב לאומות העולם בדבר זכותם על ארץ ישראל, פתחה התורה בבראשית. ברור בשל כך כי עניין קידוש החודש עמוק ומשמעותי יותר מההיבט הטכני של יצירת לוח שנה פרטי לעם ישראל.
המלכות – כנסת ישראל
אין ספק שהמצווה הראשונה של עם ישראל מכילה את הגרעין והשורש של עם ישראל. נקודת המוצא היא איננה כרונולוגית גרידא. היא צופנת בחובה את תמצית חייו של העם המצווה, עם ישראל.
להבדיל מעמים אחרים, שהם אוסף של יחידים אשר חולקים טריטוריה משותפת, תרבות, היסטוריה, ערכים וכדו', עם ישראל נוצר בדרך ההפוכה. ישראל עלו במחשבה לפני שנברא העולם (בראשית רבה, א, ד). עם ישראל נברא כדי לחבר בין הקב"ה לשכינה. יש בעם ישראל צד הדומה לקב"ה (תפילין של הקב"ה מה כתוב בהן? "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", בבלי, ברכות, ו, ע"א ועוד הרבה) ועם ישראל הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אשר השכינה איתו ומלווה אותו תמיד, אפילו בגלות.
הקב"ה מכונה בזהר הרבה פעמים "שמש" והשכינה מכונה ככינוי עיקרי "סיהרא", לבנה. השמש החומרית פה מאירה ללבנה וזו, כשהיא במילואה, מאירה יפה לארץ. האור איננו שלה, האור הוא אורה של השמש, אך בשעת החשיכה משמשת הלבנה כצינור להעברת אור השמש אלינו פה בכדור הארץ.
על אף הצד האישי של כל יהודי שהוא דומה לפעמים לקב"ה (ראו למשל בשער הכוונות, בנטילת ידיים שחרית, כיצד האדם משול כנגד זעיר אנפין המגביה ידיו עד אריך אנפין למשוך את השפע, או בדרושי ראש השנה בסוד תקיעת השופר), עדיין עם ישראל מזוהה עם המלכות, הלבנה, השכינה. "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיהו, לא, יד). עם ישראל מכונה בנה של רחל, היא המלכות.
החיבור בין הקב"ה לשכינה נמסר ביד ישראל. זהו תפקידו של עם ישראל בעולם. "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
הביטוי הגשמי המסמל חיבור בין הקב"ה למלכות, הוא הופעת אור השמש בירח. זו הסיבה שאומות העולם טעו ועבדו את הכוכבים והמזלות. מכאן אגב שמם ההלכתי הנפוץ ביותר: עכו"ם – עובד כוכבים ומזלות. המחשבה שלהם שגרמי השמיים הפיזיים מבטאים כוח אמיתי, היא מחשבת הפירוד בין הקב"ה לשכינה. הנציג המובהק ביותר של השקפה זו בעולם הוא עמלק. בניגוד לישראל, תפקידו של עמלק בעולם הוא "לשם פירוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
מכאן ברור מדוע המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה עליה היא מצוות קידוש החודש. המונח המוכר לכולנו "קידוש" הוא הצהרה בפה, על הכרה שלנו בקדושה של זמן. יש קידוש של שבת, ויש קידוש של יום טוב. כנגד המונח הזה, של קידוש הזמן יש מושג קידוש נוסף: "קידוש החודש".
המשנה אומרת: "ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש". (משנה, ראש השנה ב, ז). קדושת הזמן, היא אחת משלוש קדושות שהן ברית שלא תינתק. קדושת הזמן, קדושת המקום וקדושת ישראל.
כנגד הזמן יש שתי קדושות: שבת, שהיא "קביעא וקיימא" (בבלי, חולין, קא, ע"ב) והמועדים, אשר תלויים בישראל שמקדשים את הלבנה. מכאן הברכה: "מקדש ישראל והזמנים".
כנגד קדושת המקום ישנן עשר קדושות. מארץ ישראל, שהיא מקודשת מכל הארצות עד בית קודשי הקודשים שהוא המקום המקודש מכל המקומות (משנה, כלים, א, ו). זו הסיבה שבבית קודשי הקודשים נעשה נס, שהארון לא נכנס ברוחב קודש הקודשים והוא עמד בנס, מחוץ למרחב. שם התחבר המרחב למה שמעליו.
