בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה
מדיני פירות שביעית

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה – ולא להפסד

דיני קדושת שביעית בפירות נקבעים על פי רגילות בני האדם, שלא ישנו מדרך ברייתם ומדרך רגילות השימוש בהם. ונראה שהולכים אחר רוב בני אדם דווקא ולא נקבעת דרך השימוש בפרי על ידי רגילות של יחידים.

undefined

הרב שמואל אליהו

ז' חשוון תשפ"ב
14 דק' קריאה 62 דק' צפיה

עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ



ברית בזכות בית המקדש - אורו על עולם



בעת הקריאה הראשונה לאברהם נאמר לו כי כל העולם יתברך בזכותו "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". בברית המילה אלוקים משנה את שמו של אברם לאברהם "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" - "שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם" (רש"י).  כי מארץ ישראל יכול אברהם להאיר לכל העולם (בראשית יז ו-ח).


בברית בין הבתרים ה' רומז לאברהם על הדרך להשפיע על כל העולם באומרו "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל". חכמינו אמרו, וכך מביא רש"י, שבהם רמז ה' לאברהם על עבודת הקרבנות בבית המקדש (בראשית רבה לך לך פרשה מד, תענית כז ע"ב). ללמד לאברהם כי הברית על ירושת הארץ נועדה לעזור לאברהם למלא את תפקידו לקרוא בשם ה' בעולם באמצעות בית המקדש - אורו של עולם.


השבועה הגדולה העומדת לעד - בזכות המקדש



גם השבועה הגדולה של אלוקים אחרי עקידת יצחק ניתנת בעקבות בית המקדש. היא לא נאמרה אחרי העקידה עצמה. שם נאמר רק "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי". השבועה הגדולה באה רק בהתגלות השנייה של המלאך "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם", רק אחרי הקרבת האייל והתפילה של אברהם להקמת המקדש "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". שפירושה הוא "ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות" (בראשית כב יד תרגום ורש"י).


רק אחרי התפילה הזו אלוקים נגלה אליו דרך המלאך ונשבע לו. רק בעקבותיה מתגלה המלאך שנית לאברהם ונשבע לו בשם ה' ומדגיש לו: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" – קביעת מקום המקדש. "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ" – עקידת יצחק. "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".


ומדגיש המהר"ם אלשיך כי באמת זה פלא שהמעשה השני חשוב יותר מעקידת יצחק. "הלא כמו זר יחשב בעיניו" להחשיב את אפרו של האייל כאפרו של יצחק. שהרי לפי מראית עין שלנו היה צריך אברהם לקבל את השבועה אחרי העקידה שהיא העיקר ולא בזכות עקידת האייל שהיא לכאורה הדבר הטפל. אבל בעיני ה' שרואה את העתיד לדורי דורות, חשובה מאוד מאוד עקידת האייל וקביעת המקום לבית המקדש.


לכן ה' אומר לו "בי נשבעתי" להדגיש שאין פה שום הגזמה. הקרבת האייל והתפילה על מקום המקדש היא הסיבה העיקרית לשבועה, ואחריה באה העקידה. כשם שבברית בין הבתרים הקרבת העגלה המשולשת, העז המשולשת, האייל המשולש, התור והגוזל הם ההקדמה לברית. להודיע שתכלית עם ישראל בעולם היא קריאה בשמו, "עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ" (ישעיהו מג, כא).


הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ



זו הסיבה שבכל יום אנו פותחים את התפילה במילים הללו "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ" (דברי הימים א טז), להזכיר לנו כי נוצרנו בגלל התפקיד "תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ". ובגלל המשימה הגדולה הזאת ה' כרת איתנו ברית. לכן אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו יום יום את תפקידנו "זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם".


בקריאה זו בשם ה' אנו ממשיכים את דרך האבות שקראו בשמו לעיני הגויים. כך אברהם "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית יב ז-ח. יג ד. יג יח. כא לג). כך יצחק "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית כו כה).  וכך גם יעקב "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל" (בראשית לה ז).


