הפתיחות לעולם החול

הקודש והחול אינם סותרים זה את זה במהותם. גם התורה והמדע אינם מנוגדים זה לזה אלא אדרבה הם משלימים זה את זה.
כבר אמר הגר"א לבאי ביתו שמי שחסרה לו יד אחת בחכמת העולם חסרות לו עשר ידות בחכמת התורה, כלומר חכמת העולם נצרכת ללמוד התורה. נמצא איפוא כי לימוד שאר החכמות אינו רק הכרח אלאערך בעל חשיבות עצמית. לפי זה התפתחות של המדע והחכמה האנושית מסייעת סיוע של ממש להתגלות התורה בכל רבדיה.

הרב ממשיל את היחס בין חכמות העולם לחכמת התורה ליחס בין הגוף לנשמה. כשם שהגוף מוכרח להיות בריא ושלם לצורך גילוי כחות הנפש, כך דרוש שחכמת העולם תופיע בשלמות לצורך הארת אורה של תורה בכל תפארתה. אך יש לזכור תמיד מה היא המטרה ומה הם האמצעים, ולשמור שהאמצעים לא יהפכו למטרה בעצמם.
כאשר פנה אלי הרב זאב קרוב להשתתף בכנס זה בדיון על הפתיחות שלנו לעולם החול מיד הופיע לנגד עיני דברי הרב באורות התחיה פרק ד'. אני רוצה להביא את תמציתם לפניכם.

עם ישראל שונה מכל העמים, יש לו נשמה אלוקית אשר מגמתה הארת האידיאה האלוקית בעולם.
רוח שונה מרוחות כל העמים, כרוחו של עם ישראל, מוכרח שתהיה לה גם כן כלכלה מיוחדת המתאימה לה. המפרנסת אותה והנותנת לה את קיומה. היהדות לא תוכל לסמוך רק על המזון התרבותי הכללי, אם כי מצידה האנושי היא זקוקה גם לכלכלה ותרבות למרות שאלו לא יוכלו להחלף את מזונה המיוחד לה.
הטוב האלוקי שבקרבה, זו תכונתה האידאלית. היצירה החופשית והמדע הינם סניפים נכבדים לתכונתה האידיאלית, אבל הם ימלאו את יעודם רק כשישתמר רוחה העליון בקרבה, המרומם מכל יצירה אנושית, ומכל מדע וחזיון לב, כגבוה שמים מארץ וכגבוה מחשבות אלוקים ודרכיו ממחשבות בני אדם ודרכיהם.
כל זמן שהיא בטוחה בכלכלתה המיוחדת ממילא תשכון בה גם הכלכלה הכללית - שהיא צריכה לה לא פחות מכל עם ואולי עוד יותר, הכל לפי מדת עלויה הרוחני.
אך אם היא רואה שבשם היצירה ומדע באים למחוק את דמותה המיוחדה, היא מוכרחת לסתום חלונות נגד ההארה של היצירה והמדע כדי להגן על רוחה, ואף אמנם שלא תוכל לנחול נצחון בדרך זו של השמור המצומצם לבדו - הלא: "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"... אך אותם שהם מלאים רוח אומץ צריכים להכריז שדוקא התורה והמצוה שהם צביונה של האומה הם הבסיס היותר מובטח לחופש היצירה והמדע.
אם כן, האמונה התורה והמצות הם עצם החיים, והחכמה האנושית היא איכות החיים. "צדיק באמונתו יחיה" - האמונה היא החיים בעצמם. ולעומת זאת לגבי החכמה נאמר "החכמה תחיה את בעליה" החכמה אינה עצם החיים אלא מחזיקה את החיים . כך מרגלה בפומיה של מורי ורבי הרב צבי יהודה זצ"ל.

על כן תפקיד החנוך להקנות בראש ובראשונה את בטחון האמונה התורה וקיום המצוות, ואת מדע החול יש להוסיף רק באופן שהוא יחזק את האמונה ולא ימעט אותה ח"ו.
בהיותי אברך בישיבת "מרכז הרב" נתתי חוגים באמונה בבית ספר "מעלה" בירושלים - זה היה תיכון דתי מעורב לבנים ובנות. אחוז ניכר מבוגריו לא המשיכו לשמור תורה ומצות לאחר סיום למודיהם. בשחוה עם המנהל שאלתי אותו: עומדות לפניך שתי אפשרויות: להגיע ל90% בבגרות ו50% הצלחה בחנוך הדתי, או, עם תעשה שינוי בתכנית הלימודים - היחס יתהפך 90% הצלחה בחנוך הדתי ו50% בבגרות. האם האפשרות האחרונה לא עדיפה?!

