"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים.. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כה, י-יא)
רש"י מפרש, שלושה ארונות עשה בצלאל, שנים של זהב ואחד של עץ, וארבע כתלים ושולים לכל אחד, ופתוחים מלמעלה. נתן של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ, וְחִפָּה שפתו העליונה בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ (יומא עב:).
אדוני אבי מורי ורבי שליט"א סיפר לי, שלפני שלושים וארבע שנה, בשבת קודש פרשת תרומה, שנת תשמ"ז, נשא מורו ורבו מרן ראש ישיבת תורה אור רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל דברים, בקידושא רבא לכבוד שמחת הבר מצווה שלי, בחדר האוכל של הישיבה בפני בני הישיבה ובני הקהילה, וכה הקשה, ארון הקודש המונח בקודש הקדשים, הרי הוא הדבר הקדוש ביותר, מן הראוי היה לעשותו בצורה המפוארת ביותר, כולו מזהב טהור, מדוע אם כן, עשו חלק ממנו מעצי שיטים? ותירץ ראש הישיבה, שהלויים היו נושאים את הארון על כתפיהם כל אותם ארבעים שנה שהיו במדבר, ואם הארון היה עשוי כולו זהב טהור, הוא היה כבד יותר, ומכביד עליהם בנשיאתו, לכן ציוה הקדוש ברוך הוא לעשות חלק ממנו מעץ, כדי להקל את משאם של הלויים.
רעיון זה נמצא גם בדברי החזקוני על התורה: "וצפית אותו זהב", ראוי היה הארון להיות כולו של זהב אלא שלא יהא כבד לנשאו, ודינו להנשא בכתף, כדכתיב: "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו", וכן מצינו במזבח שהיה נבוב לוחות כדי שלא יהא כבד.
והוסיף על כך ראש הישיבה: שהאמת היא שלא היה כל צורך לעשות את הארון מעץ כדי להקל את משאם של הלויים, שהרי הארון היה נושא את נושאיו (סוטה לה.), אולם התורה הקדושה רצתה ללמד אותנו את גודל החשיבות של חסד והתחשבות באחר, ולכן באה ומדגישה לנו כאן, שחסד והתחשבות באחר, חשובים יותר מהדבר הקדוש ביותר, ארון הקודש בקודש הקדשים (אבי מורי מביא את הדברים בספרו "האוצר האמיתי", מדור חסד, עמ' ריד).
אבי מורי מציין, שרעיון דומה נמצא בדברי המגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל (לב שלום פרשת ויצא עמ' רעו. "הוא היה אומר" עמ' 419), על מעשה שהיה עם המשגיח של ישיבת פוניבז' רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, באחד שנתבקש מכמה תלמידים לחזקם ולעודדם ביראת שמים על ידי מסירת שיעורי מוסר בפניהם, וחשש שמא יפגע המשגיח הקבוע של אותה ישיבה על ידי כן, ומשהעלה את ספיקו לפני המשגיח זצ"ל, השיב ואמר: כך מקובלנו מרבותינו, שאם יווצר מצב אשר נוכל לבנות את בית מקדשינו מקום תפארתנו, אבל זה יהיה באופן של חשש שמא יפגע מאן דהו מישראל – לא נבנהו!
שהרי משה רבנו, כשנצטוה מפי הגבורה, לגאול את עם ישראל ממצרים, סירב ואמר "שלח נא ביד תשלח", והיינו שנתכוון לומר, שהקדוש ברוך הוא ישלח את אהרן אחיו הגדול, מחשש שמא יפגע אהרן מזה שמשה נשלח, אף על פי שאמר לו הקדוש ברוך הוא, אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, לא הסכים משה לגאלם, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "וראך ושמח בלבו", רק אז נתיישבה דעתו של משה, והסכים ללכת למצרים להוציא את בני ישראל ממצרים, הרי אנו רואים מזה, עד כמה צריך ליזהר אפילו ברוחניות שלא לפגוע בזולת!
עם ישראל שקוע במ"ט שערי טומאה של מצרים, מדגיש אבי מורי שליט"א, הגאולה וכל העתיד של עם ישראל מונחים על כף המאזניים, משה רבנו הוא האדם היחיד שיכול להיות הגואל, ואם הוא לא מקבל על עצמו את התפקיד, עם ישראל שוקע בשער הנ' של טומאת מצרים שממנו אין מוצא, אבל לא, משה רבנו לא מוכן להיות הגואל, כל זמן שיש חשש, ולו הקל ביותר, שזה יפגע ברגשותיו של אחיו הגדול אהרן, כי הוא מבין, שהתחשבות ברגשותיו של אחיו הגדול, חשובה יותר מגאולת עם ישראל.
נמצאנו למדים מכל הדברים הנפלאים הללו, שמידות טובות, חסד, רגישות והתחשבות ברגשותיו של האחר, חשובים יותר מכל הדברים הקדושים הנעלים והגדולים ביותר, ארון הקודש בקודש הקדשים, בנין בית המקדש וגאולת עם ישראל.
יהי רצון שנזכה להפנים את הדברים, ולחיות על פיהם, אל מול כל הנסיונות הניצבים בפנינו בחיי היום יום.