ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- מנהגים
הבעיה היא לא רק פסיכולוגית-ציבורית, אלא גם הלכתית ממש. עלול להיות שיש בכך חשש "לא תתגודדו", כדברי הרמב"ם (הל' עכו"ם, פי"ב הל' י"ד): "ובכלל אזהרה זו, שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה, וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות, שנאמר: 'לא תתגודדו' - לא תעשו אגודות אגודות".
ורבות התלונן על כך המהרש"ל (בהקדמתו ל"ים של שלמה" על בבא קמא): "... והתורה לא נעשתה כשתי תורות, אלא כתרי"ג תורות - מרוב רבוי ה(מ)חלוקות. וכל אחד בונה במה לעצמו... ומכריע כלפי כף זכותו.... הספרדי אומר: "לעולם צדקו דברי המחברים, אם הוא (=הם) מן הספרדים"... הספרדי - כספרדים, הצרפתי - כצרפתים, וכל אחד בורר את שלו, עם ועם כלשונו, וסובר: "התורה ירושה היא למשפחות", ולא זו הדרך ולא זו העיר...".
מקור המהרש"ל לתוקף התקפתו על פירודי ספרי הפסיקה בישראל (אשר פסקו לפי מוצאי עדה וקהל של כל פוסק כשלעצמו) הוא בגמרא בבא מציעא (נח, ב). כאשר חז"ל נידו את ר' אליעזר: "ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה אני שאין זה אלא בשביל ר' אליעזר בן הורקנוס". עמד על רגליו ואמר: "רבש"ע ! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי (הנידוי), ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל".
וכן כתב הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (סוף פרק כ'), בענין הטעם שחלקו חז"ל בחריפות כה גדולה על רבי טרפון, שהחמיר כבית שמאי. "וזה, שענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה ענין כבד לישראל, מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם. הנה קיומה של תורה, שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמם ולא יחלש בשום פנים , שלא תעשה תורה חס וחלילה כשתי תורת !
יתירה מזאת: הבעיה איננה רק הלכתית, אלא היא גם בעיה השקפתית, פנימית-סודית, השייכת לאושיות אמונתינו. כאשר נוהגים כולם מנהג אחיד, מצביע הדבר על אמונה באל יחיד. אומר המהר"ל: "כי השי"ת הוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה יחידה, כמו הוא יחיד ? "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל-ב, ז, כג) שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד, ולא כמו שאר גוים שאין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש להם דת נימוסית, בעלת פנים הרבה. ועל ידי התורה "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם" (במדבר טו, טז), ישראל הם עם אחד". (נצח ישראל, פרק י, עמ' ס"א).
מקור לדבריו נמצא במדרש תנחומא (לפרשת קורח, קטע ה'): "בדרכי הגוים יש נימוסים הרבה, ואין כולם מתקבצין בבית אחד, ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת, ומשפט אחד, ומזבח אחד, וכהן גדול אחד, ובית המקדש אחד".
וכן אומר המהר"ל "ודע כי אשר מאחד ישראל הוא השי"ת אשר הוא אחד והוא אלהיהם, ולכך השי"ת מְאַחֵד ישראל עד שהם עם אחד, כמו שאנו אומרים בתפילת מנחה של שבת: "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (נצח ישראל, פרק לח, עמ' קסה).
החשיבות באחדות העם עוברת כחוט השני בכתבי המהר"ל: "ישראל שהם מעידים על הש"י שהוא אחד, כמו שאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ומאחר שישראל גוי אחד בארץ, הם מעידים על הקב"ה שהוא אחד. ובאיזה צד מעידים על השי"ת שהוא אחד ? כי ישראל הם עם אחד בארץ". ("דרוש לשבת הגדול", נדפס בסוף "הגדה של פסח", עמ' קצ"ז).
ועוד כתב מהר"ל: "ולכן כתיב: "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב) בלשון יחיד, כי כאשר הם חוטאים - הם רבים ומחולקים, זה בכה וזה בכה, אבל כשחוזרים בתשובה - יש לכולם לב אחד לאל אחד. ועוד מה שכתוב בלשון יחיד ("ויחן") הוא שכאשר באו לקבל התורה שהיא אחת בהחלט, מוכרח שיהיו גם הם באחדות. וכן בשביל שהם עם אחד, ניתנה להם התורה שהיא אחת, כאשר ראינו שפותחת ב(אות) אל"ף: "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב) - להורות כי היא אחת" (דרוש על התורה, נדפס בסוף "באר הגולה", עמ' כו). 1
המהר"ל חוזר ומתמצת רעיון זה: "...והוא שכתוב "ויחן שם ישראל"- בלשון יחיד, שאי אפשר לישראל לקבל התורה שהיא אחת, רק [אלא אם כן] כאשר הם גם כן עם אחד לגמרי" (שם, עמ' כ"ז).
