ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- עם ישראל
- היחס למי שאינו שומר מצוות
- ספריה
- קומי אורי
- ב - ט''ו בשבט
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רויטל בת לאה
מפני מה זכה עמרי, אביו של אחאב, למלכות? מפני שהוסיף כרך אחד בארץ-ישראל (סנהדרין קב, עמוד ב). צא ולמד מה כוחה של מצוות בניית יישוב בארץ-ישראל, עד אשר אפילו מי שנאמר עליו "ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו" - אפילו הוא זוכה למלכות מפני שעתיד לבנות עיר אחת בארץ-ישראל (מהרש"א שם).
והנה על בנו, על אחאב, מעיד הנביא שבנה ערים רבות (מ"ב, כב). דבר זה לא נאמר על אף מלך ממלכי ישראל. כלומר, אחאב היה איש ההתיישבות במלוא מובן המלה. העניין הלאומי כה להט אצלו, עד שלמרות שהלך בדרכי איזבל ועבד עבודה זרה, לא הסכים לתת את התורה לבן הדד, כי שמר על כבוד האומה כלפי חוץ (סנהדרין שם, על-פי הסברו של הרב זצ"ל, ב"מספד בירושלים"). עוד מעלה גדולה מצאו בו חז"ל, על שבעת מותו, כאשר משך איש בקשת לתומו וירה בו, לא חשב אחאב על עצמו, על פציעתו ועל כאביו, אלא דאג ללוחמיו, שלא יראו בפציעתו ויתרפו מלהמשיך ללחום (מועד קטן כח, עמוד ב). כלומר, בנוסף להיותו איש ההתיישבות היה אחאב גם גיבור מלחמה. על גדלות לאומית זו אומרת הגמרא (סנהדרין שם), שלמרות כל עוונותיו, אחאב שקול היה. כלומר למרות כל עוונותיו, את זכויותיו בבניין ארץ-ישראל ובמלחמותיה אף אחד לא יכול היה לקחת ממנו, לכן שקול היה.
מעשה נבות
מעשה אחד הכריע את הכף והכריע את דינו של אחאב, המעשה עם נבות. את מותו של נבות תכננה אמנם איזבל, אך כיוון שאחאב אפשר את רציחתו ולא מנע אותה, מאשימו הנביא ברציחתו. ומשהוסיף חטא על פשע ונטל את נחלתו, זועק הנביא: הרצחת וגם ירשת?! הפשע הנוראי הזה של לאפשר לרצוח, לא לעשות את מה שאפשר וניתן היה לעשות כדי למנוע את הרצח, ולתת לזה שאפשר את הרצח - וכל שכן לרוצח עצמו - את האדמות של הנרצח, את ביתו של הקורבן ואת נחלתו, זו עוולה כה גדולה, רשעות כה עזה, עד שזהו הפשע שהכריע את גורלו של אחאב. כל זכויותיו בשמירה על כבוד האומה, בבניין הארץ ובהגנתו עליה, עד מוות ממש, לא עמדו לו כנגד פשע זה של "הרצחת וגם ירשת", של מסירת נחלת הנרצח לרוצח (שם). יתר על כן, זהו פשע שאין עליו מחילה, שכן אחאב עשה תשובה על פשעו זה עד שריבונו של עולם, בכבודו ובעצמו, מעיד עליו ואומר לאליהו "הראית כי נכנע אחאב מלפני", ועם כל זה עונשו לא בוטל לגמרי, אלא רק נדחה חלקית.
באבוד רשעים רינה
מהגמרא במסכת בבא קמא (יז עמוד א) מוכח שהתאבלו עליו, שיצאו לפניו 36,000 חלוצי כתף, ואומר רש"י: שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם. וכן מוכח במסכת מגילה (ג עמוד א) שהספידו אותו. אכן התוספות במסכת בבא קמא מקשה, הכיצד? והלא הגמרא בסנהדרין אומרת על אחאב "באבוד רשעים רינה"? ומתרצת שהצדיקים שבדור אכן שמחו, אך אוהביו ועבדיו היו מספידין אותו. דבר זה דורש עיון, שכן ברור על מה ומדוע הצטערו אוהביו, אך עבדיו למה התאבלו? הרי מסתבר שמותו יכול לחולל שינוי במצבם, ואף אם לא, מסתבר שאחאב שהיה מסוגל לכל מעשה נבלה, וכפי שראינו אצל נבות, הוא לא התנהג עם עבדיו במלוא החסד והחמלה. מדוע, אם כן, ועל מה הצטערו עבדיו? בהחלט ייתכן, שההרגל לנסות למצוא חן בעיני המלך, בני ביתו, שריו וכל מלחכי פנכתו, נהפך להם, לעבדיו, למין טבע שני, וכך מבלי לחשוב יותר מדי ומבלי לנתח את ההשלכות הגלומות במצבו של מלכם, הם יישרו קו אוטומטית, כפי שהיו רגילים מאז ומעולם, עם אווירת האבל, הבכי והנהי, ששרתה בארמונותיו של המלך ובקרב כל מקורביו.
