ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וירא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
שרצים - מטמאים ומטמטמים את הלב
התורה כותבת שאסור לאכול חזיר, גמל וארנבת. חסידה עורב ושרצים: "וְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵֽל" (ויקרא יא מא). רק באיסורי אכילת שרצים התורה מאריכה להסביר כי האכילה הזאת משקצת ומטמאת את הנפש: "אַל־תְּשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִֽטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּֽם".
על כך אמרו חז"ל: "תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר וְלֹא תִֽטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּֽם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". וכן: "תנו רבנן וְלֹא תִֽטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּֽם אדם מטמא עצמו מעט - מטמאין אותו הרבה. מלמטה - מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה - מטמאין אותו לעולם הבא" (יומא לט ע"א).
התקדשות של מעלה ושל מטה
מאידך מביאה הזהירות מאכילת שקצים להתקדשות גדולה. כך מובא בהמשך: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹֽהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָֽרֶץ". גם כאן לימדו חכמינו שהתקדשות שלנו מביאה התקדשות מלמעלה. "תנו רבנן וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, אדם מקדש עצמו מעט - מקדשין אותו הרבה. מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה - מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא לט ע"א).
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (710)
הרב שמואל אליהו
521 - וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה – ולא להפסד
522 - אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ
523 - וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים
טען עוד
עוד ממשיכה התורה ומדברת על המעלה של זהירות משרצים במילים: "כִּי׀ אֲנִי ה' הַֽמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָֽנִי". על המילה "הַֽמַּעֲלֶה" דרשו חכמים: "תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִלְמָלֵא הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר זֶה, שֶׁאֵין מְטַמְּאִין בִּשְׁרָצִים – דַּי" (בבא מציעא סא ע"ב). ואע"פ שהשכר עליהם הוא לא יותר מֵרִבִּית וּמִצִּיצִית וּמִמִּשְׁקָלוֹת, יש בהם התעלות גדולה "לזכות למעלה העליונה" (מהר"ל גבורת ה' מה) כי הם מאוסים לאכילה.
זהירות משקצים ורמשים מביאה קדושה
רבי חיים בן עטר זלה"ה, הנקרא בפי כל ישראל "אור החיים הקדוש", מלמדנו שהדרך להתקדשות עוברת בזהירות משקצים ורמשים אפילו בהיסח הדעת. וכך כתב: "כִּי צָרִיךְ הַרְבֵּה זְהִירוּת בָּזֶה, כִּי הֲטִמְטוּם שֶׁל הַשְּׁרָצִים וְהָרְמָשִׂים מוֹנֵעַ מֵאָדָם אֶת הַקְּדֻשָּׁה אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּהֶסַּח הַדַּעַת. אוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן לוֹמַר שֶׁצְּרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְהִזָּהֵר לְבַל יִכָּנְסוּ לְפִיהֶם אֲפִלּוּ בְּהֶסַּח הַדַּעַת, כִּי הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין הַשּׁוֹגֵג לְמֵזִיד בִּמְצִיאוּת זֶה כְּשׁוֹגֵג כְּמֵזִיד, כִּי הַתִּעוּב יֵעָשֶׂה מַעֲשֵׂהוּ בְּנֶפֶשׁ אָדָם אֲפִלּוּ בְּהֶסַּח הַדַּעַת, אֶלָּא שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה הַפְּגָם בְּמַעֲשֵׂה מֵזִיד תַּעֲשֶׂה נַפְשׁוֹ שֶׁקֶץ, וּבְשׁוֹגֵג תְּטַמֵּא נַפְשׁוֹ וְתִטַּמְטֵם, וְהוּא אוֹמְרוֹ 'וְלֹא תִּטַּמְּאוּ וְנִטְמֵתֶם בָּם'. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר בְּתוֹסֶפֶת זְהִירוּת וּזְרִיזוּת בְּכָל דָּבָר אֲשֶׁר יִכָּנֵס בְּגֶדֶר סָפֵק שִׁקּוּץ זֶה, וּמָה גַּם בִּזְמַנִּים אֵלּוּ שֶׁנִּזְהַם הָאֲוִיר וְהָאֲרָצוֹת כֻּלָּן יַחַד וְאֵין לְךָ גִּדּוּלֵי קַרְקַע שֶׁאֵין בָּהֶם מֵהַשִּׁקּוּץ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִשְׁמֹר אֶת הַדָּבָר" (אור החיים ויקרא יא מג). וראויים הדברים למי שאמרם.