קדושת ישראל מכל העמים ידועה: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ, כו). לא פלא, אפוא, שחתן הנושא אישה משתמש במונח "קדושה". כאומרנו: "הרי את מקודשת לי". כמו היחס בים הקב"ה לשכינה, יחס הקדושה, כך הוא היחס בין האיש היהודי לאישה היהודית.
אין עוד שום שפה בעולם בה נישאים בני זוג בקדושה. אצל כל השאר המונחים הם של "התחייבויות". לא סתם אין קדושה בנישואי גויים והם לא תקפים על פי ההלכה (ראו רמב"ם, הלכות אישות, פרק ד').
לא לחינם נקראת המלכות גם "ירושלים". באמצעות קדושת המקום (ירושלים והמקדש), יכולים עם הקודש (ישראל), בזמן הקדוש (שלושת הרגלים) לחזות בשכינה (בבלי, חגיגה, ב, ע"א). "יונה בן אמיתי מעולי הרגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש" (בבלי, סוכה, נ, ע"ב).
עתה ברור מדוע אנו מברכים ברכת הלבנה. הצד הפשוט הוא ברכת ה' והודאה על אור הלבנה להבדיל מהעמים שעובדים אותה כעבודה זרה ואסורה. אולם, אם זאת הייתה הסיבה היחידה היה עלינו כבר לחדול ממנהג זה, שכן עבודה זרה זו כבר איננה בנמצא.
אולם הרובד הגבוה יותר שהזכרנו מחבר אותנו לברכת הקב"ה המאיר את אורו במלכות, כשם שהשמש מאירה את הירח. זו הסיבה שהמקובלים סוברים שאין לברך לפני ז' לחודש ומנהג צפון אפריקה גם לא להזדרז באמצע השבוע ולהמתין למוצאי שבת, כדי שהברכה תהיה ברוב עם ובזמן שהלבנה קרובה למילואה.
הכחשת הצדוקים
הצדוקים סירבו להכיר בעובדה זו, שכנסת ישראל היא האם של נשמות ישראל הפרטיות וכי אצל ישראל החשבון הוא לאומי ולא חשבון פרטי. אנו כולם נשמה אחת גדולה ואין לנו כח אלא באחדותנו. מרן הרב קוק זצ"ל הרבה לתאר את סיבת מחלוקות הצדוקים עם החכמים, בכך שהצדוקים לא הכירו במעלה זו.
זו הסיבה שהצדוקים חוגגים את שבועות תמיד ביום ראשון. הם מסרבים להכיר בקדושת הזמן שנקבעת על ידי ישראל ועל כן הם לא מוכנים לפרש את המונח "ממחרת השבת" כמחרת יום טוב ראשון של פסח. מבחינתם שבת היא רק שבת בראשית.
זו הסיבה שהצדוקים סבורים שכל יהודי יכול להביא קורבן ציבור, כנדבה. מבחינתם אפשר שיהודי עשיר יביא את קורבן התמיד של בוקר. הרי ישראל, ככל האומות, הם אוסף של יחידים.
לא כן אומרים חז"ל. את קורבן הציבור ניתן להביא רק משל הציבור. יהודי בודד, עשיר ככל שיהיה, צדיק ככל שיהיה, שיביא את הכבש הטוב ביותר שנולד אי פעם, איננו כלל ישראל! הוא רק גרגיר אחד מתוך נשמת האומה. על כן אין בכוחו להביא קורבן ציבור.
זו הסיבה שישראל חוזרים אחרי בית הדין פעמיים "מקודש מקודש"! בדיוק כפי שחזרו בקצירת העומר על כל מילה שלוש פעמים: "אקצור? והם אומרים לו קצור!. אקצור? והם אומרים לו קצור! שלש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הין, הין, הין. וכל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים, אין קצירת העומר במוצאי יום טוב" (משנה, מנחות, י, ג).
