בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אחרי מות
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת אחרי מות -קדושים תשפ"א

החיבור לכלל ישראל

-הגישה אל הקודש דורשת הכנות והדרגה -כשעמ"י באחדות הם יכולים להופיע קדושה, לכן פרשת קדושים עוסקת בעיקר במצוות בין אדם לחבירו -מצוות התוכחה והשותפות בכלל ישראל -מסירות נפש כדי לא להלבין פני חבירו ברבים

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ב אייר תשפ"א
16 דק' קריאה 47 דק' צפיה
לבוא אל הקודש מתוך הכנה ובהדרגה
נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת (ויקרא טז, א-ב).
התורה באה ללמד אותנו שאל הקודש צריך להיכנס רק מי שראוי, בזמן הראוי ובצורה הראויה. לא כל אחד, ולא בכל מצב ניתן להיכנס אל הקודש אלא רק לאחר הכנה: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש".
זה לא אמור רק ביחס לבית המקדש. כשאדם הולך לעסוק בקודש צריך לבוא עם הכנה, הוא הולך לעסוק בתורת ה', הולך ללמוד את דבר ה' יתברך, והתורה היא תורה מן השמיים, וגם תורה שבעל פה נמשכת מתוך תורה שבכתב, והכל מתחיל מהמקור העליון, מריבונו של עולם. כשאנחנו הולכים לעסוק בתורה, אנחנו הולכים לעסוק בדבר ה'. אדם צריך לחשוב כמה רגעים קודם, מה אני עומד לעשות. כך גם יש להתכונן לתפילה ולכל עבודת ה'. לכן תיקנו חכמים ברכות לפני קיום המצוות כדי שאדם יתבונן. אחר כך ראו שגם לברכות צריך לעשות הכנות, ותיקנו "לשם יחוד קודשא בריך הוא".
אי אפשר לגשת ללימוד תורה בלי הכנה. וגם בתורה יש מדרגות, יש פשט, יש דרש, יש רמז ויש סוד. צריך לעלות בהדרגה. כל אדם צריך להתקדם בקצב הנכון שלו ואז באמת כשהוא בא "בזאת יבוא אהרן אל הקודש".
מצד שני מלמדת אותנו הפרשה, שאי אפשר למשוך את הקודש החוצה אל החול. אם אדם רוצה שהבית שלו יהיה מקודש, יעשה מזבח ויקריב קרבן בחצר שלו - זה אסור, אסור לשחוט בחוץ ולהקריב בחוץ. כל דבר צריך להיות במקום שלו, הפיזי והרוחני.

בזאת יבא אהרן אל הקודש – בזכות הברית עם הקב"ה
על המילה 'בזאת', חז"ל (במדבר רבה כא, ו) אומרים כמה פירושים:
'בזאת יבוא אהרן אל הקודש', רבי יודן פתח קרא בכהן גדול בכניסתו לבית קודש הקודשים - חבילות חבילות של מצוות יש בידו. בזכות התורה שנאמר בה 'בזאת' 'וזאת התורה' יבוא אהרן אל הקודש. בזכות המילה, שנאמר 'וזאת בריתי'. בזכות שבת, שנאמר 'אשרי אנוש יעשה זאת', בזכות ירושלים, שנאמר 'זאת ירושלים'.
באיזה כוח אפשר לבוא לקודש הקודשים, אל העבודה הנישאת הזאת? בכוח התורה, ברית המילה, שבת וירושלים. אדם יודע שהוא בן ישראל, וניגש אל הקודש מתוך הכרה שהקב"ה בחר בנו מכל העמים, ונטע בנו סגולה עליונה אלוקית, ומתוך זה יש לנו זכות לגשת אל הקודש.
הקב"ה כרת ברית עם ישראל על התורה: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה). שלוש בריתות כרת הקב"ה עם ישראל על התורה: בהר סיני, אוהל מועד, וערבות מואב.
שלוש עשרה בריתות כרת הקב"ה עם ישראל על ברית המילה, כדברי המשנה בנדרים (פ"ג מי"א), גם על שבת נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". אלו שלושת המצוות שכרותה בהם ברית. אלו מצוות שיוצרות את הקשר המיוחד אל הקב"ה. קשר של ברית הוא קשר מיוחד, שכורתים רק בין אחד לאחד, לא בין שניים כי אז הקשר לא מושלם. התורה קושרת אותנו לריבונו של עולם. ברית מילה - זו המציאות הסגולתית העצמית של ישראל. אנחנו באים לעבודת ה' מכוח היותנו עם סגולה, מכוח הקב"ה שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה ואת המצווה הזו. זה מה שמסמלת ברית המילה.
השבת מבטאת קשר מבחינת סדרי הזמנים. יש זמן מקודש, זמן עליון שהוא מיוחד לישראל. מכוח השבת שהיא שורש קדושת הזמנים ישראל באים לעבודת ה'. ירושלים זה שיא קדושת המקום. מכוח שלושת הבריתות הללו, "בזאת יבוא אהרן אל הקודש".
זה עניינם של ישראל שיש בהם את הקישור העמוק הזה מכל הצדדים, מצד הזמן, מצד המקום, ומצד האדם, לריבונו של עולם, ומכוח זה "בזאת יבוא אהרן אל הקודש".