התקדשות בארץ הקודש
אנו צריכים להודות לה' כי בדור הזה חידש הקב"ה דרכי גידול בחממות, קירור, שימור מחרקים בדרכים יצירתיות שבזכותם אנחנו יכולים להיזהר מכל החרקים המצויים במים, בצמחים ובבעלי החיים. וזו הצלה גדולה שלא הייתה כמותה בשנים שהיינו בגלות.
וראה זה פלא, שכל הזהירות מחרקים ומשקצים ורמשים מתחזקת דווקא בתושבי ארץ הקודש. בכל הגלויות, לעומת זאת, לא נזהרים מהחרקים ומהשרצים כמו שנזהרים בהם בארץ הקודש, והיו אומרים לעצמם בטעות שאין חרקים בארצות העמים. והיו צריכים גדולי ישראל לחפש טענות כדי ללמד עליהם זכות, כמו שנביא דבריהם בהמשך. אין זאת אלא שהזהירות משקצים ורמשים היא חלק מהתקדשות עם ישראל בארץ הקודש לקראת השראת שכינה בישראל.
נשמת החרק הקטן כנשמת הגמל הגדול
ההורג כינה בשבת כהורג גמל
אנו צריכים להיזהר מהשקצים והרמשים בזהירות כפולה ומכופלת. אפשר להיכשל בהם בלי משים פעמים רבות בארוחה אחת, והחומרה היא יותר מאכילת חזיר. לפעמים אדם חושב: מה בכך שאכלתי חרק קטן? אבל באמת נשמת חרק קטן חשובה כמו נשמת גמל גדול. כדברי רבי אליעזר שאומר "ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת" (שבת קז ע"ב). וגם לגבי אכילה כך, שאכילת נפש טמאה של חרק אחד חשובה כאילו אכל גמל שלם.
על כן כתב הרמב"ם: "האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל" (רמב"ם מאכלות אסורות פ"ה הכ"א). וגודל גרגיר חרדל הוא 2-1 מילימטר. והטעם מובא בגמרא כי "בריית נשמה חשיבא" (מכות יז. בית יוסף יורה דעה סימן ק). ולכן התורה אסרה חרק, אפילו שאין בו כזית (החינוך שמיני קסג).
שישה איסורים בחרק קטן
ומחמת קטנותם של השרצים יכול אדם לאכול כמה וכמה נשמות של איסור בארוחה אחת. ולא עוד אלא שבכל אכילת חרק אחד יכול אדם לעבור שש עבירות שונות. כך נאמר בגמרא: "אָמַר אַבַּיֵי: אָכַל פּוּטִיתָא שהוא מין שרץ מים - לוֹקֶה אַרְבָּעָה פעמים ל"ט מלקויות, מפני ששני פעמים נאמר איסור אכילה בשרץ. 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם' (ויקרא יא, מג), ועוד שני לאוים נאמרו בשרץ המים (ויקרא י יא, דברים יד, י). אכל נְמָלָה - לוֹקֶה חָמֵשׁ פעמים ל"ט מלקות, שלוקה גם מִשּׁוּם 'הַשֶּׁרֶץ הַשּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ... לא יאכל' (ויקרא יא, מא), ומשום '... וכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום' (ויקרא יא, מג), ומשום 'ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ' (ויקרא יא, מד). אכל צִרְעָה - לוֹקֶה שֵׁשׁ פעמים ל"ט מלקות: חמש כמו נמלה, ועוד אחד מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף שנאמר 'וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו'" (דברים יד, יט – מכות טז ע"ב).