שמיטה – כי לה' הארץ



שמיטה ניתנה בהר סיני



כל פרשת בהר עוסקת בהלכות שמיטת קרקעות ובשמיטת כספים שנועדו לא לשעבד איש את אחיו ונועדו ללמד אותנו כי לה' הארץ. כל פרשת בהר נאמרה בהר סיני. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". וכבר נשאלה השאלה מה עניין שמיטה אצל הר סיני? הלא עליית משה להר סיני מוזכרת בספר שמות שלושה חודשים אחרי יציאת מצרים. וכאן אנו נמצאים לפחות שנה אחר יציאת מצרים.


תוכחות על הפרת חוקי השמיטה



השאלה מתעצמת כשרואים כי גם פרשת בחוקתי, שמדברת על הגלות האפשרית ועל הצורה שלה, נאמרה בהר סיני. שהרי בסיום פרשת בחוקתי נאמר: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כז). לפי זה, כל התוכחות שנאמרו בפרשת בחוקתי מתייחסות בעיקר לחוקה של השמיטה והיובל שהופרו, שעליהן נאמר "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (ויקרא כו טו), ומסתבר שהפרת ההלכות של שמיטה ויובל היא הפרת הברית. "לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (ויקרא כו טו).


ההבנה הזאת מתעצמת כשרואים כי התורה מסיימת את התוכחה באזכור התיקון לחטא השמיטה שמביא את זכירת הברית. שכך נאמר בסיום הגלות "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה': אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה".


כל מה שקשור לברית – קשור להר סיני



ההבנה הזאת מסבירה למה דווקא על שמיטה ויובל נאמר כי הם נאמרו בהר סיני, כי הם חשובים מאוד והפרתם מפרה את הברית על ארץ ישראל שנכרתה עם האבות. הר סיני הוא המקום שבו חודשה הברית עם ישראל במתן לוחות הברית. הדגשת הר סיני באה ללמד כי מצוות שמיטה היא יסוד הברית, שבאמצעותה אנחנו מבינים שארץ ישראל היא ביתו של ה', וכי אנחנו אורחים אהובים בבית של ה' בארץ ישראל. "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה כג).


הפרת מצוות שמיטה ויובל אומרת כי אנחנו חושבים שהארץ היא שלנו וכי אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים. ההתנהגות הזו היא הפרת הברית, עליה נאמר: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (ויקרא כו טו). יבואו צרות "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (כו כה).


בסוף התוכחה אנחנו מתקנים את חטא השמיטה והיובל והברית חוזרת. שנאמר: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (כה מב). ומיד אחר כך נזכר התיקון לחטא השמיטה בגלות "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" (כה מג).


ולכן ה' מחדש את הברית וגואל אותנו "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'" (כה מד-מה).


 


הפסד פירות שביעית



ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית



דיני שמירה בפירות שביעית בקדושה הם מהדינים המעשיים ביותר בשמיטה, וממילא גם הנחוצים ביותר במהלך שנה זו. גם בצורת הכנת מאכלים של שביעית וגם בשמירת שאריות המאכלים, גרעיניהם וקליפותיהם, באופן שלא יגיעו לידי ביזיון. על זה כתבו התוספות "ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית" (סוכה דף ל"ט ע"א ד"ה "שאין מוסרין").


לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ



פירות שביעית ניתנו לאכילה על מנת ליהנות מהם, ולא להפסידם, שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כ"ה, ו'). וקבלו חז"ל: "לאכלה - ולא להפסד" (פסחים נ"ב ע"ב). ומהו הפסד? שימוש באוכל שלא כדרכו. כך אומרת המשנה בשביעית: "שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְכֵן בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם, שְׁבִיעִית, שֶׁנִתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר" (ח ב).


וכן פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה ג'). "ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני, דבר שדרכו ליאכל חי - לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו ליאכל מבושל - אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה. ואינו נטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר".