גודל משמעות ההכנה לתורה ולמצוות
המדרש (במדבר רבה כא, ה) אומר:
"בזאת יבוא אהרן", זה שאמר הכתוב "בתחבולות תעשה לך מלחמה".
כשאדם הולך לעשות מלחמה הוא עושה תחבולות איך לנצח את המלחמה, וגם כשאהרן בא אל עבודת ה' הוא גם כן צריך לעשות אותה בתחבולות.
ר' נתן ור' אחא בשם ר' סימון: אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצוות, "בתחבולות תעשה לך מלחמה", עיניים רמות – "והיו לטוטפות בין עיניך", לשון שקר – "ולמדתם אותם את בניכם", ידיים שופכות דם נקי – "וקשרתם לאות על ידך", לב חורש מחשבות אוון – "והיו הדברים האלה על לבבך". ר' יוחנן פתח קרא בקברניט, ואמר ר' יוחנן: לעולם יעשה אדם עצמו קברניט איך יכול לעשות מצווה.
אדם צריך לתכנן ולנהל את עצמו איך הוא יכול לעשות את המצווה בצורה היותר שלמה. כשאדם הולך להתפלל, עליו לחשוב, איך אעשה שהתפילה תהיה הטובה ביותר. צריך להתבונן ולחשוב על זה, 'דע לפני מי אתה עומד', צריך להיות שקוע במילים שאומר, אם הוא לא מכיר את התוכן של התפילה אז ילמד את התוכן שלה כדי שיאמר את הדברים מתוך התבוננות בתפילה. כך בכל מצווה ומצווה שהולך לקיים. צריך לחשוב, איך הוא יניח את התפילין בצורה הנכונה ביותר, לא בחטיפה, ביישוב הדעת, מתוך התבוננות מה הוא עושה. אם אדם לומד תורה מתוך התבוננות מתוך הכנה, זה שונה. בחור שהולך לסדר ללמוד תורה, צריך לחשוב איך לנצל את השעות האלה של הסדר בצורה הטובה ביותר, ואם אדם נותן את הדעת על סדר הלימוד, הוא לא יסיח את הדעת מהלימוד - צריך לחשוב איך לגשת ללימוד באופן יותר שלם.
אני זוכר כשהיינו בחורים צעירים, הייתה תקופה שהייתה לי חברותא, ובכל ערב לפני שהתחלנו ללמוד סדר ערב, היינו פותחים שולחן ערוך ולומדים הלכות תלמוד תורה. למדנו סעיף אחד בשולחן ערוך:
אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה, ואפילו מי שנתעטש אין אומרים לו לרפואה.
יש מחלוקת שם בין הש"ך לט"ז אם היום שלא כל כך זהירים באיסור שלא להשיח בדברים בטליםבבית המדרש, האם מותר להגיד לרפואה או שאסור להגיד לרפואה. למדנו את זה, ומתוך כך ניגשנו ללימוד. אפשר להתכונן בצורות שונות. אם אדם חושב על מה שעושה, עבודת ה' שלו הולכת ומשתפרת ונעשית יותר טובה.