גם היום יש מי שמנסים לחנך אותנו שאין דבר כזה "קדושת הארץ" חס ושלום, שאין דבר כזה "קדושת השבת או החג", שאנו לא "עם סגולה". כנגדם נשוב ונאמר את דברי הרב (ההדגשות שלי):
"גם בתקופת הבית השני בשובנו אל הארץ המורשה, אחרי המשבר הגדול של גלות בבל, כבר בא הצורך לכרות עמוק את מעין החיים אשר להתחיה, גם אז עמדו כבר מכשולים על הדרך, והכרות שטחיות אשר לא יכלו להחזיק מעמד נצחי בחיי האומה צצו ועלו על שדמותינו והיו לנו לרועץ, לצמחי לענה וראש. לשאוב חיים ממקור דבר ד', אשר בספר היחידי, הניתן לעם סגולה אחד, על פני כל התבל כולה, על זה צריכים אומץ לב והעמקת דעת בלתי מצויה, והידענים השטחיים ודאי לא היו יכולים למצא את ידיהם ואת רגליהם בסקירה תהומית זו. עלו קמשונים בדמות צדוקיות וביתוסיות, והללו באו בטענותיהם המזוייפות לאמור: כיצד יכולה עבודת ה' היותר מסתורית, הנעולה באלפי עזקאין בעד שכלו הרציונלי של האדם, להיות יסודי דבורי? ככה היתה הטענה הצדוקית. עבודת הקדש ודוקא היותר כללית והיותר יסודית שלה, צריכה לפי דעתם להיות דבר פרטי "יחיד מתנדב ומביא תמיד", זאת היא ההשגה השטחית, הצדוקית, שהננו עדיין אוכלים את הבוסר הצומח של גפן סדום זאת ושינינו קהות, אבל נצח ישראל נצח וינצחו "איתוקם תמידא" כי אמנם לא דבר פרטי הוא התוכן של עבודת הקדש בישראל, כי אם דבר דבורי וכללי ודבר העומד ברום חיי הלאום ומחיה את הלאום כולו, ואי אפשר שיהיה יוצא מקשר החיים הזה כל אשר יחובר אל החיים באומה. והלאה אנו צועדים. בנין הארץ, היסוד הראשי, החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כלם קודש הם, כי הוא כולו ממלא את בטוי הקודש של כל האנושיות וכל היקום כלו, ובכל מקום שקוי אור קדש משתלחים לברכה אינם כי אם ענפים מגזע מטעיו, הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש עמו הוא קרבן צבור, שדוחה את השבת. הביתוסיות ודאי לא היתה חרדה על קדושת השבת ושמירתו יותר משומרי התורה הנצחיים, הפרושים, ולא בשביל משמרת השבת ממלאכת קצירת העומר היתה מלחמתם כל כך נטושה נגד המציאות של האפשרות שידחה העומר את השבת, אם לא יפרשו כפירוש הפלסתר שלהם, ממחרת השבת, ממחרת שבת בראשית, אבל מחשבת רעל עמוקה היתה בלבבם. הם, אשר לא יכלו להתעמק בסגולת ישראל המיוחדת, לדעת את עומק הקדש אשר לגוי הקדוש הזה, אשר בשבתו על אדמת קדשו גם חקלאותו ובנין ארצו בכל תוצאותיה המעשיות והקרקעיות תוכן קודש יש להם, ודגל קודש הוא דגלם, ואוצר הקודש, התורה הקדושה, הוא כל מוסד חייהם הלאומיים כמו הפרטיים. זאת ידעו הכל כי השבת קודש הוא לישראל והשביתה מכל מלאכה היא בו חובה נמרצת, יוצא מן הכלל הוא רק התוכן של עבודת הקודש העליונה, המסתורית, הספוגה אור קדש קדשים, עבודת המקדש, אבל מי יהין לחשוב שתהיה החקלאות קשורה בקשר אמיץ, עם עבודת הקודש העליונה הרזית, השמימית: ידעו הכל כי אסורה היא כל עבודה וכל מלאכה בשבת, ובחריש ובקציר תשבות, ואיך יכול הקרבן הבא ב"החל חרמש בקמה להיות דוחה את השבת", אם לא הרמז הגדול שיש כאן כי החקלאות הארץ ישראלית בישראל, יסוד ישובו ובנין נחלתו, נמשכת היא ממקור הקודש באומה קדושה זו, ואם כי כל