ריסוק פירות שביעית - אי חשיב שינוי מברייתם



פשוט הוא, שאין כוונת הרמב"ם שאסור לשנות פירות שביעית מברייתם בשום צורה, וייאסר משום כך אפילו לרסק אבוקדו או תפוח אדמה, או להכין צ'יפס מתפוחי אדמה וכיו"ב, שאם כן לא שבקת חיי לכל בריה בשביעית, ועוד שהרמב"ם עצמו כותב שניתן להכין אפילו צבע מפירות שביעית. כל מה שכתב הרמב"ם  כי פירות שאין דרך ורגילות לרסקם כלל - אין להתיר בשביעית לרסקם.


לכן מותר לרסק לילדים אבוקדו, למרוח אותו על לחם או לאוכלו, ואין חייב לאוכלו בשלמותו כמות שהוא, ומותר לרסק את הבננה לילד, ולא חייבים לאוכלה כמות שהיא, אבל אין לשנות מהרגילות לגמרי, כגון לבשל מלפפונים בשעה שהרגילות לאוכלם חיים בלבד, או לאכול קישואים חיים בשעה שאין הרגילות אלא לבשלם. כמו כן אין להתיר הכנת משחות מאבוקדו של שביעית, אלא יכולים להכין מאבוקדו שמייבאים מחו"ל שאין בהם קדושת שביעית, או פירות משנה שישית.


סחיטת פירות שביעית



הרמב"ם (הלכות מעשר שני פ"ג הי"א) כתב לגבי מעשר שאסור לעשות מיץ ממינים אחרים, פרט לזיתים וענבים. ונחלקו הפוסקים בעניין זה. כיוון שבתוספתא כתוב שמותר לסחוט תבלינים מפני שדרכם בכך ואסור לסחוט גרוגרות לתוך התבשיל, מפני שאין דרכם בכך (תוספתא פ"ו ה"ד, מובאת בפאת השלחן סי' כ"ה סעי' ח' וס"ק ל"ד). מכאן למד ערוך השולחן (כ"ד סעי' ט') שמותר לסחוט כל דבר שדרכו בכך, ומתוך כך התיר גם עשיית יי"ש מדגנים של שביעית, וכך משמע מדברי הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה סי' מ"ו) ועי' שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ה', הכ"ב ובהערות שם). ולמעשה פסק מרן הרב אליהו זצוק"ל כי מותר להכין מיץ מפירות שרובם מיועדים למיץ כתפוזים או לימונים וכן גזר או עגבניות, אך אסור להכין מיץ מפירות שרובם אינם מיועדים למיץ, כגון מלפפון (ושבתה הארץ יב).


שינוי במנהג סחיטת תפוזים ולימונים



מרן הרב אליהו זצוק"ל כתב עוד כי מדברי הרמב"ם לומדים שדיני קדושת שביעית בפירות נקבעים על פי רגילות בני האדם, שלא ישנו מדרך ברייתם ומדרך רגילות השימוש בהם. ונראה שהולכים אחר שימוש של רוב בני אדם ולא של יחידים, כך שאם יימצאו יחידים שנוהגים להשתמש בפרי ואין רוב העולם נוהג כך - לא מקרי "רגילות" בשביעית.


היום רוב בני אדם רגילים לסחוט תפוחי זהב ושותים אותם בצורת מיץ, ובעבר היו התפוזים יקרים והיו אוכלים אותם רק פלחים פלחים, ולכן היום אפשר לסחוט תפוזים בשביעית ואין זה משנה מדרך ברייתם, כיוון שאדרבה יש כמעט יותר רגילות להשתמש בתפוזים סחוטים מאשר בפלחים כפי שהיה נהוג מקדם, וממילא ה"רגילות" של רוב בני אדם היא שסוחטים תפוזים, ומותר לסוחטם בשביעית לכתחילה, מיהו ישתדל לסוחטם באופן שימצה את כל המיץ שבתפוז.