לרצות להיות בארץ ישראל מפני קדושתה
עיקר פרשת אחרי מות, היא פרשת עריות. התורה פותחת:
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.
אומר הכלי יקר שיש כאן שינוי בלשון הכתוב, מצד אחד כתוב "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", ולא כתוב 'אשר הבאתי אתכם לשם', ומצד שני לגבי ארץ כנען כתוב 'אשר אני מביא אתכם שמה', ולא כתוב 'אשר אתם באים שמה'. מדייק 'הכלי יקר' שהקב"ה אומר לישראל: אתם רציתם לשבת במצרים, ולא רציתם לצאת בגלל שמצאה חן בעיניכם העבודה זרה. לא חפצתם לבוא לארץ ישראל, הייתם צריכים לרצות לצאת ממצרים, הייתם צריכים לחפוץ לבוא וארץ ישראל. אתם לא באתם לארץ ישראל מרצונכם, אני הכרחתי אתכם לבוא לארץ ישראל, ולארץ ישראל צריכים לבוא מתוך רצון, כשבאים שלא מרצון אז הקישור לארץ ישראל הוא לא קישור מושלם.
כל עניינה של הפרשה כאן והאזהרות הגדולות הם כדי שנהיה בארץ ישראל, כי ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ולא יכולה לסבול טומאה. עם ישראל צריך להתקדש כדי לזכות בארץ ישראל, כי היא ארץ ה'.

הדרך להתגברות על יצר עריות
לכאורה הדרישות האלוקיות שהקב"ה דורש בענייני האיסורים הללו של עריות הן קשות מאוד. היצר הזה הוא יצר גדול מאד, ויכול להיות שיאמר אדם שהיצר הזה אי אפשר להתמודד אתו, והקב"ה דורש מאתנו דבר שבלתי אפשרי לעשות. לכן אומרת לנו התורה
אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' (ויקרא יח, ד-ה).
המילים 'אני ה' אלקיכם', 'אני ה'' אומרות - אני ה' שלכם. ריבונו של עולם בחר בנו מכל העמים, הוא אלוקינו ונותן לנו את הכוחות. לשאר העמים יכול להיות שאין את אותה היכולת, אין את הכוחות והקדושה, שיכולים לסייע לעם ישראל להתנתק לגמרי ולהתעלות מכל ענייני הגשמיות והיצרים הקשים הללו. אבל בישראל יש סגולה עליונה, אלוקית, ויש בהם את הכוח. זה הכוונה של האמירה "אני ה'".
ואיך בפועל הדרך של ההתמודדות - מסביר אור החיים שהאדם הוא שליט על עצמו. יש לו אמנם לב שיש בו את כל הנטיות הללו, אבל יש לו גם מוח והמוח שולט על הלב. 'צדיקים - ליבם מסור בידם, ורשעים - מסורים ביד ליבם'. אדם יכול לשלוט על הכוחות שלו. צריך לדעת שהקב"ה נתן לאדם שכל, מחשבה ושיקול דעת מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות, וגם יכולת לשלוט על כוחותיו. יכול להיות שזה תהליך שצריך כל הזמן לקדם אותו, אבל יש לאדם היכולת להגיע לשליטה מלאה על כוחותיו. יש כאלו שהדרך להגיע לכך היא ארוכה, ויש כאלו שהדרך לא ארוכה, אבל על כל פנים צריך להתקדם ולפתח את היכולת הזאת. כמו אדם שרוצה להתחרות בריצה מרתונית, אז בהתחלה בפעם הראשונה רץ את כל הקילומטרים כדי להתרגל, אחר כך רץ יותר מהר, ועוד יותר מהר, עד שהוא מצליח להגיע אל היעד שקבע לעצמו. זה תהליך שלוקח זמן ומאמץ. האדם מתקדם ומתקדם ומגיע לזה. אותו דבר אם אדם רוצה להרים משקולות כבדים, הוא לא מתחיל עם המשקל הכבד ביותר, אלא מתחיל עם משקל קל, מתרגל כמה פעמים, אחר כך לוקח משקל בינוני, אחר כך יותר כבד, ועוד יותר כבד, עד שמגיע ליכולת להרים משקולות כבדים.
כך אדם צריך לנהוג גם באופן רוחני, הוא צריך להתקדם בשלבים, שלב אחר שלב, ואם הוא הולך בדרך הזו הוא יכול להגיע אל המשימה של השליטה על כוחותיו. אבל צריך לשאוף לא רק לשליטה, צריך לשאוף להגיע לכך שבכלל אין מלחמה. לא שיש מלחמה ומנצחים, אלא שמצמצמים את המלחמה עד רדתה. לזה התכוון דוד המלך עליו השלום כשאמר: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהילים מ, ט). כותב אור החיים:
הכוונה היא שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעד, גם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו והתאווה לעשות רצונו יתברך, שאינו מהכת החפצים דברים המרוחקים מהקדושה וצריכים למונעם בשלילות הרצון, אלא שמעצמו חפץ ברצונו יתברך לשנוא דברים אשר הלב חפץ וחושק בהם, והוא מה שדקדק לומר "חפצתי". וזה אמר במקום אחר "ולבי חלל בקרבי", ואומרו "ותורתך בתוך מעי", פירוש לרוב חשק עבודת הקודש, עד שמרגיש בלומדו תורת ה' כאלו אוכל וממלא בני מעיו ממזון טבעי (אור החיים ויקרא יח, ב).
כמו שאדם אוהב לאכול אוכל טוב, כך הוא אוהב את התורה וחושק במצוות.