על כן כתב הבן איש חי על החסה שאוכלים בליל הסדר "יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמשה מלקיות, והדבר הזה תלוי בצואר האשה בעלת הבית, דכל בני בית סומכין עליה בזה, ואם מקילה בבדיקה אפשר שיהיה תלוי בצוארה חיוב מלקות יותר משערות ראשה" (צו כז). ואם מדובר בתריפסים שהם בעלי כנף. על כל תריפס לוקה שש מלקויות.
לא ניתנה תורה למלאכים
מהגמרא (סוכה יח ע"א) משמע שגם שרצים שאינם ניכרים אסורים באכילה, ולכן רבי לא אכל אברומא, שהם דגים קטנים "ואין שרצין ניכרין בהן" מרוב קטנם. וצריך לומר שהם ניכרים וקשה להפרישם כי אם אינם ניכרים כלל לא נאסרו. וכך פסק ערוך השולחן "יש מי שכתב בשם חכמי הטבע דהמסתכל בזכוכית המגדלת שקורין ספאקטיוו"א יראה בחומץ מלא תולעים". אבל אין לחשוש "דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים". ומה שהעין לא שולטת – לאו כלום הוא. "אמנם כמה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הוה שרץ גמור" (יורה דעה סימן פד סעיף לו). וכן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (תנינא, בקונטרס אחרון סימן נג).
מאכלים שנאסרו בדור מן הדורות
נפה לכל סוג חרק
בקמח היו מצויים חרקים רבים. ומובא בהגהות שערי דורא (סי' נב ס"ק א): "ושמעתי שרבינו האור זרוע אביו זצ"ל עשה מעשה כן שהתליע קמח חיטים וצוה להוליכו לנהר דונאיי להשליכו, ולא רצה להתיר למכור לגוי פן יאפנו פת וימכרנו לישראל". כי לא היו בימיהם נפות שאפשר לנפות את הקמח. ולכן פסק השו"ע (סימן פד סעיף ה) כי תולעים הנמצאים בקמח אסורים, כי הם עוברים בחורי הנפה. אבל אם יש שם תולעים שלא עוברים בחורי הנפה ואפשר לסלקם – הקמח מותר (ש"ך ס"ק יד).
ובימינו יש ברוך ה' נפות משי ביתיות ותעשייתיות שמנפות כל סוגי חרקים, גדולים וקטנים. יש נפות שמנפות על פי משקל סגולי ויש נפות שמצלמות כל גרגיר ומסלקות אותו אם אינו מתאים. אשרינו שזכינו לכך בדורנו, ובמאמץ והשתדלות אפשר להינצל לגמרי מהחרקים ולהתקדש, מה שהיה קשה מאוד בדורות קדומים.
חרקים שבחומץ – חייבים סינון
כן נשאל המהר"ם בן חביב על חרקים הנמצאים בחומץ שגם כאשר "מְסַנְּנִים אוֹתוֹ ד' אוֹ ה' פְּעָמִים וַעֲדַיִן רִשּׁוּמָן נִכָּר שֶׁהֵם רוֹחֲשִׁים בְּשׁוּלֵי הַכְּלִי, וְהֵם דַּקִּים יוֹתֵר מֵחוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ זוּלַת הָרְחִישָׁה הַנִּכֶּרֶת בָּהֶם לְאוֹר". והסביר שהחרקים הללו אסורים כי "נִרְאֶה מִן הַמִּשְׁנָה וּמִן הַגְּמָרָא וּמִן הַפּוֹסְקִים דְּבָרֶיהָ אֲפִלּוּ הִיא פְּחוּתָה מִן הַחַרְדָּל לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין חִלּוּק אִם הִיא דַּקָּה מֵחוּט הַשַּׂעֲרָה אוֹ גַּסָּה מֵחוּט הַשַּׂעֲרָה" (שו"ת קול גדול, סי' ה). ולכן כותב ה"חכמת אדם" (סי' לח סעי' ז): "וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר לְסַנֵּן דֶּרֶךְ מַפָּה שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאֶפְשָׁר אֲפִלּוּ לְתוֹלָע דַּק שֶׁבַּדַּקִּין לַעֲבֹר".
