סוד החיים הארוכים! | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
כי תבוא

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

מסופר במסכת שבת (קנו: בתרגום חופשי) על האמורא שמואל שישב עם גוי בשם אבלט, שהיה חוזה עתידות בכוכבים. ראו השניים קבוצת אנשים שהולכים לאגם לקצוץ קנים. הצביע אבלט על אחד האנשים ואמר לשמואל: אדם זה ילך לאגם ולא יחזור, כי הוא יוכש על ידי נחש וימות.
אמר לו שמואל: אם אותו אדם הוא בן ישראל, לא יתקיים מה שחזית בו. אלא הוא יחזור ולא ימות, לפי שאין מזל לישראל, והוא יכול להינצל ממה שנגזר עליו בכוכבים ובמזלות.
בינתיים הלך וחזר אותו אדם מהאגם, קם אבלא, והוריד את משא הקנים מאותו אדם, ומצא שם נחש חתוך לשתי חתיכות, שקצץ את הנחש יחד עם הקנים, בלא ידיעתו.
אמר שמואל לאותו אדם: מה המעשה שעשית, שבזכותו ניצלת?
אמר לו: כל יום, אנו כל בני החבורה מניחים את הלחם שלנו ביחד בסל אחד, ומחלקים מהסל לכולם ואוכלים ביחד. היום הבחנתי שלאחד מבני החבורה אין לחם לשים בסל והוא מתבייש בכך. התנדבתי להיות זה שאוסף את הלחם, וכשהגעתי לחבר שלא הביא לחם, עשיתי את עצמי כאילו אני לוקח ממנו לחם, כדי שלא יתבייש.
אמר לו שמואל: עשית מצווה ובזכותה נצלת מהנחש. יצא שמואל ודרש: כתוב "וצדקה תציל ממות", לא ממיתה משונה בלבד היא מצילתו להביאו למיתה הגונה, אלא ממיתה עצמה הוא ניצל, והיא נותנת לו חיים.
בסיפור זה, יש במעשהו הנאצל של אותו פועל, כמה וכמה מעלות, כמו הרגישות לכבוד הזולת שלא ילבינו פניו, שעל כך נאמר (ברכות מג:) "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". ובכל זאת, מכל המעלות, מדגיש שמואל דווקא את מצוות הצדקה, וברור לו שהיא זו שהצילה את הפועל ממוות.
ואפשר לשאול – למה? מדוע דווקא מצוות הצדקה מצילה ממוות?
תשובה מעניינת לכך אפשר ללמוד מפרשת השבוע שלנו. בפרשתנו אנו מצטווים במצוות וידוי מעשר. פעמיים בשבע שנים, כשמסתיימת תקופת הפרשת מעשר עני, מצווה מי שהפריש את מעשרותיו ונתנם למי שעליו לתת, להתוודות לפני ה' ולומר: "בערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי, ולגר, ליתום ולאלמנה... השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו...".
כלומר, האדם מספר שהוא נתן את מעשרותיו, ומכח זה הוא מבקש מה' שגם הוא יברך את עם ישראל וארץ ישראל. בקשת הברכה כאן מתאפיינת במילה מיוחדת – "השקיפה".
על לשון זו, נאמר בקשר להפיכת סדום, שמתחילה בביטוי על המלאכים "וישקיפו על פני סדום", ועל כך אומר שם רש"י: "כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו טו), שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רוגז לרחמים".
כלומר, יש כאן אמירה ייחודית. ה' משקיף על העולם, אולם אם האנשים נתנו צדקה לעניים, זו הבטה טובה, ואם חלילה לא נתנו – זה הופך להיות מבט שהופך ומחריב את העולם
באופן דומה מצאנו גם בירושלמי (ברכות ט, ב) את דברי רבי נהוראי, שהקשה: "כתוב אחד אומר [דברים יא יב] תמיד עיני ה' אלהיך בה, וכתוב אחד [תהילים קד לב] המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו".
וכיצד יתקיימו שני כתובין הללו? והרי ההסתכלות של ה' בפסוק הראשון היא הסתכלות טובה, המלמדת את השגחת ה' על ארץ ישראל, ואילו מהפסוק השני לומד שהסתכלותו של ה' יוצרת חורבן של רעידת אדמה ועשן?
ועונה רבי נהוראי: "בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן - תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ואינה ניזוקת כלום. בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקונן - המביט לארץ ותרעד".
אם כן, בדיוק כמו בלשון "ההשקפה". סדום שהיו קמצנים, ולא נתנו לעניים, ההבטה עליהם גרמה לכך שהאדמה רעדה והתהפכה, ועשן עלה מהמקום, אך כשנותנים צדקה לעניים, ההבטה של ה' היא לטובה ולברכה.
ונראה שזה העניין. סדום היא בארץ ישראל. זוהי ארץ שה' מתגלה בה ומאיר בה באור גדול. אדם שנותן מכספו וממעשרותיו לעניים הוא אדם שמבין שאת כוחות החיים והברכה שקיבל מה', עליו חלוק עם האחרים, ממילא כשה' מאיר עליו אור גדול, הוא לא נשרף מכך, כי האור והחיים מתחלקים.
אך מי ששומר הכל לעצמו, כמו אנשי סדום, הרי הוא כמי שמסתכל ישירות באור השמש, וחלילה אור זה שורף את עיניו ומכלה אותו.
וכך גם בצדקה. יש מהספרים שכותבים שהמוות נגרם מכך שאור ה' מתגלה בעוצמה אלוקית לאדם, ומעוצמת האור הוא נדבק בשכינה ונשמתו פורחת למרומים. אך מי שנותן צדקה, וחולק מאורו לאחרים, הרי שעוצמת האור מתעמעמת, נשמתו נותרת בגופו, וחייו מתארכים.
ימים אלו, ימי אלול, לקראת השנה החדשה, נתעצם באשר למדונות רבותינו: "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה", ויהי רצון שנכתב ונחתם כולנו לחיים טובים ארוכים ולשלום!

כי תבוא