העבודה החקלאית בגילויה והתמשכותה המעשית, הרי היא מכלל מלאכת החול ואסורה בשבת, אבל הקרבן של חגיגת ראשית הקציר מהחל חרמש בקמה מוכרח להיות עולה למדרגת הקודש של הצבור הקבועה הדוחה את השבת, ואז האומה יודעת בכללותה איך לנצור את אישון עינה, את קדשיה כולם, את דבר ד' אשר עמה, את התורה ואת המצות שהם חיי סגולתה. וזאת לא יכלה הבייתוסיות לעכל, עיניה החלשות כהו ולא יכלו לסבול את האור הגדול הזה הזורח במלוא הדרו, ועל כן רצתה להאפיל אותו ולהבליט ש"אין קצירת העומר דוחה את השבת", אין החקלאות עולה גם בישראל למדרגה של קודש קדשים, וממילא יתפוס בה החול הרגיל את מעמדו ומזה תוכל כבר הדרגא להיות הולכת ויורדת עד כדי האפסיות של אור הקודש מחיי הלאום, והקבוץ הישובי. אבל נצחו חכמים ו"איתותב חגא דשבועיא", ונודע לכל ישראל כי "ממחרת השבת" וממילא עד ממחרת השבת השביעית אין משמעותם שבת בראשית, ואם אירע ראשית הקציר, קרבן העומר להיות בשבת, דינו הוא כדין כל עבודת הקודש הקבועה, הצבורית, להיות דוחה את השבת, ומזה דוקא יבוא מקור חיים לקדושת השבת ושמירתו בכל צביונו וקדושת משפטי התורה וחוקיה, בכל הדרת קדשם, בדבר ה' מקדש השבת. ומזה גם כן אנו למדים כי רוח האומה כולה, ביחודה וכללותה, כולו קודש הוא "כי עם קדוש אתה לד' אלקיך" וברוח המיוחד הזה אשר אין בכל העמים משלו נקום ונתעודד וכל עמי התבל יתנו לנו כבוד ועוז ותחית עולם תהיה לנו, וידעו תועי רוח בינה, כי קדוש ישראל הוא מקור ישענו סלה, וחיי התורה והמצוה כולם חיי הלאום כולו המה. ונגד המהרסים מכל הצדדים, ונגד הכורים השטחיים, שלא הבינו ולא יבינו עוד את רוח האומה לכל עומקו, שהתאמצו ומתאמצים לעשות את עבודת הקודש ומשמרת התורה והמצות כולה רק לדבר פרטי באומה "יתוקם לנו תמידא" הבא דוקא משל צבור"! (מאמרי הראי"ה, עמ' 179-180)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
כי תבוא שמחת המצוות וההידמות לדרכי השם
שיחת מוצ"ש פרשת כי תבוא
השיעור עוסק בחשיבות קיום המצוות והישיבה בארץ ישראל מתוך שמחה וברית, ומתמקד בחובת האדם להידמות למידותיו של הקדוש ברוך הוא. דרך סוגיות של גמילות חסדים ואהבת ישראל, מובהר הצורך לחבר בין הנטייה הטבעית לטוב לבין הדרכתה והכוונתה של התורה.
יסודות הש"ס פתיחה למסכת בבא מציעא
נושאי הפרקים במסכת בבא מציעא והסדר שלהם. ומה הוא הכלל השוזר את ההנהגות השונות בדיני ספיקות.
אורות ישראל ותחייתו יראת שמיים כאוצר האמת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ה
השיעור עוסק במהות המושג "יראת השם היא אוצרו" כבסיס השומר על טהרת האדם וחיבורו לאמת האלוהית האובייקטיבית. מודגש כי בעוד שהשכל, הרגש והאהבה תלויים בתפיסה האנושית המוגבלת, היראה מייצגת התבטלות מוחלטת המעניקה ערך נצחי לכל מעשי האדם והתורה.
סליחות שופר הלב: משברון לשמחה
השיעור יעסוק בתהליך התשובה לא כהתכנסות מצמצמת לחטא, אלא כהזדמנות לצמיחה רוחנית ולשמחה גדולה המשיבה את האדם אל המצב שבו "אלוקיי בקרבי". דרך דמותו של דוד המלך ודיני השופר הכפוף, נגלה כיצד דווקא מתוך כפיפות הלב והביטול בתפילה, האדם הופך לכלי להופעת השכינה ומגיע לשיא של "ששון ישעך".