דורנו – דור של עבודת ה' מאהבה
זו הדרך הנכונה לדור שלנו. הקב"ה מעמיד אותנו באתגרים גדולים המתאימים לגודל שלנו. הגודל של עם ישראל היום הוא גבוה וגדול מאוד. שבנו לארץ ישראל, ויש לנו את המעלה של ארץ ישראל, אנחנו לא תחת שלטון של גויים בארץ ישראל, אלא תחת שלטון של עצמנו. אנחנו בתהליך של קיבוץ גלויות, ובתקופה הזו מתחזקים מאוד הכוחות. כגודל ההתחזקות גודל הניסיונות, והקב"ה לא מעמיד בניסיון מי שאינו יכול לעמוד בו. דור שהקב"ה מעמיד אותו בניסיון כזה, סימן שהדור יכול להתמודד עם הניסיונות הללו. הדור הזה, דור של ארץ ישראל, דור הצברים הוא דור שאוהב להתקדם ולא להתגונן, להתגונן זה מצב של מסכנות. זהו דור של אהבת ה', אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל, דור של אהבת תורה.
כוח האהבה זה הכוח של הדור שלנו וצריך להתפתח בזה כל הזמן. אסור להישאר באותו מצב. צריך כל הזמן לפתח את אהבת ה', ומתוך כך את אהבת התורה, המצוות, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. יש סיבה לאהוב את ריבונו של עולם שהוא כל כך טוב ומטיב אתנו תמיד, ערב ובוקר וצהריים. ונתן לנו את התורה, ונתן לנו את הארץ וזיכנו בסגולת עם ישראל.
צריך לפתח את ההתבוננות הזו ולפתח את אהבת ה'. ככל שאדם ירבה באהבת ה' ממילא האהבות האחרות מתבטלות. זו הדרך שצריך להחזיק בה, ולהתאמץ בה מאוד מאוד. כשעובדים את ה' מאהבה, ולא מפני שזו חובה, אז אוהבים מאוד, אז כל הזמן מתקדמים כי דבר שאוהבים רוצים עוד ועוד. צריך להגיע למצב כזה שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, מים רבים לא יוכלו לכבות את הלהבה. אהבת ה' זה צימאון בלתי פוסק, אהבת התורה זו התשובה להתמודדות עם הנטיות הגשמיות החומריות.
כמובן צריך גם להשתמש במידת הגבורה. אבל לפעמים לא צריכים לתקוף חזיתית את האויב, אפשר לעשות מעקף, לעלות מעליו ולהכניע אותו, ואז הניצחון יותר קל ויותר גדול, וממילא מגיעים למדרגה הגדולה שהקב"ה מצווה אותנו: "קדושים תהיו".


