בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בשלח
לחץ להקדשת שיעור זה

מדת הביטחון

undefined

הרב משה ליב הכהן הלברשטט

י"ב שבט תשפ"א
6 דק' קריאה
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם..." (שמות יג, יז)
עם ישראל עם של עבדים במצרים במשך דורות רבים, מאות בשנים, חווה את אחת התקופות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית העולמית, עם ישראל רואה מול עיניו איך הקדוש ברוך הוא מכה את מצרים מכות על טבעיות, מכה אחר מכה, המצרים שהתעללו ורדו בהם כל כך קשה, במשך תקופה כה ארוכה, מוכים שוק על ירך, ועם ישראל שנמצא באותה מדינה, באותו מקום, המכות אינן נוגעות בו כלל, המצרי שותה דם, הישראלי שותה מים, וכך מכה אחר מכה נגלית לנגד עיניו ההנהגה האלוקית במלוא עוזה ותפארתה, נסים ונפלאות בהנהגה מיוחדת, עם ישראל מלווה כל העת על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה" (שמות יג, כא). המצרים רודפים אחריהם, הם מגיעים לשפת ים סוף, והם במילכוד, במצוקה נוראית, מצד אחד המצרים ומצד שני הים, מה עושים? "ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" (שמות יד, יא), מתחילים התלונות של בני ישראל....
משה רבנו מעודד את העם "אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה'", ואז הגיע רגע השיא.. קריעת ים סוף! "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב), אחד הנסים הגדולים בהיסטוריה מתרחש לנגד עיניהם, כל המים שבעולם נבקעים בעת קריעת ים סוף, המצרים טובעים בים סוף, לא נשאר בהם עד אחד, הנסים להם נחשפו עם ישראל באותה העת היו כה גדולים, רבים ועצומים, עד שהושוו על ידי חכמינו זכרונם לברכה לדרגה הגבוהה מנבואה: "זֶה אֵלִי" (שמות טו, ב), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מָה שֶׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל? שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יב), וּכְתִיב "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א, א). מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, וְעָלָיו צְפִירָה מַקִּיפָתוֹ, וְגִבּוֹרִים מִיְּמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, וְחַיָּלוֹת מִלְּפָנָיו וּמִלְּאַחֲרָיו, וְהָיוּ הַכֹּל שׁוֹאֲלִין אֵי זֶהוּ הַמֶּלֶךְ? מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹתָם! אֲבָל כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם לֹא הֻצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לִשְׁאֹל אֵי זֶהוּ הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ הִכִּירוּהוּ, פָּתְחוּ כֻּלָּן פִּיהֶן וְאָמְרוּ "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דשירה בשלח, פרשה ג). המעמד העצום של קריעת ים סוף מסתיים, ובני ישראל ממשיכים בדרכם למדבר שור, "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם.." (שמות טו, כב-כג), מה היינו מצפים שיעשו עכשיו בני ישראל ברמתם הרוחנית הגבוהה מנבואה, אחרי שראו וחוו את כל הנסים הגדולים, שיבטחו בה'? שיתפללו? אבל לא זה מה שקרה.. "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה" (שמות טו, כד), שוב תלונות... איך ניתן להבין זאת??? היכן הבטחון בה' אחרי כל מה שראו וחוו???
גם צרה זו של מים מרים נפתרת באופן נסי, משה רבנו צועק אל ה', "ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים שם.." (שמות טו, כה).
בני ישראל ממשיכים במסע אל מדבר סין, המצות שהוציאו ממצרים אוזלות, הרעב מתחיל להציק להם... "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן... מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע (שמות טז, ב-ג), שוב תלונות... ועוד עם נוסטלגיה כזאת של ישיבה על סיר הבשר ואכילת לחם לשובע בארץ מצרים, הם כבר הספיקו לשכוח את כל המרורים שסבלו מהם במצרים?
גם תלונות אלו על מחסור בלחם ובשר נענות מיד באופן נסי, "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.." (שמות טז, ד), ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה.." (שמות טז, יג).
התחנה הבאה במסע עדת בני ישראל במדבר היא רפידים, ושם שוב עמדו בפני נסיון קשה, "ואין מים לשתות העם" (שמות יז, א). כאן כבר לא הסתפקו בני ישראל בתלונות בלבד אלא פתחו במריבה של ממש עם משה (רמב"ן), "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים... וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא. ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני" (שמות יז, ב-ד).
גם בעיה קשה זו באה על פתרונה באופן נסי "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם" (שמות יז, ו).
