פסיקה הלכתית המנוגדת להוראות הרשמיות

משפחה חברה ומדינה
הדרך להנהגה

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

בחודש אלול האחרון פורסמו שתי חוות דעת, של הרב משה קליין מוועדת ההלכה שעל יד בית החולים 'מעייני הישועה' ושל הרב פנחס פרידמן, ראש כולל חסידות בעלז, הקוראות תיגר על המדיניות הרשמית של הממשלה למאבק בנגיף הקורונה.
הבירור הראשוני שהרבנים דנו בו הוא שכיחות הסכנה של נגיף הקורונה. יסוד הדברים הוא בסוגיה במסכת פסחים (ח,ע"ב) שמסקנתה היא, שמי שעוסק בדבר מצווה הרי הוא מוגן מפני סכנות שאינן שכיחות, אך אינו מוגן מסכנות שכיחות.
לגבי קביעת רמת השכיחות של הסכנה, כותב המבי"ט בתשובתו (מובאת בפתחי תשובה, אבה"ע סי' עה ס"ק ו) על השאלה אם יש מצווה לעלות לארץ כאשר קיימת סכנת דרכים, שאם הסכנה גלויה – אין לעלות, אך אם דרך הסוחרים לנסוע לצורכי פרנסתם – הרי זה סימן לכך שאין זו סכנה שכיחה, ומותר לעלות.
בדומה כתב הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה תניינא לז) לגבי הגדרת פיקוח נפש המתיר חילול שבת "דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה ה"ז חשיב כספק פקוח נפש וקרינן ביה בכה"ג וחי בהם ולא שימות בהם, אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה אין זה חשיב סכנה".
הרב קליין כותב בקונטרס שלו ביחס לסכנת הקורונה, שבהתחשב בכמות החולים והמתים, ולאור העובדה שרובם של הנפטרים כבר היו חולים קודם לכן באופן "שכל פגע יכול לערער בריאותם", "בודאי מקרי לא שכיח הזיקא, וממילא יש חיוב לפתוח את הבתי כנסיות ובתי מדרשות ובתי חינוך ישיבות וכוללים, דע"ז נאמר שלוחי מצוה אינם ניזוקים".
אך לאור מה שהתבאר, שאת הקביעה מה היא סכנת דרכים שכיחה קובעים הסוחרים ולא הרבנים, וכפי שכתב המבי"ט, נראה ברור שהכתובת היחידה לקביעת מידת הסיכון שיש מנגיף הקורונה ועד כמה זו סכנה שכיחה הם הרופאים, וכפי שכתב ר' עקיבא איגר בהנחיות שכתב לבני עדתו בצל מגפת הכולרה (אגרות רבי עקיבא איגר, ירושלים תשנ"ט, עא-עג): "ולא יעברו על דבריהם אף כמלא נימא... והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה חוטא לה' במאוד כי גדול סכנתא מאיסורא ובפרט במקום סכנה לו ולאחרים שגורם ח"ו התפשטות החולי בעיר וגדול עונו מנשוא."
ואף אם הרב קליין מסתמך על רופאים אשר טוענים כי הקורונה אינה מסוכנת כל כך, ולדעתם יש להמשיך בשגרת החיים בצל המחלה ולהישמר ככל שהתנאים מאפשרים, הרי ברור שאין זו נחלת הכלל, וישנם הרבה רופאים בכירים הרואים את הדברים אחרת לגמרי. על כן, כשקיימת מחלוקת בין רופאים, יש להחמיר ולחשוש לפיקוח נפש, אף אם היה מדובר על דעת מיעוט.
כל זאת אפילו אם היה מדובר בסכנה לפרט. אך כאשר מדובר בסכנה ציבורית יש להתחשב גם בסבירות נמוכה של סכנה, כפי שלמדנו למשל מהוראתו של הרב שלמה זלמן אוירבך (התורה משמחת א, עמ' 168) לגבי חשש סכנה רחוק המתיר חילול שבת בפעילות צבאית, גם אם ביחס לפרט חשש סכנה שכזה לא היה מצדיק חילול שבת.
בנוסף, בדבריו של הרב קליין ישנה התעלמות מכך, שלא מדובר רק על הסיכון של שומעי לקחו, אלא על סיכון הציבור כולו. על כן, גם לדבריו, ההגנה שיש למי שעוסק בלימוד תורה אינה תקפה כלפי אנשים אחרים, והם עלולים להידבק, וכבר כתבו התוספות כי יותר צריך לשמור עצמו שלא יזיק אחרים מאשר שלא יינזק בעצמו.
לדעת שני הרבנים ההשפעה של הנחיות הממשלה על מצבם הרוחני של בני הישיבות אשר הולך ומידרדר עקב סגירת בתי הכנסת והישיבות, מצדיקה את לקיחת הסיכון, כיון ש"יותר ממה שחייבים לשמור על הנפש הגשמית כדי שתוכל לקיים את מצוות התורה, באותה מידה יש לשמור שלא תאבד הנפש הרוחנית כדי להציל את הנפש הגשמית ויצא שכרו בהפסדו".
אולם, למרות הדאגה הכנה לדור הצעיר, שהיא אכן במקומה, ונזקים גדולים אכן נגרמים לנוער ולצעירים שאינם במסגרות הלימודיות, אין בקביעה זו כדי להתיר כניסה לסיכון ממשי, ולא מצאנו היתר להסתכן על מנת להינצל מירידה רוחנית. ואף אם למרא דאתרא ישנה סמכות הלכתית לקחת על עצמו את האחריות ולהכריע שיש להסתכן בהידבקות בקורונה למען לימוד תורה, מכל מקום אין אפשרות לשמר את פסיקתו רק למקום שלו והתנהלות זו מסכנת את כלל הציבור ועל כן אין לו סמכות לסכן אותם בעל כורחם.
באשר לטענה כי מקבלי ההחלטות אינם מכירים בערך התורה והמצוות ועל כן הם אינם מוכנים לקחת סיכונים סבירים עבור זה, אכן נכון הדבר שלא כל ההחלטות המתקבלות על ידי הממשלה נובעות רק משיקולים רפואיים, ומסתבר שאם היו בקבינט הקורונה אנשים יראי שמיים, היו מתקבלות החלטות אחרות, אך אין בכך להתיר חריגה מההנחיות. המאבק בקורונה דורש התגייסות של ציבור גדול ומחייב הנהגה אשר תתווה את דרך המאבק. ללא הנהגה אין אפשרות להשתלט על הנגיף, וזו גופא סיבה הלכתית לקבל את ההנחיות, גם אם הן אינן נקיות.
שיקול נוסף שלא הוזכר בדברי הרבנים הוא 'דינא דמלכותא דינא', אשר להרבה פוסקים נוגע לכל עניין שמירת הסדר הציבורי "בכל העניינים שבין אדם לחבירו שיש בהם תיקון הסדר החברתי, שמירת הגוף והנפש, וכיוצא בהם" (מנחת אשר, ח"ב סי' קכג).
לסיכום, ההתמודדות עם נגיף הקורונה דורשת קבלת הנהגה מעשית אחת ושילוב כוחות יחד. על כן אף שהובאו שיקולים כבדי משקל על ידי הרבנים, אין בהם די כדי להצדיק חריגה בוטה מההנחיות הרשמיות.
ואף שפעמים יש כוח למרא דאתרא להורות במקומו הוראת שעה החורגת מהגדרים הרגילים, אין זה אפשרי במצב הנוכחי, שבו כל קבוצה משפיעה על זולתה, ונדרשת הנהגה אחת למיגור נגיף הקורונה ממדינת ישראל

הדרך להנהגה