ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ציות להלכה למען הצבא ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ציבור וחברה צבא ומלחמה פקודות הסותרות דין תורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ח

ציות להלכה למען הצבא


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

הסירוב האמיץ של עשרות חיילים להשתתף בצורה כלשהיא בגירוש יהודים מחברון מחזיר אותנו שנתיים אחורה אל ההיבט הזה בגירוש יהודי גוש קטיף. הצבא מצידו ניסה ומנסה לאורך הזמן להקטין את מימדי התופעה ולמזערה. האמת היא שלמי שעסק בנושא ידוע על כ-150 חיילים שסירבו פקודה באופן מפורש בזמן גירוש יהודי גוש קטיף ושנשפטו על כך. עוד כאלף סירבו פקודה או עזבו את השטח (נפקדות), או השתמטו בצורה כזו או אחרת, והצבא מצידו העדיף להתעלם מהם כדי ליצור אווירה של תופעה זניחה. המפקדים ברוב המקרים פתרו את העניין על ידי הטלת משימות אחרות והתעלמות. אלו המספרים הידועים לארגון 'לב יהודי' שריכז את הנושא. ייתכן בהחלט שישנם עוד סרבנים או נפקדים שלא דיווחו על כך ללב יהודי.

נוסף לכך היו יחידות שמראש לא יועדו להשתתף בגירוש מתוך חשש של הצבא שביחידות אלו יירשמו אחוזי סרבנות גבוהים, כמו למשל: גדוד נצח יהודה, מחלקות מסוימות של בני"ש, והשמועה אומרת שאף חטיבת גולני לא שותפה בגירוש מסיבה זו. מפעילי השטח ידוע לנו על עוד רבים שהיו מוכנים לסרב אף הם לפקודת הגירוש לו התופעה היתה רחבת היקף.

אי לכך צודק מאוד רוני בקשי, במאמרו משבוע שעבר 'המאבק שלא היה', בו טען שלו הציבור ומנהיגיו היו נשמעים להוראת הגר"א שפירא שליט"א ומריצים את נושא הסרבנות בכל הכוח, ייתכן בהחלט שהגירוש וכל השלכותיו היו נמנעים.

שוללי הסירוב טוענים מספר טענות כנגדו וראוי להתייחס אליהן:

א. הנוסחה המפחידה: מתנגדי הסירוב מהלכים עלינו אימים שאם נסרב לגרש יהודים, השמאלנים יפסיקו לשמור על המתנחלים והצבא ייקרע. הנוסחה הזו דמגוגית ולא נכונה. המקבילה במשוואה לגירוש יהודי גוש קטיף היא גירוש שמאלנים ולא הפסקת השמירה. כלומר, אם תקום ממשלה שתחליט לגרש את אנשי הקיבוצים, משפיים למשל, כדי לתת את השטחים הנרחבים והמוריקים למשפחות ברוכות ילדים מבני ברק, אזי סירוב החיילים השמאלנים להשתתף בגירוש כזה יהיה דומה במקצת לסירוב שלנו לגרש את יהודי גוש קטיף (דומה רק במקצת, כי הרי לא מדובר במקרה הזה לתת את השטח לרוצחים או לאויב חלילה).

המקבילה להפסקת שמירת השמאלנים על המתנחלים היא הפסקת שמירת המתנחלים על קיבוצי הצפון. כלומר גירוש מול גירוש ושמירה מול שמירה. העובדה שאני מסרב לגרש יהודי מגוש קטיף דורשת ממני להבין את מניעיו של זה שיסרב לגרש קיבוצניקים משפיים. אך העובדה שלמרות המחלוקת בינינו אני שומר על הקיבוצניקים בצפון, מחייבת את השמאלן להשתתף בשמירה על ההתנחלויות. כלומר היות ותפקידו של הצבא הוא שמירה והגנה, אין אי ציות לפקודת גירוש כזו או אחרת מהווה עילה להפסקת ההגנה על קבוצה זו או אחרת באוכלוסייה.

