ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- עבודת ה', מצוות ותשובה
- הפצת יהדות
- ספריה
- קומי אורי
- ה - גאולת מצרים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' פרץ בן יוסף אריה ז"ל
כיוון שאנו מדברים על מרן הרב צבי יהודה זצ"ל, מורנו ורבנו, אספר מעשה שהיה שיכול ללמד על אישיותו ועל גישתו לקירוב לבבות לקדושת הארץ, ולאורחא דמיהמנותא.
בתקופת המחתרות, היו חברי לח"י שנתפסו עצורים בבית הסוהר המרכזי בירושלים. הם המתינו למשפטים באשמה של השתייכות ל"ארגון טרור", פשע שעונשו היה עלול להיות עונש מוות. אחד מהם, אנשל שפילמן ז"ל, שהיה מראשי לח"י, ברח מהכלא. לאחר הבריחה הובא להתחבא בבית אחותי הרבנית צפיה תחי' וגיסי מרן הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, ברח' עזה שבירושלים. התוכנית היתה שהבורח יוסתר בירושלים עד שישנה את פניו, ויצא לשפלה. כשהיה בבית הרב גורן, המשטרה הבריטית ניהלה אחריו מצוד באותה סביבה, ולכן הוחלט להעבירו לבית מרן הרב צבי יהודה. אני נבחרתי למשימה, ללוות אותו בדרכו מבית גיסי המנוח ברח' הרב הרצוג בקצה רחביה לביתו של מרן הרב צבי יהודה זצ"ל, דרך רחובותיה של העיר. היתה זאת משימה לא פשוטה ולא קלה, לעבור דרך רחובות העיר וסמטאותיה ממחבוא למחבוא. כשהגענו לבית הרב צבי יהודה, קיבל אותנו הרב בסבר פנים יפות והכניסנו מן הפרוזדור לביתו פנימה, וציווה עלינו לשבת כשהוא טורח אישית עמנו, כדי לקיים מצוות "הכנסת האורחים" שבאה לידו. לאחר שנכנסנו ביקש ממני אנשל ז"ל, שהיה גלוי ראש, שאביא לו כיפה. כאשר הרב צבי יהודה שמע זאת, קם מיד ואמר לו: אם בביתך אתה לא נוהג לחבוש כיפה, הרי שמכיוון שהוכרחת להגיע לבית של הרב ולהתחבא אצלי, תבטיח לי שלא תשנה ממנהגך, ותתנהג כאן, בדיוק, כמו בביתך הפרטי! נדהמנו, כי זה היה לא רק עניין הכיפה, זאת כל ההתנהגות שהפתיעה אותנו מאוד גם מבחינה הלכתית וגם מבחינת הנימוס. הלוחם, אנשל, הרגיש מאוד לא נוח. "בכל זאת", אמר לי, "תסביר לרב שלא נוח לי בלי הכיפה". לבקשתו, העזתי פני ואמרתי לרצי"ה, שלדעתי צריך לתת לו כיפה, אפילו גדולה, כי אם ייכנס מישהו זר לבית ויראה שמסתובב בו מישהו בלי כיפה, הוא יחשוד מיד שמדובר באיש מחתרת, ועלול להסגיר אותו למשטרה הבריטית. הרב השתכנע מטיעון זה, ונתן לאנשל כיפה.
אכן, מסיפור זה אפשר ללמוד איך הרב חשב שצריך להתייחס לחילונים. כידוע, מרן הרצי"ה זצ"ל גם הצטרף ל"ליגה נגד כפייה דתית", ורק כאשר החלו להילחם נגד נישואים דתיים, פירש כי זאת "ליגה לכפייה אנטי-דתית" והיא כמו "התנהגות אנטי-דתית" שכמובן התנגד לה בתוקף.
אכן, ממקרה זה למדתי כיצד מקרבים אנשים, "לאורחא דמיהמנותא"! מאז אני יודע זאת, גם מניסיוני האישי: "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם". אם יש אהבה אמיתית, הלב מרגיש. זה משפיע והוא מתקרב. האהבה מקרבת. חשוב מאד שחילוני ירגיש שלא מתנשאים מעליו. בהטפה יש התנשאות מסוימת, באהבה אין! אדם חילוני שמגיע לבית הכנסת, מצווה לקרב ולאהוב אותו. צריך לחשוב תמיד כי ייתכן שאותו חילוני עומד במדרגה יותר גבוהה מזו שלך, אולי הוא עושה או עשה מצוות, מדעת או אפילו שלא מדעת, והקב"ה מחשיב אותו במדרגה יותר גבוהה ממדרגת המקרב. אנחנו לא יודעים את מחשבותיו של הקב"ה ואת ערכו של הזולת, והלא כך כותב אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל "הצדיקים הטהורים אינם לוחמים בשנאה אלא מרבים אהבה, אינם לוחמים בחושך אלא מרבים אור".