ובזה מבוארת מאד השייכות של איסור פירוד מנהגים לסרך איסור עבודה זרה, שהוא פשט פשוט בפסוק "לא תתגודדו" ואף הרמב"ם כתב דין זה בסוף הל' עבודה זרה: "הרי הוא יוצא מן מה שישראל הם עם אחד, והם לאל אחד, והיציאה מן האחדות נחשב כאילו דבק בעבודה זרה לגמרי, שהוא יוצא מן האחדות" (נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ב, ח"א עמ' קע"ב).
*
רוב הפוסקים המאוחרים קבעו פסיקה, שיש להמשיך בקיום מנהגי חומרה גם כאשר היחיד עובר לגור למקום שהתושבים לא נוהגים כך (ביניהם - ה"מגן אברהם", סי' תצ"ג ס"ק ב', "דדבר שאינו אלא מנהג לא אמרינן ביה "לא תתגודדו"... "מי שנהג חומרא מפני שהיו מחמירים במקום שיצא משם - לא שייך "לא תתגודדו"). עיקר טעמם נמצא במס' יבמות (דף י"ד, א), שם מופיעה מחלוקת אביי ורבא: "אמר אביי: כי אמרינן "לא תתגודדו" - כגון שני בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי ב"ש והללו מורים כדברי ב"ה... ורבא אמר: "שני בתי דין בעיר אחת - לית לן בה".
הרמב"ם פסק כאביי, ונושאי כליו הקשו עליו, שהרי בזה פסק בניגוד לכללי הפסיקה שהלכה כרבא אלא אם כן ביע"ל קג"ם, ושלא כפי הנראה מסוגית הגמרא. כאמור "מגן אברהם" פוסק נגד דעת הרמב"ם בזה. ועוד מקור לשיטת המקילים לאדם לנהוג מנהג שונה מן רוב תושבי מקומו נמצא בגמ' שם (דף יג ע"ב), אשר מחלקת בין איסור ממש (שם יש איסור "לא תתגודדו") ובין מנהג (שם אין בעיית "לא תתגודדו"). הסברא לכך היא: כאשר ישנו שינוי באיסור תורה ממש - יש בכך ערעור בקבלת מסורת התורה דור דור. מה שאין כן במנהגים שלגביהם אף לא אחד טוען שנמסרו בסיני כפי שהוא נוהג, ולכן לא מפריע לאף אחד מה שהשני נוהג אחרת. גם בענין זה יש להעיר כי הרמב"ם פסק (בהל' עכו"ם, שציטטנו לעיל) שאף במנהגים קיים איסור של "לא תתגודדו".
בניגוד לדעת מגן אברהם והפוסקים הסבורים כמוהו, הרי דברי הרמ"א ברורים לענין תאריכי אבלות של ימי ספירת העומר, אםלהתחיל ביוםב' של פסח או בראש חודש אייר: "ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום 'לא תתגודדו'" (או"ח סי' תצ"ג, סעיף ג'). הרי אפילו במנהגים זה איסור. כל שכן, יש ספק איסור דאורייתא כאשר המחלוקת במנהגים היא בין אנשים בבית כנסת אחד, כדברי ה"משנה ברורה": "דאין נכון שבבית הכנסת אחד קצתם יניחו תפילין, וקצתם לא יניחו (בחול המועד) - משום 'לא תתגודדו'" (סי' ל"א ס"ק ז'). וכן פסק "משנה ברורה" בענין נפילת אפים אם על זרוע ימין או על זרוע שמאל (סי' קל"א, ס"ק ו') שיש בזה איסור "לא תתגודדו".
וכאמור, כאשר יש חילוקי מנהגים ומדובר במקומות שונים, בערים שונות - אין בכך שום איסור של "לא תתגודדו". במשנה במסכת פסחים (דף נ' ע"א) נאמר: "ההולך ממקום שעושין (מלאכה בערב פסח) למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם, מפני המחלוקת", ופרשו בגמרא (שם, נא, ב) שמדובר בהחמרה מוסווית, שלא ירגישו בו שהוא עושה אחרת ממנהגי המקום ההוא, (למשל: ייחסו את מניעת מלאכתו בערב פסח לחוסר תעסוקה בעלמא, ולא יעלו בדעתם שיש בזה ענין עם דת). כי אם לא כן, הרי השינוי עלול להביא לידי חיכוכים... וכן כתב שם הרא"ש (פסחים פרק ד פסקא ד): "ויש לאדם לילך אחר מנהג המקום שדעתו להשתקע שם, בין לקולא בין לחומרא. אם לא היה דעתו לחזור למקומו, ואם היה דעתו לחזור למקומו אינו נוהג כמנהגי המקום שהלך לשם [בין לקולא ובין לחומרא]. ודוקא בצינעא שלא ישנה מפני המחלוקת, אבל בפרהסיא, לא!".
