לתפוס מרחק מה' | רבנים שונים | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
תזריע

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
מצורע

2 דק' קריאה

ידועה השאלה העולה בכל פעם שאנו קוראים את פרשת תזריע: מדוע היולדת טמאה? מה טמא בלידה? ולמה יש הבדל בין טומאת זכר לנקבה?

כדי להבין קצת יותר לעומק את עניינה של טומאת היולדת, עלינו ללמוד את הקדמתו של הרמב"ם לכל ענייני הטהרה והטומאה: "כבר ביארנו כי כל המטרה הייתה במקדש להביא את הפונה אליו להתפעלות, ושייראוהו וירהוהו, כמו שאמר ומקדשי תיראו. וכל דבר מרומם, כשיתמיד האדם להמצא בו, ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותמעט ההתפעלות שהייתה באה על ידו. וכבר העירו חכמים ז"ל על עניין זה ואמרו, שאין רצוי להכנס למקדש בכל עת, והסמיכו את זה לאמרו 'הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך'.

וכיון שזו הייתה המטרה, הזהיר יתעלה את הטמאים מלהכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור כי אם מעטים... ויהיה כל זה סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ירגיל שם בכל עת... והנה במעשים הללו תתמיד היראה, ותושג ההתפעלות המביאה לכניעה שהיא המטרה.
וכל שהייתה הטומאה מצויה יותר, תהיה הטהרה ממנה יותר קשה ובריחוק זמן: האהלת המתים ובפרט הקרובים והשכנים היא היותר מצויה מכל טומאה, ואין טהרה ממנה כי אם באפר פרה על אף נדירות מציאותו, ואחר שבעת ימים. והזיבות והנידות מצויים יותר ממגע טמא, ולפיכך צריכים לכך שבעה ימים, והנוגע בהם יום אחד. ואין טהרת זב וזבה ויולדת נגמרת אלא בקורבן, כי אלה מציאותן פחות מן הנידות".

כדי שהמקדש אכן יהיה קדוש, מרומם ומובדל, מייצג את רוממות האל ומעורר את התפעלות היראה באדם, הוא צריך להיות מחוץ לתחום האנושי. לדעת רבנו, מטרתן של כל אותן טומאות הן לבסס את הריחוק הזה, על רצף ההוויה האנושית. כל הווית החיים האנושית, ככל שהיא אנושית ומצויה יותר, כך היא הטהרה ממנה קשה יותר.

אין שיכול להימנע מהמוות, על כן המוות הוא הטומאה החמורה ביותר. וכן על דרך זה. הטהרה והטומאה למעשה, הן מיצוב היחס האמתי לריבונו של עולם. כדי ליצור יחס של רוממות מהאנושי עד לקצה האפשר, כל מה שמייצג את האנושי ומה יותר אנושי מאפסות החיים, מורחק מן המקדש.

חווית הלידה היא דבר מופלא, פגישה עם חיים חדשים הבאים לעולם. אבל אותה חוויה נפלאה עטופה בקליפה המצרה ומצמצמת את המפגש עם הקודש. בכל חיים יש מוות, בכל חידוש יש חולשה, חוסר שלמות הוא זה שגורר ומניע את החידוש, שהרי השלם אינו צריך לחידוש, הוא אינו יולד ואינו חסר שיתחדש בו דבר. לכן הלידה, עם כל הפליאה שבה, היא מחברת את האדם לאנושיותו ודרך הטומאה מזכירה לנו, עד כמה שביר הוא הקיום האנושי ועד כמה גדולה הרוממות, הפליאה והיראה הבאה בעקבות הטהרה, המעמידה את אפסות הקיום הזו מול הנצח.

מצורע

תזריע