הקדושה אצל כלל ישראל
נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יט, א–ב).
בשפת אמת (תרמ"ג) על הפרשה, מבאר:
"קדושים תהיו – פרשה זו נאמרה בהקהל ('דבר אל כל עדת בני ישראל') שאין יכול לזכות לקדושה רק על ידי הביטול לכלל ישראל, דכתיב 'כי כל העדה כולם קדושים', פירוש כשהם באחדות אחת, לכן רוב דיני פרשה זו שבין אדם לחברו.
לכאורה היה אפשר לחשוב שכדי להיות קדושים יש לקיים מצוות בין אדם למקום, ובמצוות שבין אדם לחברו לא שייכות לקדושה, כי קדושה זה בבית הכנסת, כלפי שמיא, ולא כן, אלא רק ב'כל עדת בני ישראל' יכולה להופיע קדושה. פירוש כשהם באחדות, ולכן רוב דיני פרשה זו שבין אדם לחברו.
ממשיך השפת אמת:
וגם כשבני ישראל הם אחד, אין יד הרשעים שולטת בהם ונבדלים מהם ועל ידי זה שורה הקדושה בישראל. ועניין הקהילה זו שייך בכל פרט, גם כן לאסוף את כל רמ"ח איברים וכל הרצונות לדבר אחד, כמו שאמרו חז"ל: "ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך - ברמ"ח אברים שבך".
לא רק כלל ישראל, אלא כל אחד ואחד הוא גם כן מדינה שלמה, רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וצריך לאחד את כל הנטיות, את כל האיברים הרוחניים שיהיו כולם מחוברים יחד למגמה אחת.
אבל קדושת כלל ישראל הוא גבוה ביותר ולכן כנסיה שהיא לשם שמיים סופה להתקיים שחל עליה שם שמים וקדושה שורה בהם.
על ידי האחדות זכינו למשכן ולמקדש ולהשראת השכינה, וההיפך מזה, שנאת חינם גרמה לחורבן. אין קדושה אלא באחדות.

עבודת ה' כחלק מכלל ישראל
ומעניין לעניין, דברי השפת אמת (תרנ"ב) על "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בפרשה (ויקרא יח, יט):
"ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול ממנו". הנה עיקר קיום תורה ומצוות בכלל ישראל, שעל ידי הכלל זוכים אל הקדושה.
פרשת קדושים נאמרה בהקהל, לכן צריכים לעשות כל מצווה בשם כל ישראל, לבטל עצמו אל הכלל. לכן נאמר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, כלומר כשהאדם עובד את ה', הוא לא עובד כאיש פרטי אלא כאחד מכלל ישראל. הקב"ה בחר בעם ישראל. כל פרטי ישראל הם חלק מעם ישראל וכולם נבחרים. הקב"ה לא בחר בכל אחד כפרט, אלא באומה הישראלית, בנשמה הכללית שיש לעם ישראל שמתפשטת בכל פרטי האנשים בישראל. לכן כשאדם מקיים מצווה, אם הוא בא בשם עצמו אמנם הוא שייך לכלל ישראל וממילא גם המצווה הזאת היא מצווה, אבל אם הוא בא בשם הכלל מכניסים אותו למקום יותר גבוה, הוא בא עם הכלל, הוא עושה את המצווה כאחד מכלל ישראל. זה כלל גדול. מה הכלל הקטן - הכלל הקטן הוא שהאדם יעשה בעצמו כל מצווה ומצווה בכל רמ"ח איברים שלו, שהאדם נקרא עולם קטן כדכתיב "ערוכה בכל רמ"ח איברים היא שמורה".
בן עזאי אומר שהכלל הגדול הוא "זה ספר תולדות אדם". כלומר אדם יכול לכוון לעשות מצווה בשם כלל ישראל שבדור הזה, ויכול לקיים מצווה בשם כלל ישראל שבכל הדורות. "זה ספר תולדות אדם", יש תולדות מדור לדור, מכוון לתיקון לאומה כולה. יש מדרשים שהמשיח יבוא לתקן את כל הדורות וגם את הנפלים שנפלו. התיקון צריך להיות תיקון כללי. אדם יכול לשוב בתשובה על העוונות של עצמו, יכול להתפלל על עוונות של הדור כמו התפקיד של הכהן הגדול, ויכול להתפלל על כל הדורות. זו מדרגה ענקית. זה כלל גדול.