דוגמא מאלפת יש לנו בדין "יום טוב שני של גלויות": בדין בן חו"ל הנמצא בא"י, ודעתו לחזור לחו"ל פסק משנה ברורה: "צריך לעשות שני יו"ט, ומכל מקום תפילת יו"ט צריך להתפלל בבתו בצינעא" (סימן תצ"ו, ס"ק י"ג). ואע"פ שרבנו יוסף קארו הביא מנהג בדורו שהיו מארגנים מנינים מיוחדים לבני חו"ל, ובפרהסיא (שו"ת "אבקת רוכל", סי' כ"ו) - אין בזה פסיקה שטוב לעשות כך, אלא מסירת ידיעה על עובדה - שכך נהגו, כי הוא כותב שם שאין לזה מקור מוסמך בהלכה. וכמובן , משנה ברורה פוסק כאן במפורש שמנהג זה (שנהגו בימי ר"י קארו) נוגד את דעת התורה וההלכה. וכן פסק הרב קוק, נגד בני חו"ל המארגנים לעצמם מנין להתפלל תפילת חג כאשר בא"י הוא חול ("מועדי הראי"ה", ע"פ הרב משה צבי נריה, עמ' קמד-קמה).
"משנה ברורה" ממשיך את גישתו הקבועה בנושא זה בסימן ס"ה (ס"ק ט'), שכל הנכנס לבית כנסת, ורואה שהצבור אומרים קטע תפילה כגון "עלינו לשבח" או "אשרי" או קריאת שמע – "קורא עמהם, "שכן דרך ארץ !". וכן כתב "שערי תשובה" (סימן קל"א ס"ק ב'): "בשעה שהציבור נופלים ("תחנון") אף שהוא לא התפלל עמהם - צריך לעשות נפילת אפים עם הצבור, ולכסות עצמו בטלית, כמו שעושין הצבור, אף שהוא אינו אומר נפילת אפים".
יתרה מזאת, בשו"ת "חכם צבי" (סי' קס"ז) נפסק, שבני חו"ל הבאים לבקר בא"י, ואפילו שדעתם לחזור לחו"ל - אין להם לשנות ממנהג בני א"י אפילו באיסורי מלאכות. ומאמר חז"ל "מנהג אבותיכם בידיכם" (ביצה דף ד', ע"ב) פירושו: "כל עוד אתם במקומכם", אבל אין כוחו יפה להפגין היבדלות ושינוי מן הצבור אשר לתוכו נקלעו אותם היחידים. הרב יחיאל טיקוצ'ינסקי (בספרו "עיר הקודש והמקדש", ח"ג, עמ' רנ"ה-רס"א) מציין שכך נוטה גם דעת בעל התניא בשו"ע שלו, וכן דעתו של הגאון הנודע הרב שמואל סלנט, שהיה רבה של ירושלים . וכן נפסק בשו"ת "יביע אומר" (חלק ו' , סימן מ') לגבי בחורים רווקים.
לאחר שראינו את כל המקורות הנ"ל, מכירים אנו את הערך הגדול של ההזדהות עם מנהג הצבור לשם נקלע היחיד, והפגם הגדול וחשש האיסור, שעובר עליו מי שמחמיר ומפגין שוני מהם בגלל מנהג אבותיו. וכן כתב בעל שו"ת "חוות יאיר" (סימן קכ"ו): "... והכי משמע לשון ריב"ש, שהמקום גורם ולא יחס אבות ... מצד דעל הרוב, דור הולך ודור בא, והק"ק (=קהילת קודש) קיימת... והרי בזה יש בכל קהל ועדה שמשיאין בניהם ובנותיהם רובם לקהילות אחרות. והנה בקהילתינו הקדושה, שעוד היום מתענים גזרות תתנ"ט וק"ט, וקרוב לודאי אחד מאותו הדור לא נשאר מזרעו דר בק"ק... ונ"ל סברא זו מוכרחת אפילו להקל... די"ל דמעיקרא דעתייהו לא היה רק על הדרים שם".