הנסיון הארוך מראה בעליל שתכנית לימודים אשר בה החלק התורני אינו רוב מובהק בכמות ובאיכות - אינה מצליחה לבסס את היסודות האמוניים בקרב התלמידים ואחוז ניכר מהם עוזב את התורה.
ולכן צריך לומר במלוא החדות: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? יש לשנות את סדר העדיפויות!
וודאי שלאחר הביסוס הרוחני האיתן בתורה ובמצות חובה דתית לעודד את הרחבת האופקים בלמוד החכמה והמדע מתוך הכרה שהם נדרשים לא רק לצרכי החיים אלא לעבודת ה' בעצמה, כדבר הגר"א.

באחרונה בא אלי אברך ותיק בישיבה שכבר מלמד ובהצלחה (בקיאות, בישיבת בני צבי). הוא בא להתייעץ: ברצונו להפתח ללמודים נוספים. עודדתי אותו. ואף ישנו אברך שלומד אומנות בברכתי.
יתכן שיהיו מי שיאמרו שהשאיפה הגדולה של דורנו - להביא להופעה גדולה של תורה ולהתחדשות של אמונה, שבאה על ידי התרחבות האופקים לשאר החכמות - יש בה אמנם סכנות ויש נפילות, אך גודל השאיפה מצדיק את נטילת הסיכונים וסוף ההצלחה לבוא והתורה תופיע במעלה גדולה וחדשה. ורק באופן הזה של נטילת הסיכונים ניתן להגיע למטרה הגדולה. זו לא דרכה של תורה. המטרה אינה מקדשת את האמצעים. גם אם הנחה זו נכונה - שאין דרך אחרת לקפיצת מדריגה - גם אז אין אנו רשאים להקריב דור של בנים תלמידים בשל הדורות הבאים. מה גם שיש להטיל ספק בעצם ההנחה שזו הדרך היחידה להתחדשות רוחנית גדולה.

על כן אני רוצה להסיק מסקנות מעשיות. ודומני שכנס חשוב זה אינו צריך להשאר רק ככנס לדיון מופשט בסוגיות החנוך, אלא יכול הוא להוות נקודת מפנה לתיקון גדול בחינוך הדתי.
למודי הקודש צריכים להיות בחנוך היסודי והתכוני לפחות 75% בתכנית הלמודים. כל זה בכמות הזמן. אבל היחס ללמודי הקודש צריך להיות שונה לחלוטין: כגבוה שמים מארץ כן גובהה של התורה מהחכמה האנושית. המגמה צריכה להיות שהאמונה תתבסס בעומק החיים, אהבת התורה למודה וקיומה יתגלו כטבע העצמי הישראלי ועל זה יש להוסיף עוד 4-5 שנות למודים בישיבה על - תכונית. על יסוד איתן זה צריך להרחיב את העושר הרוחני בחכמת העולם.

מערכת חנוכית כזו התפתחה ב"ה בבית אל: בבית הספר יש מגמת ת"ת במקביל למגמה התורנית, חטיבת בינים תורנית וישיבת בני צבי שלומדים שם מכסימום של קודש ומינימום של חול לבגרות. וב"ה סיים השבוע המחזור הראשון שהספיק בארבע שנים ללמוד כ - 600 דפי גמרא מתוכם כ - 150 בעיון. וסיים גם את מקצועות החול בהצלחה.

אם נמצא את הדרך להעמיק את האמונה בצורה איכותית ונוכל לבסס את דרך התורה בלבבות בפחות זמן, אז נוכל להרחיב את הפתחים למדע וליצירה והם יהוו סניפים נכבדים לגילוי התכונה האידאלית של האומה שהוא הטוב האלוקי שבקרבה, כדברי הרב.
ואין לומר שהמציאות הבעייתית המורכבת תצמיח דרכים לחזוק אמונה בלי לפגוע בפתיחות למדע ליצירה החופשית, כי כאמור אין אנו רשאים להקריב דור שלם ויותר למען הדורות הבאים, עם כל הגודל שיש בשאיפת התחדשותה של התורה.

סוף דבר "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד", לכך יש להניח בבטחון שמהמהלך הזה שדורנו נמצא בו - שהוא כל כך מסובך - יצא בסופו של דבר גודל חדש של אמונה ותורה. זהו עוד שלב בחבלי משיח בעקבתא דמשיחא, וכל זה למען הלידה הקרובה. כך עלינו להתבונן על מה שקורה שלא בשליטתנו, ובמקביל אבל עלינו מוטל ללכת בדרך הבטוחה להגדלת התורה בלי ליטול סיכונים, ובע"ה נעשה ונצליח.

ניתן לקרוא הרחבות הלכתיות ופסיקת הלכה של הרב בנושא זה במדור "שאל את הרב" באתר, בקישור הבא, וכן לקרוא את תשובת הרב יעקב אריאל ואת תשובת הרב אליעזר מלמד בנושא.