'הוכח תוכיח את עמיתך' – אחריות וערבות לכל ישראל
לפני הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", כתוב: "הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא" (ויקרא יט, יז). כמה פירושים נאמרו למילים 'ולא תשא עליו חטא'. הכלי יקר מפרש:
מכלל שאם לא תוכיחו, אז יהיה חטאו נשוא עליך וזה לפי שכל ישראל ערבים זה בעד זה.
האדם אחראי על מעשי חברו. אם הוכחת אותו, עשית את מה שצריך לעשות, והוא צריך לתקן את מעשיו, אבל אם לא הוכחת אותו, אתה אחראי. במצווה זו יש עשה ולא תעשה. יש מצווה להוכיח ויש איסור "לא תשא עליו חטא", אם אתה לא מוכיח, זאת אומרת כאילו אתה נושא את חטאו, לפי שכל ישראל ערבים זה ביד זה.
ממשיך הכלי יקר:
והמלווה את חברו ונותן לו ערב, בזמן שהערב רואה שהלווה מפזר ממונו הוא מוכיחו מיראת הערבות, כך הערבות של כל ישראל גורם התוכחה, ואם אינו מקבלה אזי נקי הוא ממנו, כי אין שורת הדין נותן שיסבול אחד בעד חברו שאינו ברשותו.
אדם לקח הלוואה וביקש ממישהו שיהיה ערב על הלוואתו, והערב רואה שהלווה במקום לקחת את ההלוואה ולהשתמש בה באופן כזה שיוכל להחזיר, הוא מפזר את ממונו ובסוף לא יהיה ממה לגבות ויבואו אל הערב, אז ממילא הוא מוכיח אותו מיראת הערבות פן יצטרך לשלם בעבורו. כך הערבות של כלל ישראל.
ממשיך הכלי יקר:
אך בדבר זה לבד נעשו ישראל ערבים שבזמן שיש בידו למחות ואינו מוחה אז דין הוא שייתפס בעבורו וישא עליו חטאו. משל משלו בזה במי שקודח בספינה תחתיו, צעקו עליו כל אנשי הספינה מה זו אתה עושה? השיב להם הלא תחתי אני קודח, אמרו לו: אם יכנסו המים תחתיך אז תטבע הספינה מכל וכל. כך אמר איוב לחבריו: "ואף אם אמנם שגיתי - אתי תלין משוגתי". ומה השיבו לו חבריו? "אם יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק".
לא רק האדם סובל מזה שהוא חוטא, גם אחרים יסבלו. המשל אמנם לא מתאים בדיוק למה שהסביר הכלי יקר, כי במשל של הספינה גם אם יצעקו עליו ויוכיחו אותו ויצאו ידי חובה, הוא ממשיך לעשות חור בספינה וכולם יטבעו! צריך למנוע אותו מלעשות את החור בספינה לא רק למחות בידו.
המשל הזה שאני חושב שגם הובא בזוהר, מלמד אותנו משהו יותר עמוק. הרב זצ"ל חקר האם הערבות של כל ישראל זה לזה, זו הסיבה למצוות תוכחה כי מכיוון שכל ישראל הם אחד אז הם צריכים להוכיח אחד את השני, או שמצוות תוכחה יוצרת את הערבות.
הרב תולה את החקירה במחלוקת תנאים בגמרא במסכת סנהדרין (מג:) על הפסוק "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט, כח), האם אחרי שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, הם אחראים גם על הנסתרות שהן עבירות שאדם עושה בסתר. הרי אתה לא יודע בכלל שהאדם עשה את העבירות, אז איך אתה יכול להיות אחראי על זה? אלא אם כן עם ישראל הוא אברים של גוף אחד, וכל מה שאבר עושה, נוגע לכל הגוף כולו, אז גם על הנסתרות אנחנו אחראים כי אין ברירה זו מציאות. זו דעת רבי יהודה. רבי נחמיה אומר שיש ערבות רק על הנגלות. 'הנסתרות - לה' אלוקינו', אנחנו לא אחראים על הנסתרות. זאת אומרת, יש מצווה להוכיח, ואם הוכחת יצאת ידי חובה.
ישאל השואל: לדעת רבי יהודה, כיצד אני יכול להיות אחראי על מה שאחרים עושים בסתר - זה כמשל הספינה, יש ספינה אחת שכל מה שאחד עושה זה משפיע על כולם. המשל הוא כפשוטו כולנו נמצאים ביחד וכל מה שאחד עושה, יודעים או לא יודעים, נוגע לכולם, האם זה צודק - ראשית כל, מה שריבונו של עולם עושה זה בוודאי צודק, אבל זה גם משתלם.