בענין העדוֹת השונות (ספרדים ואשכנזים) שישנן בא"י, ידועה האנדרלמוסיא השוררת כעת בענין כל מיני מנהגים ממנהגי הדורות הראשונים ועד אלו שמתיסדים ונוספים בדורות האחרונים, ע"י כל מיני אישים: וראוי להתבונן בדברי הרב יוסף קארו זצ"ל, בשו"ת "אבקת רוכל" (סימן רי"ב), שם קבע: "אע"פ שרבים הם הבאים ממקום שנוהגים מנהג אחד, בטלים הם לגבי מרובים מהם שנהגו מנהג אחר. כל שכן, אם קדמה קביעותם במקום ההוא... ובנידון שלפנינו... הספרדים היו מרובים על האשכנזים, והיה לאשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים בין להקל בין להחמיר. הגם כי אח"כ באו עוד אשכנזים אחרים וניתוספו על הראשונים, לעולם הספרדים מרובים, ואפילו אם היו מתרבים האשכנזים על הספרדים - צריכים האשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים, לפי שהאשכנזים הראשונים שבאו בטלו לגבי הספרדים ההם, והיו צריכים לנהוג כמנהגם".
ראוי לציין כאן כי הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל סבור שאין חשש איסור "לא תתגודדו" כאשר הספרדים פורשים מבני יישובם האשכנזים ונוהגים כמנהג אבותיהם, בניגוד למנהג המקום (שו"ת יביע אומר ח"ד עמ' שע"ג, ח"ה יור"ד סי' ג: שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ל"ו). זאת מחמת שתי סיבות עיקריות. ראשית כי הרמב"ם סותר את עצמו. אמנם ב"משנה תורה" בסוף הל' ע"ז משמע שדרשת חז"ל (יבמות יג, ב) הוא דרוש גמור מדאורייתא. אבל ב"ספר המצוות" (לאוין, מה) משמע שהוא רק אסמכתא. אבל יש להקשות נגד דבריו, הרי "משנה תורה" הוא בתרא, והרבה יותר סמכותי הלכה למעשה מן "ספר המצוות". ולמה לא חשש לאיסור דאורייתא? והנה מהר"ל (גור אריה, דברים יד, א) כתב שהיא דרשה גמורה דאורייתא, וכן כתב הנצי"ב ב"העמק דבר" שם עיי"ש נימוקיו. ועוד מסתמך הרב עובדיה יוסף על סברת כת הקודמים, שמכיון שיש ב' קהילות שונות, הרי זה כבתי דינים שונים, ואז זה מותר בלי חשש "לא תתגודדו". זה תמוה, כי היום בא"י אין שחיטה נפרדת לאשכנזים וספרדים וכולם אוכלים מאותם האטליזים. וכן אין קבורה נפרדת, והרי כולם מתערבבים בבתי הקברות. ואין בכלל בתי דין נפרדים כמו שהיה פעם במצרים ובטורקיה. והיאך נתיר איסור דאורייתא מחמת סברות כאלו?
מענין הדבר, שבעניננו כך כתב גם בעל "חיי אדם" בספרו "שערי צדק" ("שער משפטי הארץ", פרק י"א, קטע כ"ה): "לכתחילה, ודאי ראוי שגם האשכנזים יתפללו בנוסח של הספרדים, משום "בל תתגודדו". ועוד הוסיף שם ב"בינת אדם" (סוף קטע ח'): "ארץ ישראל - אתריה דרמב"ם הויא".
אבל בכל זאת נהגו כל הקהילות בזמנינו כדעת "פאת השולחן" (סימן ג', ס"ק ל"א) שאין שום איסור לבסס וליסד בית כנסת אשכנזי, ומותר לנהוג בניגוד לרוב הספרדי שבארץ. אבל לכל הדעות, בבית כנסת אחד - לכאורה, האיסור במקומו עומד! ופסק הרב משה פיינשטיין בשו"ת "אגרות משה" (חושן משפט ח"א, עמ' קצ"ה) שאי לשנות מנוסח הקדושה שאומר קהל המתפללים, ואפילו בלחש גמור, זה אסור. אמנם בנוסח תפילת שמונה עשרה מותר לאדם להחזיק במנהג אבותיו, כיון שאין שום אדם אחר שומע או יודע מזה, אבל בפסוקי דזמרה - אסור לשנות ממנהג אותו הקהל שמסביבו (וכן כתב שם בעמ' רצ"ה). וכן מפורש בדברי ר"ח וולוז'ין ("כתר ראש", קטע ל"ז), שיש ללכת תמיד לפי מנהג רוב המתפללים שם. (ונ"ל שהוא הדין ג"כ בענין מבטא האותיות, ששליח צבור שקשה לו לשנות את הרגלו - לא יוכל לעבור שם לפני התיבה, מפני שבדבר זה הוא מפריע לרוב צבור המתפללים).