גם נפלו מהסולם וגם ייענשו?
יש סיפור מעניין על הרבי מרן בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל, שהיה קשור מאוד למרן הרב זצ"ל, גם בעניין הגישה לכלל ישראל וגם בעניין העלייה של חסידיו לארץ-ישראל. אכן, מכל האדמו"רים, הוא היה זה שהשקיע הכי הרבה בארץ-ישראל. הסיפור ששמעתי בשמו היה על אבא לילד קטן ושובב, שבביתו היה סולם, ששלביו אינם חזקים והם נוטים להישבר. לכן כאשר הילד היה מתקרב לסולם, האב היה מרחיק אותו משם ומעניש אותו. והנה, קרה שהאב לא השגיח והילד עלה על הסולם, נפל ושבר את רגלו. שאל הרבי מגור זצ"ל האם עכשיו יקבל הילד עונש? והשיב: לא! האב או האם, באהבה יישאו אותו על כתפיהם, ויביאו אותו אל הרופא או לבית החולים.
כך צריך להיות יחסינו אל החילונים של ימינו. הם כבר עלו על הסולם ונפלו, כבר נגרם להם שבר גדול מבחינה רוחנית, ועכשיו צריך לקרב אותם בעבותות אהבה, ולא להעניש אותם. צריך לעשות הכל לקרב אותם, צריך להשתדל להחזיר אותם בתשובה. אגב, גם חסידי חב"ד הולכים בדרך הזו, האדמו"ר מלובביטש מרן רבי מנחם מנדל זיע"א לימד אותם, את השלוחים שלו, שאסור להזניח אף אדם מישראל, גם אם נפל. רבים מהם מצליחים בדרך הקירוב שלהם – כמה זה טוב!
צריך לעשות מאמצים להחזרה בתשובה, אלא שצריך לעשות זאת בחכמה. צריך לראות אם יש אוזן שומעת. אם מדברים זה אל זה באותה הלשון, אז יש סיכוי! אבל העיקר הוא להקרין חום ולתת הרגשה טובה. חז"ל מספרים לנו, שאברהם אבינו ע"ה נתן לעוברי הדרך ונוודי המדבר קודם כל אוכל ושתייה, ורק אחר-כך דיבר אתם על הודיה לקב"ה.
אני יודע מניסיוני, כרבה של חיפה, שבעיר ב"ה חלה מהפכה ממשית. בעבר היה פירוד גדול בעיר, "ולא קרב זה אל זה כל הלילה", ופתאום בא לעיר הרב והוא "אחד משלנו". הלכתי בדרך הזאת של תחושת שייכות ושותפות. הקמתי שיעורי תורה קבועים, באגודת העיתונאים ובמועצת הפועלים. הלכתי בדרכי נועם ובנתיבות שלום ועם זאת הקפדתי על קוצו של יו"ד בכל עניין הלכתי, ומעולם לא פסקתי הלכה שהיה לי בה ספק. בהלכות ציבור, זה הוא הכלל. אבל הדגשתי שתמיד צריך לזכור שכל היהודים הם בני אברהם יצחק ויעקב, הם בעלי מדרגה מסוימת, וצריך לקשור אותם אלינו "בעבותות אהבה". ביטוי זה כוונתו היא, שצריך לקשור אותם כך, שירגישו שאנחנו רוצים בטובתם ועוזרים להם.
לצערנו, כלפי אחינו התועים, שהם בבחינת "תינוקות שנשבו", הכפייה לא מועילה. אמנם, בעניין זה, יש להפריד בין הפרט לכלל. שכן ברשות הרבים נדרשת כפייה מסוימת. דהיינו, כשם שיש חוק שכופה התנהגויות שונות, כך חייב להיות חוק שכופה ברשות הרבים את מסורת ישראל. למשל, בעניין השבתת המסחר והתעשייה בשבת, צריך להסביר כי כשם שבימות החול יש שעות שבהן אסור לפתוח חנויות, בשבת חל איסור דומה, בגלל המסורת. ואולם הרוב רשאי לכפות רק אם לא מדובר בכפייה שיש בה עבירה על דברי תורה. אבל ברשות היחיד אי-אפשר לכפות ולהתערב – צריך להשפיע ולקרב.