כן הדין בסחיטת הלימון, שבימינו עיקר מטרת גידולו היא לסחיטת מימיו, ועל כן מותר לסוחטו בשביעית לכוס תה או למאכל. ואין לאסור משום שעל ידי זה נפסד הלימון שכן זו הרגילות בשימוש שלו אצל רוב בני אדם.


סחיטה ואפייה של תפוחי עץ



כן היה בעבר איסור לסחוט תפוחי עץ בשביעית ולעשות מהם מיץ תפוחים, סיידר, והיום מותר כי זו רגילות האנשים, בוודאי בארץ ישראל. ובשנים עברו היה מיעוט אנשים שנהגו לרסק תפוחי עץ ולהשתמש בהם כמילוי לעוגות, וגם היה מצוי שבחנויות המאפים מוכרים עוגות ממולאות בתפוחי עץ, אבל לא הייתה רגילות לרוב אנשים בעולם להשתמש בתפוחים לרסק, וגם רוב מגדלי התפוחים בפרדסים לא היו מגדלים אותם לשם כך אלא לאכילה רגילה. והיה בזה ספק אם מותר או אסור לרסק תפוחי עץ לצורך עוגה. אבל היום אין ספק בדבר ומותר כי זו רגילות של כולם.


כמו"כ לגבי אפיית תפוחים בשביעית - בשנים עברו היה זה מנהגם רק של כמה אנשים שמאכלם היה כדרך הטבעוניים, תפוח עץ אפוי בתנור, ובזמנו שימוש זה היה שונה מהרגילות של רוב בני האדם, ולכן היה אסור לאפות תפוח עץ, למרות שלגביהם הווי רגילות גמורה, כי אנחנו צריכים רגילות של רוב בני אדם, ולא סגי במה שהטבעונים נוהגים כן ואפילו אם נוהגים כן כל הזמן, אבל בימינו שנתפשט העניין לבשל ולאפות תפוחי עץ - מותר.


ויש לדון על פי זה מה עושים עם שאריות שב"בשר" התפוח, שעל פי רוב נשאר מעט מהפרי בסופו, האם צריך לשמור את השאריות הללו בפח שביעית או שאפשר לזורקן כרגיל, שהרי זו דרך אכילת התפוח. ופסק מרן הרב אליהו זצוק"ל כי כיוון שרגילים לזרוק את אותה השארית - מותר לעשות כן גם בתפוח של שביעית, אלא שראוי לאכול ככל שניתן בפרי עצמו, ומה שנשאר - יכול לזורקו ולא צריך לשומרו בקדושת שביעית.


גזר - בישולו, סחיטתו וגירודו



שינוי מנהג בני אדם קיים גם בפירות אחרים, כגון גזר. שבימינו רגילים לאוכלו חי או מבושל, ונוהגים לסחוט אותו ולעשות ממנו מיץ. ולכן למרות שבעבר היה אסור לסחוט מיץ גזר כי לא הייתה רגילות רוב אנשים בכך, היום ברוך ה' יש שפע במדינת ישראל וריבוי פירות במחירים שווים לכל נפש ואנשים רבים שותים מיץ גזר. ולכן זה מותר בימינו בשנת שביעית.


כן הדין לעניין קדושת שביעית בגזר מגורד ומרוסק - שבתקופה שלא הייתה רגילות בני אדם להשתמש בו באופן זה, וגם אין רוב גידולו לשם כך – היה אסור לרסק גזר של שביעית. אבל בימינו המנהג אצל רוב בני אדם להשתמש בגזר מגורד ולכן זה מותר.