השותפות עם הכלל משתלמת
אם האדם יחד עם כולם, הוא מרוויח. על כלל ישראל הקב"ה משפיע תמיד שפע גדול, וכדאי להיות מחובר עם הכלל עם כל הבעיות שזה יוצר, עם כל האחריות על כל המעשים שאחרים עושים, כדאי להיות ביחד. כלל ישראל תמיד שמור. הקב"ה אוהב את כלל ישראל ומשפיע על הכלל תמיד אך ורק טובה. בשותפות הזו, הרווח הרבה יותר גדול מההפסד. הקב"ה הוא מיטיב עם ישראל כל הזמן, הוא בחר בעם ישראל, וכדאי להיות שותף בכל האחריות בגלל הטובה הגדולה שהקב"ה משפיע על עם ישראל. זה המבט הבריא. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". זו זכות מאוד גדולה, וה' נותן לנו גם כוחות לקיים את המצוות האלה, כי אחרת זה לא נקרא לזכות את ישראל.
בעין אחת צריך להסתכל על האחריות שלנו, ובעין השנייה צריכים לדעת שמה שהקב"ה רצה זה מה שמתקיים. זה לא שהוא ברא עולם שבסוף נעשה אחרת ממה שהוא התכוון. הקב"ה ברא עולם כדי להיטיב לעולם, וכל הזמן העולם מתקדם במהלך הזה של הטובה, לכן זו זכות גדולה מאוד. להסתכלות הזאת שישראל חייבים גם על נסתרות יש עוד צד, זה כולל גם לקבל את הזכויות של הנסתרות של השני, לא רק את החובות. גם המצוות הם בשותפות! ויש לנו כלל שהחלק של המצוות תמיד יותר גדול מהעבירות. הרמב"ם אומר, שאם היה דור שרובו חובות אז היה העולם מתבטל, ואף פעם העולם לא התבטל, זה אומר שתמיד הזכויות רבות יותר. הטובה היא תמיד יותר גדולה.
אנחנו לומדים מ"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", דבר חשוב מאוד. כלל ישראל זו מציאות אחת. אדם צריך לשאוף שעם ישראל כולו יעבוד את ה', לא רק שהוא יעבוד את ה', כי הוא חלק מהכלל. כמו בגוף שאנו רוצים שכל האברים יהיו בריאים, לא שאיבר אחד יעשה את הדברים בשלמות ואיבר שני לא, כי אז גם לאיבר שעושה בשלמות יהיה חוסר. עם ישראל זו מציאות אחת, ולכן יש לכל אדם אחריות, לא רק שמישהו פלוני עושה עבירה, אלא שהשני יהיה יותר טוב, שכולם יהיו טובים, שכולם יתקדמו, ושכולם יעלו, כי אנחנו ביחד עובדים את ה'. זו הסתכלות מאוד חשובה. כך האדם מרחיב את התפקיד שלו. אין לו רק תפקיד פרטי, אלא יש לו תפקיד כללי. אדם רואה מישהו שאפשר לחזק אותו, הוא חייב לעשות את זה, זה חלק ממנו. אם אני מחזק אותו, אני מחזק את עצמי. אם הוא רואה מישהו נחלש, צריך להעיר ולחזק אותו.