אני מאמין כי אפשר להשיג הרבה באמצעות שכנוע פנימי. כאשר מדברים אל יהודי כאל אח אהוב אשר רוצים בטובתו, הרצון הוא לרפא אותו ולא להעניש אותו. כי, כאמור, הוא כבר "נפל מהסולם". אל רוב בני דורנו קשה לבוא בטענות, למשל ניצולי השואה, שאיבדו את אמונתם והפסיקו לשמור מצוות. האם אפשר לבוא אליהם בטענות? ה"תינוקות שנשבו" בגלות ברית-המועצות – האם אפשר לדון אותם ברותחין? לא ולא! עברו עליהם כמה דורות ללא תורה וללא יהדות וללא חינוך לשמירת מצוות. עצם עלייתם לארץ-ישראל היא אחד מניסי דורנו הגדולים. עכשיו שהם אתנו, אנו חייבים לפתוח בפניהם את השערים. צריך להכניסם אל הבית היהודי החם ולקרבם בדרכי נועם ובנתיבות שלום, עד כמה שידנו מגעת!
אהבה עושה מצווה
כאשר באים לקרב, צריך לעשות זאת באהבה, בחכמה, וגם בלימוד וקירוב למצוות. בעיקר צריך לחבב עליהם את מצוות ה"עשה" של התורה ובדרך זאת גם למנעם מלעבור על מצוות "לא תעשה". למשל, צריך להראות להם ולספר להם כמה יפה השולחן של שבת שעליו דולקים הנרות של שבת, כמה נהדרות וחביבות מצוות המנוחה והקדושה. אנא, זכרו את השבת ואל תשכחו את חובת שמירתה! אנא, אל תפתחו רדיו וטלוויזיה בשבת, כי זה מכניס את החול אל הבית ביום קדוש! אל תטלפנו ואל תענו לטלפון ביום השבת – כי זה יגזול מכם את כל המנוחה והרגיעה, שאתם כל כך זקוקים לה!
בשלב שני, אפשר לנסות לקרב אותם גם לבית-הכנסת ולהשתייכות קהילתית. הקהילות מצדן צריכות להיות פתוחות לאנשים חילונים ולא לסגור בפניהם דלתות את בתי-הכנסת, כל עוד הם לא מחללים שבת בבית-הכנסת או עוברים על מצוות אחרות שם. לענ"ד צריך לאפשר גם לחילונים לעלות לתורה.
אומנם יש יוצאים מן הכלל שהם בגדר מסית ומדיח, שאצלם יש בעיה אם מותר להתייחס אליהם באהבה ולקרבם לתורה, אבל הם המיעוט שבמיעוט. הרוב איננו כזה. רוב החילונים פשוט לא מבינים מדוע הם צריכים לוותר על תענוגות, ולכן הם מתרחקים מהיהדות. עם הרבה זוגות חילונים שאני מסדר להם חופה וקידושין אני מקיים שיחה אישית בביתי. אני מנסה להראות להם את היופי של היהדות – נרות שבת, קידוש, ישיבה לשולחן משותף יחד, לימוד דברי תורה המעשיר את האינטלקט והמחשבה, השירה, הסיפור ועוד. רק אז אני מסביר להם שלכל תמונה יפה יש מסגרת. כי לכל אלה מצוות העשה של שבת, אין עתיד בלי מסגרת, והמסגרת היא ל"ט מלאכות שבת. התוכן צריך למשוך את האדם לקיום השבת, וצריך להבין שהמסגרת היא הכרחית, כדי לשמור על התוכן! למדנו כי כל שישנו ב"זכור" – ישנו ב"שמור", אבל צריך לקרב דרך ה"זכור", לא דרך ה"שמור".
כשהייתי צעיר לימים, השתתפתי בירושלים במשמרות שבת, שעניינן היה לסגור חנויות בזמן ולהקפיד שלא יהיה חילול שבת. אבל התגובות של החילונים היו "רוגז". הם טענו שהם רוצים לחיות בלי כפייה. מתוך הניסיון למדתי, כי לפני הכל צריך ליצור את התוכן החיובי, שמראה שאתה בא אל אחיך מתוך אהבה ורוצה לעזור לו. צריך להתחיל קודם מעזרה פשוטה, בלי לבקש עשיית מצוות. רק אחרי שהזולת יראה שבאים לעזור ולהיטיב לו, ייווצר קשר, שייתן לנו את הפתח ליצירת הקשר הנפשי ולקירוב לעשיית המצוות. דבר זה צריך להיעשות בחכמה רבה, ונדרש לזה כשרון מיוחד, להתחבר ולהתקשר. מול "ההתנתקות" צריך לשים את "ההתחברות". מול השנאה את האהבה – אהבה רבה ורבנן אמרי "אהבת עולם"!
יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידינו ויהי נועם ה' עלינו – אמן כן יהי רצון!
----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9974425 02.
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל
רב העיר חיפה. בנו של הרב הנזיר.
שיחות ליום העצמאות זיכרון מהרובע בה' באייר תש"ח
יום העצמאות תשס"ו (יום העצמאות ה – 58) ביהכנ"ס הגדול בחיפה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