תה בטעם פירות וצמחים של שביעית



יש המשתמשים בימינו בסוגי פירות וצמחים להכנת תה, כגון בטעם לימון או פירות הדר, בטעם אפרסק, בטעם תפוח וכל כיו"ב. ובאמת רובן הגדול של שקיות התה הוא מפירות חו"ל ואין בהם קדושת שביעית. אמנם אם עושים שקיות התה מפירות ארץ ישראל משנת שמיטה - ראוי לשמור את שקיות התה אחרי השימוש בקדושת שביעית ואין לזורקם לפח, כיוון שעל פי רוב יש בהם עדיין כוח וטעם להכין בהם תה נוסף, וכך רגילים בהרבה בתים לעשות.


שמן של שביעית



המקור להדלקה בשמן שביעית הוא ברמב"ם (הל' שמו"י פ"ה ה"ח), והנה, פשוט שאין קדושת שביעית בשמן סויה וקנולה וכד' שכולו מגיע מחו"ל ואין בו קדושת שביעית. אבל שמן זית של ארץ ישראל קדוש בקדושת שביעית ומותר לקנותו בהבלעה כדין כל פירות שביעית. ולאחר שנרכש כדין אפשר להכניס אותו לסלט, אלא שיש לשמור את שאריות השמן אחרי השימוש ולא לזרוק אותו, כי על פי רוב השמן עדיין ראוי לאכילה ולא נפסד, ואם נפסד – אין צורך לשומרו. כמו כן בשמן שאחרי הטיגון - יש לשומרו במידה והוא עדיין ראוי לשימוש חוזר כדרך שעושים כל השנים. ואם נפסד – אין צורך לשומרו.


נר חנוכה ונרות שבת בשמן זית של שביעית



רוב הפוסקים האחרונים התירו להדליק נרות שבת בשמן של שביעית משום שהתורה אמרה: "לאכלה", ואין הכוונה דווקא אכילה אלא כל שימוש מצוי. ולכן פסק הרמב"ם (פ"ה הל' א') כי מותר גם לצבוע בפירות שביעית כיוון שיש בזה הנאה כמו אכילה. ולכן מותר להדליק נרות שבת שגם הם ניתנו להנאה. וכן הדין בנרות של ימי החול. אבל אסרו להדליק נרות חנוכה, כי אסור ליהנות מהם, כמו שאומרים: "ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". ודעת מרן הרב אליהו זצוק"ל הייתה להתיר להדליק נרות חנוכה בשמן של שביעית, כי אנו נהנים בעצם המצווה, והנאת המצווה שמה הנאה. 


יין של שביעית – פסטורו ושפיכתו לסגולה



לדעת הרמב"ם (הלכות תרומות פרק י"א הל' ד'), אין לפסטר יין של שביעית בשמיטה, משום שבשעת הפסטור חלק מהיין מתאדה ונמצא מפסיד את אותו החלק של היין. ומיהו, בימינו הדין שונה כיוון שפסטור היין מועיל להציל אותו מדין יין נסך במגע של גוי וממילא הפך פסטור היין בימינו לדרך ורגילות השימוש ביין בתהליך הכנתו, ועל כן בישול יין של שביעית או פסטורו מותרים לכל הדעות.


מרן הרב קוק זצוק"ל סבר לאסור שפיכת היין יותר מתכולת הכוס של הבדלה, לסימן ברכה, כמו שדורשת הגמרא (עירובין ס"ה ע"א): "אמר רבי חנין בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה" (ראה ספר השמיטה פרק ז' אות ג' הערה 4 בשם מוהרא"י קוק זצ"ל). אמנם דעת מרן הרב אליהו זצוק"ל כי מותר לשפוך מעט יין בהבדלה, ומלמדים את הילדים הקטנים שלא לכבות את הנר של ההבדלה בפה או ביד אלא לשפוך עליו מעט יין מההבדלה. כל זאת כיוון שדורשים: "'לכם' - לכל צרכיכם", הרי מעט היין שנשפך הוא לצרכינו. ומכל מקום, יש להיזהר ולשפוך מעט יין כפי הכמות הנדרשת, ולא להגזים ולשפוך יתר על המידה, שזה ודאי נחשב להפסד גמור.