הרב זצ"ל, במאמרו "המספד בירושלים", מוסיף ביאור. מסתבר שאף חכמי ישראל השתתפו בפן מסוים של ההספד, בפן הכללי שלו, כלומר ההספד לא היה על האישיות הפרטית של אחאב, אלא על גודל הפספוס שהכוחות החומריים והרוחניים באומה לא הכירו את מקומם. הכוח החומרי שבאומה, שהתגלה בירבעם, באחאב ובדומיהם, לא השכיל להבין שעל שאלת "מי בראש?", מוכרחת התשובה לבוא, "בן ישי בראש", כי מבלעדי הכרת השליטה של הצד הרוחני, "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" אז אפסה כל תעודה לישראל חלילה. מטרת ההספד היא "שיתבוננו הכל שבאמת אין כאן כוחות מתנגדות ושראוי להכניס הכל בחוברת אחת ולסדר דרכי האומה..." כלומר ההספד אינו על אחאב האיש, אלא על הכוח החומרי שהיה בו. הצער היה על כך שהכוחות שבאומה, החומרי והרוחני, לא השכילו לדעת להיבנות זה מזה בהנהגת הכוח הרוחני. הצער היה על הפספוס הזה, שכן בסידור הנכון של כוחות האומה טמונה כל תקוותה.
כמובן שכפי שחוזר ואומר מו"ר הגר"א שפירא שליט"א, אי-אפשר לפסוק הלכות למעשה משיעורי תנ"ך, מחשבה ואמונה. יתר על כן, מי שיבקש להשוות בין אחאב לדמויות אקטואליות, לא יוכל שלא לשים לב לכך שישנן, בנוסף לנקודות הדמיון, נקודות שוני לא מעטות, שמשנות את התמונה לכאן ולכאן.
מתי מותר לשמוח על יהודי שנפטר
יש טוענים, דבר שנשמע רבות לאחרונה, שעל כל יהודי שנפטר יש להצטער ולהתאבל באשר הוא יהודי, ובפרט במנהיגי ישראל המייצגים את מלכות ישראל. נדמה לי שאמירה כוללנית זו, יכולה להיות מופרכת מהעובדה שאת הפסוק "באבוד רשעים רינה" אמרו חז"ל על אחאב, שכמובן לא היה גוי והיה מלך ישראל. עוד שמעתי טוענים ש"משנאיך ה' אשנא" נאמר דווקא ורק על גויים, דבר שמנוגד לדברי הרמב"ם והשולחן-ערוך. הרמב"ם, בסוף פרק א' בהלכות אבלות, אומר זאת על יהודים, וכן נפסק בשולחן-ערוך (שמ"ו ס"ה):
"כל הפורשים מדרכי ציבור והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארם ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסת ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן, אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אמר 'הלא משנאיך ה' אשנא'".
אם כן, הדברים ברורים. יש מצבים, שבהם יש לשמוח על יהודי שנפטר, שכן הפסוק "משנאיך ה' אשנא" מדבר על יהודים רשעים ולא על גויים.
לעניין השלכה לזמנינו, נראה, לכאורה, שהלכה זו, ששמחים במותו, כלל אינה רלוונטית, כיוון שיש המושג ההלכתי "תינוק שנשבה", דהיינו:
"אדם שלא למד ולא גדל בין היהודים ואינו זריז לאחוז דרכי המצוות, שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם והרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם" (ממרים פ"ג ה"ג).
אלו שאינם שומרים תורה ומצוות בזמנינו, לא רק שלא למדו, אלא ההיפך, למדו לזלזל בתורה ובנושאי דגלה, ודאי אם כן שהגדרתו של הרמב"ם לתינוק שנשבה חלה עליהם. החזון איש פוסק (שחיטה ב, כח,):
"דמצווה לאהוב את הרשעים... כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח ודיינין להו כאנוסים".
ממקורות אלו ורבים נוספים חזינן שאי אפשר לדון את מי שאינו שומר תורה ומצוות כרשע, אלא ההיפך, מצווה לאהוב אותו וממילא להתאבל על מותו.
