בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • הדרך להנהגה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

בריתי שלום

רשימות לדברים שנאמרו לציון שלושים שנה ל'פועל המזרחי'

undefined

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

תשי"ב
3 דק' קריאה
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם... לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה י"א-י"ב).

מכבשי דרחמנא שאין להכנס לתוכם ולחדור לעומקם, אבל מציאות היא, מציאות שיש לקבלה - השבת החימה מישראל בעת אשר נתעלמה הלכה, בעת אשר כל העדה בוכה פתח אוהל מועד, בעת אזלת יד, בעת חולשה רוחנית, היתה דוקא ע"י אותו צעיר מתפרץ, דוקא זה אשר גם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו: 'ראיתם בן פוטי זה...', הוא הוא אשר קנאת ה' מורה לו את דרך העשיה הנכונה.
פנחס בן אלעזר בן אהרן, הוא הוא ממשיך השלשלת, כך מעידה התורה. הוא הוא אשר נועד להזכיר הלכה מעולמת, הוא הוא שיכול לעודד את ציבור הבוכים, את ציבור המיואשים. ואף אם לא הלך בדרכים מקובלות, ואף אם היה נראה שדרכו היא חדשה, לא דרכו של הסבא, זה אשר היה רץ בלי הרף להכניס שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, אף שהיה מקום לתלות שמעשהו יש לו מירושת פוטיאל..., מעידה התורה כי לא כן הדבר, והוא בכח מסירות הנפש שלו חידש אמנם דרך, נהג אמנם שלא כפי המקובל, אבל בפנימיות, בתוך התוך, היתה זו הדרך שהשעה דרשה, היתה זו הדרך שהיה בה משום הצלה, היתה זו הדרך שהיה צריך לנקוט בה בכדי לחזור לשיווי המשקל, והיא היא דרך השלום . כי לא תמיד השלום מושג בדרך של איחוי והטלאה, לא תמיד פירוש השלום הוא ויתור על מהות עצמית. יש ודרך השלום היא דוקא דרך ההפרדה, דרך ההופעה העצמית ההורסת את סיגי דרך ארץ המקובלת, אבל בסופו של דבר היא מביאה לידי שלום.
זה שלושים שנה שהפועל המזרחי עומד במערכה. היה זה כשהתחילה מתערערת חומת בית ישראל, כשחלוצים שעלו ארצה זרקו יחד עם מטען הגלות גם את הטלית והתפילין, כשכרכו יחד את בנין הארץ בשבירת התורה, כשהתחילו לזנות אחרי אלילים אחרים, כשהתחילו לסגוד לבעל פעור. והעם בוכים פתח אהל מועד, ונתעלמה ההלכה ולא נודעה הדרך כיצד להלחם, ובאו אלה בחרמות ואלה בגידופים ואלה בהתעלמות, ובינתים החוצפה גברה והפריצות עלתה למעל הראש. אז התפרץ הצעיר הזה, התפרץ לא רק נגד מטמאי המחנה, אלא גם נגד אלה הבוכים פתח אוהל מועד. גם נגד אלה אשר נתעלמה מהם הלכה. והורה הלכה ועשה מעשה, והכניס את עצמו במסירות נפש בדרך נכונה במילוי חובה של צו השעה.
וגם אז אמרו: 'ראיתם בן פוטי זה...', וגם אז היו שצעקו זוהי עבודה זרה מוסוית, והיו גם אז שאמרו שהוא מושך יניקתו מכוחות נכר, ושלמעשה אינו טוב מאחרים. אולם אור ההשגחה האיר על מעשיו, וגם כאן יכולים אנו להקשיב למלים הנצחיות - "את בריתי שלום".
בקבוץ ובמושב, במושבה ובעיר, הולכת ומתבצרת היהדות התורנית, מתלכדת מסביב לאותו ציבור של הפנחס הקולקטיבי, הפועל בקנאות לפי צו השעה, אשר ידע בשעת המאבק על כל נקודה ונקודה לתת את ידו לענין הזה, אשר הזים את העלילה שיהדות התורה דבר אין לה עם ארץ ישראל, ושעל כן ארץ ישראל כשתבנה לא תבנה אלא על טהרת החילוניות. הוא הראה לדעת כי בנין הארץ אין לו כל קשר עם פריקת עול, כי אפשר ואפשר לבנות על פי רוח התורה, והוא ביסס מקומות ישוב המשמשים לדוגמא למלכות התורה ולשלטון המצוות.
ועל כן הוא גם הכח המסוכן ביותר בשביל הציבוריות החילונית. לא לחנם נורו עליו כל החצים של ראש הממשלה, לא לחנם היה הוא הנפגע הראשון. אותו ציבור אשר בכה פתח אהל מועד, אותו צבור אשר עמד מנגד כל הזמן ואשר אינו רואה שום צורך לדאוג לתורה במדינה כולה ושוב אינו דואג אלא לעצמו, הוא גם היום הציבור אשר אתו יכולה החילוניות להתפשר. היא תתן להם את בתי הדין המתבדלים, היא תתן להם את הרבנות המתבדלת, אבל היא תדאג לכך שלא יהא זה אלא גיטו קטן חסר השפעה וחסר ערך. מהם היא לא מפחדת, ציבור הבוכים לא ישפיעו.
ישפיעו הפנחסים היודעים לקחת רומח ביד, היודעים להלחם באותו כלי נשק עצמו שאתו הטומאה באה, היודעים להוציא את שם המפורש מהגולם הזה המאיים להרוס את החיים בארץ ישראל, על ידי שאינם שוללים את הצד החיובי, אלא מבדילים בינו לבין הצדדים ההרסניים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il