ומכל מקום, מה שנוהגים לשפוך יין בליל פסח בשעה שמזכירים את עשר המכות וכשאומרים דצ"ך עד"ש באח"ב, ושאחרי כן שופכים אותו בנוחיות, שבזה אין חולק שזה ודאי נקרא הפסד ואסור לשפוך מהיין הזה ביין של שביעית אם רוצה לשופכם לנוחיות, וכי בגלל ששופכים ומקללים את האויבים באותה השפיכה נתיר להפסיד פירות שביעית?! ואין בזה שום הנאה של ברכה וכדו' כמו בשפיכת יין הבדלה. והחכם עיניו בראשו וידאג לשמור לעצמו יין כשר לפסח לא משנת השמיטה, במיוחד לצורך עניין זה, ותבוא עליו ברכת טוב.


דיני עציץ נקוב ושאינו נקוב בשביעית



נטיעה באדמה בתוך בית או חממה



בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) מובא ספק על נטיעה על האדמה בתוך בית: "רבי יוחנן בשם ר' ינאי, אילן שנטעו בתוך הבית - חייב בערלה, ופטור מן המעשרות, דכתיב: 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה'. ובשביעית צריכא דכתיב: 'ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור'". אם מדייקים מהמילה "ארץ" הרי זה אסור כי נוטעים בתוך הארץ. אבל אם מדייקים מהמילה "שדה" מותר כי בית אינו שדה. ובשביעית כתוב גם בית וגם שדה. "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה ד).


ה"פני משה" כותב "ומסתבר דספיקא לחומרא", אלא שדעת פאת השולחן להקל שכתב (פ"כ סעי' כ"ד), וז"ל: "אילן שנטעו בתוך הבית - הרי זה ספק אם נוהג בו כל דיני שביעית", וכיוון ששביעית דרבנן בזמן הזה הוא נוטה להקל.


עציץ בבית



החזו"א (שביעית סי' כ"א אות א') כתב: "ואחר שכבר הורה זקן הפאת השולחן היקל אף בזורע בבית, המיקל בעציץ שאינו נקוב בבית - יש לו במה לסמוך". ועוד כתב החזו"א (שם סי' כ"ו אות ד'): "ואף בעציץ שאינו נקוב הדעת נוטה להחמיר, אלא מי שסומך על הפאת השולחן בעציץ שאינו נקוב בבית - אין לנו כח למחות, דיש להם על מי שיסמוכו, כיון שאין עציץ שאינו נקוב מפורש בגמ', ומה שאינו מפורש בגמ' נהגו הפוסקים לסנף זה לקולא". וכן הביא הכרם ציון (הלכות פסוקות פ"ב אות ג') בשם החזו"א להתיר עציץ שאינו נקוב בבית. ועיין בספר השמיטה (לרי"מ טוקצ'ינסקי עמ' ט"ז סי' ה') שדעתו להקל בעציץ שאינו נקוב העומד בבית (ועיין במנחת שלמה עמ' רי"ב סי' מ' וסי' מ"א).


למעשה



אסור לנטוע בעציץ אף אם אינו נקוב. אדם שמסייד את ביתו בשנת השמיטה ורוצה להוציא את העציצים למרפסת - עליו לעטוף את העציץ מכל צדדיו בניילון ויוציאו, כדי שלא יהא נוטע כיוון שהמרפסת פתוחה. וה"ה לאדם שעובר דירה ורוצה להעביר את העציצים - ג"כ יעשה באופן הנ"ל, וייזהר שלא להוציא את הכיסוי בחוץ אלא רק בבית.


ניתן להקל לנטוע עצים בעציץ שאינו נקוב הנמצא בתוך בית. גידולי חממות יוצאים בו ידי כל הספיקות אליבא דכו"ע, מפני שיש צירוף גם של נוטע בבית וגם של נוטע בעציץ שאינו נקוב משום שיש שם מצע מנותק גם מלמטה, ועליו ישנם העציצים שאינם נקובים שבם הנטיעות גדלות, וכן החממה עשויה ממחיצות ותקרה.