אך יש מקום לברר, האם דברים אלו אמורים בכל תועבה ובכל פשע, או שמא רק במה שקשור לאמונה בדיני תורה. ייתכן שהיום, מכיוון שענייני האמונה ודיני התורה ומשמעותם אינם ניתנים להבנה בנקל, אזי בהם נוהגים גדרים אלו של תינוק שנשבה וקודם תוכחה, כפי שכותב שם החזון איש:
"עכשיו כשאין השגחתו ית' גלויה והניסים אינם מצויין וצדיקי הדור אינם תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל וכו'".
לכן ניתן להבין שלאדם שלא מבין את ערכה של ארץ-ישראל, את משמעות הגאולה, או את האיסור החמור שבמסירת חלקי ארץ-ישראל לגויים, יש אכן דין של תינוק שנשבה. אך בכל הקשור למוסר אנושי פשוט, כמו פשעו של אחאב, של נתינת אפשרות למעשי רצח, אי ניסיון רציני למונעם, נתינת נחלת הנרצח לרוצח ואכזריות כלפי הקורבן ומשפחתו - מסתבר שדברים אלו נדרשים מכל אדם באשר הוא אדם, גם אם אינו מבין ואינו יודע מאומה ממושגיה של תורה. שכן אף אחד לא חונך שזה מוסרי ותקין לגרש אדם מביתו על לא עוול בכפו. אף אחד לא חונך להתאכזר למשפחה נפגעת טרור, לגרשה מביתה ולהשליכה למלון או לקרוואן, להוציא את הנרצח מקברו ולתת את ביתו ואת נחלתו לרוצחים. ממילא נשאלת השאלה, האם זה כל כך פשוט שגם בדברים אלו, שייך המושג "תינוק שנשבה"? או שמא על אדם שמתנהג ברשעות בתחומים אלו לא חלים דברי הרמב"ם? אולי דברי החזון איש לא מכוונים כלפיו?
יתמו חטאים או חוטאים
ניתן, לכאורה, להוכיח מדברי המדרש, על שכנו הרשע של ר' מאיר, שאין לבקש על מותו של הרשע כי אם לבקש שיעשה תשובה. שכן ברוריה, אשתו של ר' מאיר, אמרה לו שיתפלל שייתמו חטאים ולא החוטאים עצמם, כלומר שיתפלל שיעשה תשובה, ור' מאיר קיבל את דבריה.
אלא שראיה זו אינה ראיה לאדם שפגע באחרים, שהרי שם מדובר במין, שסילף את משמעות הפסוקים, ולא באדם שעולל רע לאחרים. ניתן היה אולי לחלק בין מי שכבר מת בחטאו לבין מי שעדיין חי, שכן על החי ניתן עדיין לקוות ולהתפלל שיעשה תשובה. אלא שבספר חסידים כתב רבי יהודה החסיד, שמי שהחטיא את הרבים וחלה, אין מתפללים עליו שיתרפא (סי' תר"ה). כלומר, מי שהחטיא את הרבים ובכך כמובן פגע בהם, אין לצפות לרפואתו. רואים מכאן שיש לחלק בין רע לשמים, שיש להתפלל עליו שיעשה תשובה, לבין רע לבריות, שכיוון שהחטיא אותם ופגע בהם, אין להתפלל עליו. כאן המקום אולי לשאול, מה יהיה לפי זה דינו של מי שהכריח ואנס אחרים לגרש מביתם קורבנות טרור, לאמלל אותם ולתת את ביתם ונחלתם לרוצחים?
באיגרת תקנ"ה מבאר הרב זצ"ל את יחסו הטוב ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות ואומר:
"השי"ת יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם".
והיכן בא לידי ביטוי אותו כוח סגולי?
"הם מחבבים מאוד את כללות ישראל וחושקים בא"י ובכמה דברים טובים ויקרים מהמידות שהם באים מסגולת ישראל בטבע נפשם הם מצוינים בהם".
האם דברים אלו של הרב קיימים אצל כל יהודי?! הרי מדברי הרב עצמו, שאמר שלא את כל פושעי ישראל הוא מקרב, מוכח שיש כאלו שאותם דווקא הרחיק, זאת משום שלא ענו על קריטריונים אלו. האם היום ניתן לומר על כל היהודים בארץ-ישראל ועל כל מנהיגי ישראל שהם עונים על הקריטריונים שהרב זצ"ל הציב?! על רבים ודאי שכן, אך על כולם?!
כמובן שאין מאמר זה בא להורות איזו שהיא הלכה למעשה, אלא רק לפתוח שאלות לדיון. את ההדרכה ההלכתית למעשה נקבל כמובן מגדולי הרבנים.
--------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