מובא ב"תוספת מעשה רב" (ב"סידור הגר"א" המורחב, עמ' 532): "שמעתי מהרב יעקב כהנא (חתן בנו של הגר"א), ששמע הדברים יוצאים מפי אדמו"ר החסיד, לוא (=הלואי) יתן ה' שאזכה לשבת בארץ הקודש, וכדאי הוא לי. שאפטר לכל הפחות ממנהג פוליש (=פולין)" עכ"ל הרי לנו מפורש, שבשינוי מקום מגורים, בודאי מותר לאדם לשנות ממנהג אבות.
*
ברור, כי אנו רואים כי למעשה הכריעו רוב רבני ישובי א"י שאין בזה איסור "לא תתגודדו" כאשר ישנם בתי כנסת נפרדים לכל עדה. אבל נראה לי שאילו הלכנו בנתיב שהתוו לנו הרמב"ם, הרמ"א, ר' יוסף קארו וה"משנה ברורה" (שצוטטו דבריהם לעיל), אזי היינו יוצרים אחדות בעמנו ונמנעים מפירוד הלבבות. אנו יודעים על הרגשות קיפוח, ואפילו על הימנעות הנישואין אלו באלו במדה די נרחבת, לצערנו. ועוד, אילו בטלנו את המחיצות של המנהגים השונים אזי גם החילונים לא היו שומעים מאתנו בלבולי קולות של חילוקי דעות, אלא קול אחיד, צלול ומשכנע. וכדברי "אבות דרבי נתן" (סוף פרק א'): "טוב עשרה טפחים - ועומד, ממאה אמות - ונופל". כל התוספות ותוספי התוספות של מנהגים שונים ומגוונים, גרמו להתשת כוחנו הצבורי (וכדברי המהר"ל דלעיל).
כמה יפים הם דברי חז"ל על כך שדעתו של אדם צריכה להיות מעורבת עם הבריות. "לא יהא אדם ער בין הישנים - ולא ישן בין הערים, לא בוכה בין השוחקים - ולא שוחק בין הבוכים. לא יושב בין העומדים - ולא עומד בין היושבים. לא קורא (מקרא) בין השונים (משנה) - ולא שונה בין הקוראים. כללו של דבר: אל ישנה אדם ממנהג הבריות" (מסכת דרך ארץ זוטא, פרק ה'). המלאכים אכלו אצל אברהם אבינו ומשה רבנו לא אכל כשהיה ברקיע, "עלת לקרתא - הלך בנימסוא" (בראשית רבה מ"ח, ט"ז וכן שמות רבה מ"ז, ו'). התרגלנו לתרבות המערבית, ולכן אנו מרבים להפגין את האינדיבידואליות שלנו ולתבוע את זכותנו הדמוקרטית להביע את אישיותינו המיוחדת. אבל אין זו דעת התורה. כבוד שמים יתרבה וימנעו חיכוכים זה בזה, וחשדות של יוהרא, רק כאשר ננהג כולנו מנהג אחיד. קשה לנו מאד להחזיר את גלגל חיינו לאחור, ולבטל עשרות ומאות מיני חיץ שהשתרבבו בינותינו (בחיפוי "הכשר" של "מנהג אבות"). אבל צופים אנו לקבל סייעתא דשמיא, השגחה כוללת, לקראת עתידנו הזוהֵר, כדברי הנביא ירמיהו (ל"ב, פסוקים ל"ח-ל"ט): "והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים, ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם". אזי תבוטל כל הכתתיות, כל ה"חצרות" ומנהגי עיירות חו"ל, ונחזור להיות "גוי אחד בארץ", וכדברי ה"זוהר" (ח"ג דף צ"ג ע"ב). דבר זה שייך אך ורק בארץ ישראל במהרה בימינו.
^ 1.אנו נוסיף: כידוע א' שהיא האות הראשונה באלף-בית מסמלת אחדות וראשוניות. ועוד: א' במילוי הוא אל"ף, בגימטריא: 111 = קי"א. ק' (100) הוא המספר הראשון במאות; י' (10) - המספר הראשון בעשרות; א' (1) הוא המספר הראשון ביחידות.
התשובות לשאלות הגדולות שבחיים
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הלכות שטיפת כלים בשבת
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
משמעות המילים והדיבור שלנו
למה ללמוד גמרא?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