גדרי איסור הלבנת פנים וחומרתו
יש עוד פירוש למילים "ולא תשא עליו חטא", שאם האדם רואה מישהו שעשה עבירה, אל תוכיח אותו בצורה כזו שתבייש אותו, אלא ראשית כל תוכיח אותו בצנעה, כי המלבין פני חבירו ברבים הוא כמו שופך דמים.
ה'בניין ציון' חוקר, אם אדם צריך למסור את הנפש ולא להלבין פני חבירו ברבים, הרי כתוב כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, אם כן זה כמו רציחה, יוצא שאדם צריך למסור את הנפש ולא להלבין פני חברו ברבים. מצד שני, כתוב 'כאילו', זה לא ממש, כמו שכתוב שמי שמבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה, אין הכוונה שצריך להרוג אותו כי הוא עובד עבודה זרה, הרי על חילול המועדות אדם לא חייב מיתה, כי המילה 'כאילו' אומרת שזה לא ממש.
ה'בניין ציון' מביא ראיה נוספת, מהגמרא בכמה מקומות (ברכות מג: סוטה י: וב"מ נט.) שאמר ר' יוחנן משום רשב"י: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, שנאמר בתמר "והיא מוצאת", מפרש רש"י בבבא מציעא (נט.):
אף על פי שהיו מוציאים אותה לשריפה, לא אמרה להם ליהודה נבעלתי, אלא שלחה לו: למי שאלה לו אני הרה, אם יודה מעצמו יודה.
רש"י אומר שתמר לא רצתה לבייש את יהודה כל עוד היא לא ממש הייתה על יד האש, אלא רק כאשר מוציאים אותה לאש, ויכול להיות שאם היא הייתה רואה שהוא לא מודה וממש הולכים לשרוף אותה, הייתה אומרת שמיהודה היא הרה. אבל תוספות אומר בלשון אחרת, כתוב 'והיא מוצת', בלא א' כמו "ויצת אש בציון" - "שהייתה קרובה לאש כבר ולא שלחה לו אלא ברמז". זאת אומרת שלפי תוספות ממש עמדו לשרוף את תמר והיא לא ביישה את יהודה. זאת אומרת שאיסור מלבין לא נדחה מפני פיקוח נפש, כי הוא כמו רציחה.
ועדיין יכולים להגיד שתמר עשתה לפנים משורת הדין. אך לדעת הרמב"ם, כנראה עשתה מהדין, כי במקום שאדם לא חייב למסור את הנפש, אסור לו למסור את הנפש, ועל כן אם לא הייתה צריכה למסור את הנפש, היא הייתה צריכה להגיד לו.
התוספות בסוטה (י:) שואל מדוע לא הביאו גם את דין מלבין פני חברו בג' עבירות החמורות. ומתרץ תוספות, כיוון שעבירה זו לא מפורשת בתורה, אבל משמע מדבריו שאכן פיקוח נפש לא דוחה הלבנת פני אדם.
רבינו יונה בשערי תשובה (שער שלישי) מסביר, שכמו שבשלוש עבירות שלא רק שהאדם צריך למסור את הנפש בעבודה זרה ממש, אלא גם אביזריהו אסור, לדוגמה להתרפא מעצי עבודה זרה אסור וצריך למסור את הנפש, אותו הדבר בגילוי עריות, לא רק על גילוי עריות צריך למסור את הנפש, אלא כמו שאומרת הגמרא (סנהדרין עה.) שאם אדם חולה ותאב לאישה ואם לא ידבר איתה מאחורי הגדר הוא ימות, אז שימות ולא יספר עם אשה, כך מלבין פני חברו, זה אביזרייהו של שפיכות דמים, כי כשאדם מלבין פני חברו אז מסתלקת האדמומית של הפנים והוא נהיה חיוור, לא מת לגמרי, אבל זה קצת שפיכות דמים וצריך למסור על זה את הנפש. הבנין ציון מגיע למסקנה שכך צריך לעשות, והוא מביא שגם הפרי חדש סבר כך להלכה.
על כל פנים, למדנו מכאן, כמה אדם צריך להיזהר לא להלבין פני חברו. לפעמים אדם לא מרגיש שהוא פוגע, אומר הערה פוגעת והשני נפגע מאוד, וזה אביזרייהו של שפיכות דמים. לכן התורה מזהירה אותנו שאפילו כשאדם מוכיח את השני, ההוכחה צריכה להיות בצנעא.

ערבות חיובית
עם ישראל כולו עובד את ה'. מכיוון שכולנו יחד, כל אחד אחראי על כל מה שקורה לכל אחד. לכן הערבות שאנחנו מכירים היא לא רק להעיר לחברו, אלא גם להוציא אחד את השני בקידוש מדין ערבות. גם אם אדם כבר עשה קידוש והשני עדיין לא עשה קידוש, הוא יכול להוציא אותו בקידוש מדין ערבות, כי יש חיוב על כל אחד מישראל שהאיש הזה יעשה קידוש. אז אני בר חיובא ולכן אני יכול להוציא את השני אף על פי שכבר עשיתי קידוש לעצמי, אני אחראי שכל אחד מישראל יעשה קידוש. זאת אומרת ערבות היא גם חיובית, לא רק שצריך אחריות על הדברים השליליים.
שנזכה לקיים את כל הדברים הללו ולעלות במעלות הקודש.







את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il