משיח בן יוסף התפילות על משיח בן יוסף
המשורר אסף מזהה בתהילים את חיילי ישראל שיוצאים למלחמה בתור חייליו של 'משיח בן יוסף' וגם של 'משיח בן דויד', לפי הבנה זו התפילה על 'משיח בן יוסף' היא בקשה להגעה להכרה שהוא בעצם 'כסא דויד עבדך'.

תורה ומדע מבט מאחד מול מציאות מפרדת
השיעור עוסק בהתמודדות עם תפיסות פוסט-מודרניות המפרשות את המציאות כמאבק כוחות בין מדכא למדוכא. מנגד, מוצגת תפיסת הראי"ה קוק הדוגלת בהסתכלות מאחדת, הרואה בכוחות השונים בעולם ובעם ישראל חלקים המשלימים ומאזנים זה את זה.

לך לך קדושת הארץ, ניסיונות ואחריות ציבורית
שיחת מוצ"ש פרשת לך - לך
השיעור עוסק במעלותיה וקדושתה הייחודית של ארץ ישראל דרך מסעותיו וניסיונותיו של אברהם אבינו, אשר חיזקו את הקשר הנצחי שבין עם ישראל לארצו. בהמשך לכך, מודגשת חשיבות ההנהגה, ערך לימוד התורה והצורך בהקפדה מוסרית ושלום בענייני הציבור והמדינה.

לך לך אברהם אבינו וסוד הבחירה הכללית
השיעור עוסק בדמותו של אברהם אבינו, המייצג את המעבר מצדקות פרטית לבחירה כללית בעם ישראל ומידת החסד העולמית. דרך מהלכיו ונדודיו מתבארים היסודות של קדושת ארץ ישראל, ברית המילה והחיבור הנצחי בין עם ישראל לה'.

שמונה פרקים לרמב"ם בריאות הנפש והגוף בראי הרמב"ם
שיעור 7
השיעור עוסק בהקבלת הרמב"ם בין בריאות וחולי הגוף לבין כוחות ותכונות הנפש, ומסביר כיצד סטייה מדרך השכל פוגעת בחוש הבריא של האדם. מתוך כך מודגשת חשיבותם של תיקון המידות, התורה והשמחה כרפואה נפשית מהותית המחזירה את האדם לתפקוד ולחיות אמת.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.

יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.

אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.

לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז לא לחכות להיות מלאך: לקדש את המציאות שלך
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב עופר אונגר, ר״מ בישיבת שעלבים, פותח את הערב (במקום ראש הישיבה, הרב מיכאל ימר, שלא יכול היה להגיע). הוא שואל למה דווקא ביום שבו רבי אלעזר בן עזריה פתח את שערי בית המדרש לכל תלמיד — גם למי ש״אין תוכו כברו״ — הוכרע שספר קהלת, המלא בסתירות, הוא ספר קדוש. משם, בעקבות רבי צדוק הכהן, למעמד הסנה: משה רוצה ״לסור״ לגמרי מכל המידות הרעות, והקדוש ברוך הוא עונה לו ״של נעליך״ — אי אפשר לשרוף הכל בבת אחת; המקום שאתה עומד עליו, כמו שהוא, הוא אדמת קודש. ובסוף, סיפור אישי: נער מתל אביב שהתחיל ללבוש ציצית, החבר׳ה שצחקו עליו, והמשפט שאמר לו הרב נריה ושינה לו את הדרך. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז מלאכים ביום כיפור, בני אדם בסוכות — האתגר של דורנו
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב ד״ר יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, שואל שאלה שכל מי שעבר את החגים מכיר: אחרי אלול, ראש השנה ויום כיפור, האם סוכות — עם האוכל והטיולים — הוא נפילה? ותשובתו: דווקא סוכות הוא עליית המדרגה. כמו שהיה הרב דרוקמן אומר בסוף יום כיפור: ״יום שלם הייתם מלאכים. הגיע הזמן להיות בני אדם.״ בהמשך, סיפור מחדר ההמתנה לפני ניתוח: משפחה שלמה אומרת תהילים, ואז נכנסים שני רופאים גלויי ראש. ״זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה? שהדתיים יגידו רק תהילים?״ — הרופא שיגיד תהילים וילך לנתח, והמהנדס שיגיד תהילים וימציא את כיפת הברזל. זה האתגר הגדול שלקחנו על עצמנו: חיבור של קודש וחול, גם ביום שאחרי החגים. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז סוכות הוא חג של חיבוק — חינוך בין אהבה לגבולות
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
ראש ישיבת בני עקיבא הדרום, הרב דוד טברסקי, פותח בדיני חינוך של חג הסוכות: שמאי הזקן שסיכך מעל מיטת נכדו התינוק, הילד שחייב בלולב ״משיודע לנענע״, והריטב״א שקובע שגיל החינוך אינו אחיד — הוא תלוי במצווה ובילד. משם, בעקבות המשנה ברורה והרב קוק: החינוך מתחיל באווירה של הבית ובחינוך העצמי של ההורים. ואחר כך, החגים כדרכים של קשר: פסח הוא דיבור, שבועות נשיקה, הימים הנוראים מבט — וסוכות הוא חיבוק, שאינו בודק מי אתה ומה עשית. בסוף, הציפור של ר׳ זושא שצריכה שתי כנפיים, וחבטת הערבה בהושענא רבה: גבול, ומיד אחריו חסד. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

לימוד ליל הושענה רבה התשפ"ז למה המשיח נקרא ״בר נפלי״? סוכת דוד הנופלת
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מבית המדרש של ישיבת בני עקיבא הדרום ברחובות.
הרב ערן טמיר, ראש ישיבת אורות אשקלון, יוצא מגמרא תמוהה: למה המשיח נקרא ״בר נפלי״ — בן הנופל — ולמה מלכות בית דוד נקראת ״סוכת דוד הנופלת״? בעקבות המהר״ל, ״העדר קודם להוויה״: כל קומה חדשה נבנית רק אחרי שהמציאות הקודמת מפנה לה מקום. עם דוגמאות מהחיים — מהרווק שהופך לנשוי ועד מלכות שאול ודוד. ולמה דווקא סוכה ולא בית? בית שנפל ונבנה מחדש הוא בית חדש; סוכה נועדה מראשיתה להתפרק ולהיבנות שוב, ולכן גם בשעת נפילתה היא נשארת סוכה. המסר החינוכי: לא להיבהל מנפילות — לא בחיים הפרטיים ולא בחיי האומה, מאז שמחת תורה של לפני שלוש שנים. הלימוד מוקדש לעילוי נשמת בוגרי הישיבה הקדושים, נופלי מלחמת חרבות ברזל: אוהד יערי ז״ל, ליאל שוהם ז״ל, רונאל בן משה ז״ל, אביתר בן יהודה ז״ל, ניתאי מייזלס ז״ל ועמית גואטה ז״ל.

אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.