ויהי רצון שבזכות קיום דיני השמיטה נזכה להבין כי לה' הארץ, ותחזור ותתקיים בנו הברית "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר", אמן ואמן.


 


סיפור



כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ



סיפר הרב ניצן ימין מאיתמר: כשהקימו את היישוב איתמר, ניסו ללחוץ על המוסדות שיקימו חממות עם ההסתדרות הציונית. משרד החקלאות הקים עשר חממות בהשקעה של מיליון שקל, ועשרה תושבים קנו כל אחד חממה והתחייבו לעבוד. דא עקא, החממות הוקמו והשנה הייתה שנת שמיטה. התושבים, כולם יראי שמים ב"ה, הודיעו שהם לא עובדים בחממות באותה שנה. הכעס של המוסדות המיישבים היה גדול. הם אמרו לתושבים: השתגעתם? הוצאנו מיליון שקלים. אתם חייבים לעבוד! כשראו שהתושבים עומדים בסירובם, הם המשיכו ואמרו: לכו תתייעצו עם הרבנים שלכם, לא יכול להיות דבר כזה, כל ההשקעה תרד לטמיון.


נציגי התושבים פנו לרב אליהו זצ"ל, והוא השיב להם: אגיד לכם כיצד לפעול כך שהתוצרת תהיה עם כל ההכשרים וכל הבד"צים. הרב הורה להם להניח ניילון למטה, לשתול בתוך עציץ על-ידי נוכרי, וכך זה יהיה כשר לכל הדעות.


נציגי התושבים חזרו להסתדרות הציונית והודיעו שהם יפעלו רק לפי ההוראות של הרב. היה שם המדען הראשי של משרד החקלאות. הוא עשה תחשיב, בדק ואמר שהוא לא מאשר, כי מדובר בהשקעה גדולה מאוד עם רווח קטן. הוא הודיע שמדובר בהפסד, ועל כן לא יקום ולא יהיה.


חזרו נציגי התושבים לרב זצ"ל, הוא שמע מה אמר המדען הראשי ואמר: תעשו מה שאמרתי ותהיה לכם ברכה. אל תשמעו להם. תרוויחו הרבה. התושבים החליטו לעשות הצבעה, והוחלט פה אחד לפעול כעצתו של הרב זצ"ל. שתלו מלפפונים, עגבניות ועוד, אבל היה נראה כאילו אותו מדען צדק. השוק היה ירוד מאוד, המלפפונים קטנים והעגבניות קטנות, והעסק נראה לא משתלם. המדען הראשי סבר כנראה שאין שמחה כשמחה לאיד, כי הוא פנה אליהם במבט של ניצחון ואמר: הרי אמרתי לכם.


אלא שרבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. באותה שנה פרצה אינתיפאדה קשה, ובתגובה מנעו כניסה של הייבוא מעזה. מחיר העגבניות והמלפפונים, שברגיל היה שלושה שקלים, קפץ ל-13 שקלים לקילו. הרווח גדל מאוד והמדען הראשי נעלם מהשטח… 


 


תשובה כהלכה



פסוקי דזמרה. לפי חוזה השכירות מול בעלי הבית שלנו אנחנו מחויבים לשמור על הגינה. השנה שמיטה, והוורדים ממש חולים. האם מותר לרסס? האם מותר לגזום גם אם אין חשש לחייהם, אלא שיינזקו אם לא יטופלו?


מותר לרסס. אם יש חשש לחייהם, או אם יהיה נזק בלתי הפיך אם לא יטופלו, מותר לגזום. 


 


 


 


ארץ זית שמן. עצרתי שמן מזיתי גינתי בחודש תשרי בשנת שמיטה. האם מפרישים תרומות ומעשרות למרות שפירות הגינה הפקר בשמיטה?


הזיתים הללו חנטו לפני השמיטה, לכן חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות.


 


 

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il