נסיון אחר נסיון ועם ישראל נכשל.. איך ניתן להבין זאת? בני ישראל רואים וחווים את הניסים הגדולים בהיסטוריה האנושית, רואים את יד ה' מול עיניהם פעם אחר פעם, במכות מצרים, בקריעת ים סוף, ובמדבר, איך זה שהם לא מפנימים זאת? איך זה שהם תמיד נכנסים להיסטריה, חוזרים לדפוס הפעולה של תלונות, ועוד מסלימים ועוברים למריבות של ממש? מאנשים כאלו שהגיעו לדרגות הגבוהות משל הנביאים וראו את כל זאת, היינו מצפים שישאו תפילה חרישית, יבטחו בה', ויהיו רגועים לחלוטין!
מרכז העיר אשקלון, תור ארוך של אנשים משתרך לאחור, הפאניקה ניכרת על פניהם, אני ניגש לאחד האנשים ושואל אותו למה ממתינים כולם בתור? הוא משיב לי, על מנת לקנות סרטי דבק לאיטום חלונות כדי להכין חדרים אטומים? מה קרה? אני שואל אותו. והוא משיב, מה, לא שמעת? פרצה שוב מלחמה בעיראק, ארצות הברית תקפה את עיראק בטילי שיוט. היתה זו התקופה שבין מלחמת המפרץ הראשונה למלחמת המפרץ השניה, בנשיאות ארצות הברית עמד באותה העת הנשיא ביל קלינטון, סדאם חוסיין נשיא עיראק היתל בפקחי האו"ם שוב ושוב כאשר הם באו לפקח על הנשק להשמדה המונית שנטען שיש בידיו. בלילה החולף הגיע המתח לשיאו כאשר נשיא ארצות הברית הורה לצבאו לצאת למתקפה אוירית על יעדים בעיראק. במלחמת המפרץ הראשונה הודיעה הממשלה העיראקית עוד טרם הפלישה, כי במקרה של מלחמה היא תתקוף את ישראל. מחשש שישראל תותקף בנשק כימי, חולקו לתושבים ערכות מגן שכללו מסכות אב"כ ומזרקי אטרופין. כל משפחה התבקשה להכין בביתה חדר אטום, שבו תשהה בעת מתקפת טילים.
אני פונה לרעייתי שעמדה לצידי, ומביע פליאה, אני מבין שיש צורך בהשתדלות בסיסית, אבל פאניקה כזאת מה זו עושה? האם כולם שכחו את הנסים הגדולים שהתרחשו במהלך מלחמת המפרץ, בה הותקפה ישראל בכ-39 טילי קרקע־קרקע מסוג סקאד בעלי ראש נפץ קונבנציונלי, ובניסים גדולים היה מספר קטן מאוד של קרבנות בנפש מפגיעת הטילים? אדרבה, מספר גדול פי כמה של אנשים מתו מהתקפי לב שנגרמו מהפחד ומהפאניקה, או מחנק בעקבות שימוש לא נכון במסכות. והתשובה פשוטה, כותרות העיתונים באותו בוקר זעקו באותיות קידוש לבנה על תקיפת ארצות הברית בעיראק "עשרות טילי טומאהוק נחתו בלילה על עיראק", כל כלי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים עסקו בכך בהרחבה, "ממשלת ישראל הודיעה שהיא מחוץ לסכסוך הזה, אבל תדע להגן על עצמה אם יהיה צורך"… מיטב הפרשנים גויסו על מנת לדון בהרחבה בסיכויים שישראל תותקף במערכה זו, ומה תהיה תגובתה במקרה כזה. הפחד, הבהלה והפאניקה שאחזו בצרכני התקשורת האדוקים אכן היתה בלתי נמנעת. כח ההשפעה של כלי התקשורת העוסקים באובססיביות בתסריטי אימה העלולים להתרחש בעתיד הקרוב, בהחלט מסבירים מדוע יש תורים כה ארוכים, על מנת לקנות סרטי דבק לאיטום חלונות, כדי להכין חדרים אטומים.
אירוע זה, ותובנה זו, סייעו בידינו להבין גם את תלונות בני ישראל בצאתם ממצרים ובמסעם במדבר. אנשי הערב רב שהצטרפו לעם ישראל בצאתם ממצרים שימשו ככלי התקשורת של העת העתיקה, הם היו הפרשנים שדנו בהרחבה עם כל עם ישראל, בסיכוייהם לשרוד כאשר מצד אחד המצרים ומצד שני הים, כאשר הגיעו למרה, דנו אותם פרשנים בסיכויים האפסיים למצוא מים במדבר, הם תיארו בצבע מה יקרה לזקנים, לנשים ולטף כאשר יאזלו המים לחלוטין, הם ראיינו אנשי רפואה בכירים שהסבירו את התהליך של מוות בהתייבשות, וכך נהגו בכל שאר הנסיונות במדבר. ולכן אין כל פלא שעם ישראל נכנס להיסטריה שגררה תלונות ומריבות, זוהי תוצאה טבעית של השפעה סביבתית חזקה המפנה את הזרקור בעוצמה אל עבר דאגות העתיד.
אך גם במדבר היו יחידים שלא נפלו למלכודת של הערב רב ולא הושפעו מהם, הם הסיטו את מבטם לאחור, אל עבר העבר הקרוב, ראו את כל נסי ה', הפנימו שהוא מוביל אותם יד ביד לאורך כל הדרך, ולבם נתמלא תחושת בטחון, שה' הטוב ידאג להם גם בעתיד. "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים" (שמות יד, י-יא) – מסביר הרמב"ן, איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם, יבעטו בישועה אשר עשה להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם, אבל הנכון שנפרש, כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כולם, אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו, ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם..
נמצאנו למדים יסוד גדול במדת הבטחון, לכל אדם הבחירה להאזין ברוב קשב לכל הגה היוצא מפיהם של אנשים ופרשנים המפנים את הזרקור אל עבר דאגות העתיד, להסתכל תמיד קדימה בחשש, ולחיות חיי דאגה, או לחילופין, להמנע מעיסוק יתר בדאגות העתיד, לזכור תמיד להסתכל לאחור, ולראות איך למרות כל הקשיים והאתגרים, בסוף הקדוש ברוך הוא הוביל אותו יד ביד לחוף מבטחים, וכך לחיות חיים מלאי רוגע ותחושת בטחון באבינו שבשמים.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il