ב. 'הסרבנות פוגעת בצבא'. טעות - הסרבנות מצילה את הצבא! שורש הוויכוח הוא לא הסרבנות אלא מה תפקידו של הצבא. אנו סבורים שתפקיד הצבא להגן על היהודים (ובעתיד לשחרר את כל א"י מידי הנכרים); השמאל חושב שתפקידו של הצבא הוא לשמור על החוק (שמיושם בעיקר נגד המתנחלים, שהרי רבבות בתים ערביים לא חוקיים קיימים במדינה ושם החוק נעלם משום מה) ועל ערכי השמאל השולטים במדינה. מחלוקת זו לא נוגעת רק ביחס לגירוש יהודים, אלא בעיקר לשלום החיילים עצמם. קחו למשל את המושג "טוהר הנשק" בפרשנותו השמאלנית, המעדיפה חייל יהודי הרוג על פני אזרח ערבי הרוג. אני זוכר, עוד במלחמת לבנון הראשונה, שהר"מ שלי בישיבת נתיב מאיר סיפר על חבריו שנהרגו בקרבות בדאמור, בגלל ההוראה שלא להפגיז בתים שמסתתרים בהם מחבלים, אם מזהים שם אזרחים. כמובן שמאז נהרגו חיילים רבים בגלל מדיניות זו, גם במלחמת אוסלו (חומת מגן), למשל, בקרב המיותר בג'נין שיכול היה להיגמר ללא חיילים הרוגים, לו היו מפגיזים את המחנה, וגם במלחמת לבנון האחרונה, כפי שניתן לשמוע מלוחמים רבים. הסרבנות תעלה על השולחן את הסוגיה המהותית הזו של בירור תפקידו של הצבא.

האם תפקידו היחיד הוא לעשות כל מה שניתן כדי להגן על יהודים, או שמא יש לו תפקידים אחרים שונים ומשונים, חלקם פוליטיים במהותם, וחלקם שמירה על חיי אזרחי אויב, במחיר חיילים הרוגים שלנו. תמהני, איך נושא זה שהוא בנפשנו כפשוטו, לא עולה לדיון גם אצל אלו שכל הזמן מסתכלים לראות אם העם איתנו. הרי בסוגיה זו, של ערך חייו של חייל יהודי וממילא הגדרת תפקידו של הצבא, אין ספק שהעם ברובו הגדול חושב כמונו. אני מאמין שרוב מוחלט של ההורים בישראל יעדיפו לראות את בנם החייל חי, במקום שייהרג בקרב מסובך כדי לשמור על חיי אזרח אויב.

ג. 'הסרבנות מרחיקה'. מתנגדים רבים לסירוב לפקודת גירוש סבורים שאנו מרחיקים בכך את עם ישראל. גם זו כמובן טעות מצערת. כדי ליצור חיבה חייבת קודם לכן להיות הערכה. אף אחד לא מעריך את מי שמחפש אהבה ולשם כך מוותר על עצמיותו ועקרונותיו. כל חייל ששירת בצבא ראה שבסופו של דבר החיילים החילונים העריכו בדרך כלל דווקא את החייל הדתי שנלחם על אמונתו ועקרונותיו, ולא את החייל המתחנף או הדתי לייט. הרב זצ"ל הורה לנו את הדרך, כבוד הדת ורק אחר כך חיבת הדת. אין קיצורי דרך. מי שינסה, כאותה אשה מוכה, לזכות באהבה בלי לשמור על כבודה, ימצא את עצמו מוכה שוב ושוב ללא הערכה וללא אהבה. יש הסבורים שמי שתומך בסירוב עושה זאת מתוך ייאוש מן העם, ההיפך הוא הנכון. דווקא מתוך אמונה בעם ובסגולתו, אנו מאמינים שכאשר יפגוש ערכיות עוצמתית, העומדת על שלה, העם ידע להוקיר אותה ויחפוץ להתקרב אליה.

כמובן ישנו החשש שמהלך כזה יגרום לתגובה דיקטטורית של סגירת ישיבות ומכינות. האם המחיר הזה כדאי? זו אכן שאלה כבדה, אך אנו אמונים על כך שאנו לא עושים את חשבונותיו של הקב"ה. אנו עבדי ה' יתברך וחייליו. ומכיוון שכך עלינו לעשות רצונו, והטוב בעיניו יעשה. כל שירותנו בצבא נובע אך ורק מתוך הבנה זו. לכן, כל פקודה הנוגדת את ההלכה אסור לבצעה, כפי שפסקו גדולי הרבנים בזמנו ביחס לגירוש יהודי חברון (הגר"ש ישראלי והגר"ש גורן והרב נריה זצ"ל ויבלט"א הרב שפירא) וכפי שחזר ופסק שוב לפני גירוש יהודי גוש קטיף, הרב שפירא שליט"א. אין אנו אמורים לעשות חשבונות מתי משתלם לשמוע להלכה ומתי לא, לכל דבר יש גדרים ברורים וכאשר הם לא ברורים ההכרעה נתונה בידי פוסקי הדור ובידיהם בלבד. עיקרון זה נכון הן ביחס לחילולי שבת, הן ביחס לבעיות צניעות והן ביחס ליישוב הארץ. ככל שאנו, הציבור הדתי, נפנים זאת ונחנך כך את ילדינו ותלמידנו, כך נזכה לעשות יותר את רצון ה' וממילא נזכה מן הסתם ליותר סיעתא דשמיא בכל מאבקינו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il