עין אי"ה - הרב משה גנץ טהרת הדעת וביטול היראה
שבת א, קנ"ח, קנ"ט
השיעור עוסק במהות המושג "דעת" כסדר טהרות וככלי מעשי לניהול החיים החומריים בתוך גבולות הקודש. מעבר להבנות ולהרגשות האישיות של האדם, מודגש כי היסוד המוחלט והעמוק ביותר בעבודת ה' הוא הביטול וההכרה שביראת שמיים.
שמונה פרקים לרמב"ם נפש אחת, עולם אחד: משנת הרמב"ם
שיעור 2
השיעור עוסק בתפיסת הרמב"ם שלפיה נפש האדם היא יחידה הוליסטית אחת המנהיגה את כלל כוחותיו, ולא אוסף של נפשות נפרדות. מתוך כך מוסבר כי כשם שהנפש מחיה ומאחדת את האדם, כך הנוכחות האלוקית מהווה את "חי העולמים" המניע, מחיה ומחזיק את הבריאה כולה כיחידה אורגנית אחת.
אור החיים על הפרשה סוד המאבק ביצר הרע
אור החיים על פרשת כי תבוא חלק ב'
השיעור מבאר את מקרא ביכורים כרמז למאבקו המתמיד של האדם ביצר הרע ולחשיבות העמל בעבודת השם על פי האור החיים הקדוש. דרך פנימיות הפסוקים מוסבר כיצד התורה, התפילה והמצוות כמו תפילין, ציצית ומזוזה מעניקות לאדם סיעתא דשמיא להינצל מהחטא.
אור החיים על הפרשה סוד השמחה והביכורים בארץ
אור החיים על פרשת כי תבוא חלק א'
השיעור מבאר את תחילת פרשת כי תבוא ואת מצוות הביכורים לאור פירוש האור החיים הקדוש, המלמד כי שמחה אמיתית קיימת רק בישיבת הארץ. דרך פנימיות ורמזי הפסוקים מוסבר כיצד המצוות והמעשים הטובים בעולם הזה הם הפירות שאיתם זוכה האדם להגיע לעולם העליון.
רביבים ייעודו של מעשר כספים
מעשר כספים הוא התחליף לתרומות ומעשרות ומתנות כהונה ומתנות עניים שניתנו מיבול השדה ומהמקנה | מידה טובה לתת חומש | מגמתה העיקרית של מצוות מעשר כספים להחזיק את מלמדי התורה בישראל | עוד מגמה למעשר כספים: להחזיק עניים | כאשר יש צורך לתרום גם לעניים דחוקים וגם ללומדי תורה, יש להקדים את העניים | הרמב"ם יצא בחריפות רבה נגד לומדי תורה שמתפרנסים מהציבור | יש להקפיד לתרום למוסדות שמלמדים בהם תורת אמת
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת כי תבוא
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי - מדוע אינו אומר את שמו אלא רק את מקומו. מה הטעם שהקדים הכתוב להזכיר את הַמָּקוֹם הַזֶּה זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ורק אח"כ הזכיר אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת – היא ארץ ישראל. מה הטעם שבברכות נאמר וְהִשִּׂיגֻךָ בכתיב חסר ו', ואילו בקללות נאמר וְהִשִּׂיגוּךָ בכתיב מלא. בשלמא אָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ בצאתו מן העולם ניחא שהרי הוא רשע. אלא אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ בביאתו לעולם אמאי הרי עדיין לא חטא, שהרי תינוק הוא. שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ - למה כֻּלָּם יבואו דווקא מִשְּׁבָא.
אורות התשובה - התעוררות תדייק את הכוחות שלך!
אורות התשובה ט', ז'
מה אם התשובה לא נועדה להחליש אותך-אלא להחזיר לך את הכוחות? הרב קוק מלמד אותנו נקודה עמוקה: לפעמים אדם מצמצם את עצמו ואת הכוחות הגדולים שקיימים בו. אבל התשובה אינה ויתור על העוצמה שלנו-אלא היכולת לכוון אותה מחדש אל הקדוש ברוך הוא. לקראת ראש השנה, זה הזמן לעצור ולשאול: עם אילו כוחות אני מגיע? ולאן אני בוחר להפנות אותם? 🎬 צפו במסר המיוחד וקחו איתכם נקודה למחשבה לקראת ראש השנה.
אורות התשובה - התעוררות מה ה' מצפה ממך?
אורות התשובה - י"ד, ד
לפעמים אנחנו בטוחים שאנחנו צריכים להשתנות לגמרי כדי להתחיל מחדש. אבל אולי דווקא הצעד הראשון הוא לעצור לרגע ולהבין מה באמת קורה בתוכנו. בסרטון הרב בועז חדד נוגע בנקודה עמוקה שמזמינה אותנו להסתכל אחרת על הדרך שלנו, על המקומות שבהם אנחנו נמצאים ועל האפשרות לבחור מחדש. מה הקב"ה באמת דורש מאיתנו? מושלמות או השתלמות? מסר קצר, אבל כזה שיכול לגרום לכם להסתכל על עצמכם קצת אחרת. ❤️
אורות התשובה - התעוררות מה אם תשובה היא לא מה שחשבת?
אורות התשובה - א' , א'
תשובה היא לא רק על עבירות. היא הרבה יותר עמוקה מזה. מה אנחנו באמת עושים כשאנחנו חוזרים בתשובה? הרב קוק מלמד ב״אורות התשובה״ שהתשובה שייכת לכולנו-להורים, לילדים, ולכל אדם שרוצה לחזור למקום האמיתי והעמוק שבתוכו. לפעמים אנחנו חושבים שתשובה היא רק לתקן את מה שלא היה בסדר. אבל אולי תשובה היא גם הדרך שלנו לחזור לעצמנו, לנשמה שלנו ולכוחות שהקב״ה נתן לנו. ❤️
אורות התשובה - התעוררות מרגיש רחוק? סימן שאתה מחובר
אורות התשובה - ט"ז, ז'
מרגיש רחוק? סימן שאתה מחובר🤍 לפעמים אנחנו מרגישים רחוקים, כואבים ומתוסכלים-וחושבים שאולי התרחקנו יותר מדי. הרב יובל מיטלמן מחדש לנו מתוך הספר אורות התשובה שדווקא הכאב הזה יכול לגלות משהו עמוק: אם כואב לך, כנראה שעדיין אכפת לך. כמו איבר שמחובר לגוף- כשהוא מחובר, מרגישים. והתחושה שאנחנו רוצים להתקרב, להשתנות ולחזור-היא בעצמה סימן שיש בתוכנו חיבור. אז אם בתקופה הזו אתה מרגיש רחוק-אל תתייאש. יכול להיות שהתחושה הזאת היא בדיוק ההוכחה שאתה עדיין מחובר.
אורות התשובה - התעוררות מיואש? אתה בדרך הנכונה!
מה קורה לנו כשאנחנו מתייאשים מעצמנו? האם הייאוש אומר שנכשלנו-או שאולי דווקא הוא מגלה לנו כמה אנחנו באמת רוצים להיות טובים יותר? בסרטון הרב טל שאוליאן מדבר על מקומו של הייאוש בתהליך התשובה, ועל נקודה עמוקה שמאיר הרב קוק ב״אורות התשובה״: גם כשהאדם מרגיש רחוק, שבור או מלא חרטה- הטוב שבו לא נעלם.✨ אולי לכן הייאוש הוא לא הסוף- אולי הוא דווקא הזמנה לעצור, להסתכל פנימה ולגלות מחדש את הטוב שתמיד היה שם. אל תוותר על עצמך בגלל הנפילות שלך. הטוב שבך עדיין שם. ❤️
אורות התשובה - התעוררות מה עוצר אותך מלעשות תשובה?
מה באמת מונע מאיתנו לעשות תשובה ולהשתנות? אנחנו יכולים לרצות להתקדם, להשתפר ולהתחיל מחדש- אבל פעמים רבות דווקא היצר גורם לנו להיחלש, לדחות ולהישאר במקום. הרב יהודה חמו מדבר על המאבק הפנימי הזה ועל הכוח שיש להתעוררות אמיתית בחיים שלנו. אם גם אתם מרגישים שהגיע הזמן להתעורר ולעשות שינוי-הסרטון הזה בשבילכם!
מאמר שלישי עבודת החסיד וההשגחה האלוקית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגת החסיד, השואף לחיות בתודעה מתמדת של נוכחות אלוקית, אמונה והשגחה פרטית בכל פרט בגוף ובבריאה. מתוך כך מודגש כי המוסר והטוב האמיתיים נגזרים אך ורק מהציווי האלוקי ומהתורה, ולא משיקולים אנושיים סובייקטיביים.