לבדיקת חסה - יראה טובה וראיה טובה
על החסה כתב החתם סופר: "ומנקים אותם מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאוד מאוד בימי פסח ואינם ניכרים לחלושי ראות" (או"ח סי' קלב) וצריך שאנשים בעלי ראות טובה יבדקו אותם. וכן פסק במשנה ברורה על חסה ש"מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין, ע"כ מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי - טוב יותר ליקח תמכא" (תעג ס"ק מב).
כן כתב הבן איש חי (ש"ש בהר בחקותי) "ויש ירקות שנמצא בהם תולעים דקים הרבה וקשה לבדקן, והם מה שקורין סלק (תרד) ומה שקורין נענע, שומר נפשו ירחק מהם ופה עירנו אוכלים זה הסלק ואומרים שבודקין אותו, וירא שמים יסלקו מביתו ולא יבוא על שולחנו, ובביתנו לא יכנס הסלק למאכל, ורק בראש השנה יביאו אותו על השולחן לראותו בלבד בשביל הבקשה שבהם". וברוך ה' בימינו מגדלים ירקות אלו בגידול מיוחד שאין בהם חרקים.
החרקים נמצאים גם בחו"ל
כמה פעמים שמענו על מקומות בחו"ל שלא מקפידים בירקות נגועים ואומרים שאין בהם חרקים. ובאמת צריך לבדוק אחריהם. וכך מביא הבן איש חי (ש"ש בהר בחקותי): "ויש פה עירנו ירק שקורין רשא"ד והוא גדל במדבר ולכך קורין אותו בערבי רשא"ד אלב"ר ויש בני אדם אומרים כי לא ימצא בו תולעים, ורק ראש"ד שזורעין בגינה ימצא בו תולעים, וזה שקר שגם הגדל מאליו במדבר ימצא בו תולעים וצריך בדיקה". וגם היום שמענו שאין חשש חרקים בירקות עלים באירופה, ברוסיה ובצפון אמריקה. ובכל הבדיקות נמצאו שם חרקים כמו בארץ ישראל.
אורז, פולים ותותים שחורים
הגאון רבי חיים אבולעפיא זצוק"ל היה מראשי המיישבים את ארץ ישראל בתקופת אור החיים הקדוש, והוא תיאר את המתיישבים החדשים שמקפידים מאוד בחרקים: "יושבי ארץ הגליל תובב"א שמדקדקים הרבה מאד, ואסרו האורז לגמרי ימים רבים, ואסרו התותים השחורים לעולם, ובשנה הזאת (שנת תצ"ה) אסרו הפולים, ותמיד מעיינים הרבה בירקות" (חנן אלוקים קמט).
כן כותב רבי דוד פארדו שהיה רב בירושלים בדור קודם לרבי חיים אבולעפיא: "בתותים ודאי דלית בהם בדיקה, ולכן אני נזהר שלא לאוכלם" (מזמור לדוד, הלכות תולעים), והביא דבריו בדרכי תשובה, (יו"ד סי' פד ס"ק צג). כן כותב בספר פת לחם: "בענין התותים שמעתי מהרב המובהק כמהר"ר יוסף קובו נר"ו, שבעיר הקודש ירושלים תוב"ב אינם אוכלים אותם, כי נמצאים בהם תולעים, כעין התותים עצמן, ואין להם בדיקה. ומהיום ההוא לא אכלתי אותם" (ח"א סי' מא).
ובספר פלא יועץ (בדיקה) כתב שירא שמים יימנע מאכילת תותים, ובספר משא חיים, לרבי חיים פלאג'י כתב: "ועל התותים דפשט איסורו בעירנו איזמיר כנודע, אם הולך למקום אחר ונותנין לו מיני מתיקה מזה (מהתותים) - יזהר שלא יבוא בפיו" (מנהגים א, ד).
הפולין דרכם להתליע במחובר
כן כתב הבן איש חי על הפולים "הפולין דרכם להתליע במחובר" (ש"ש בהר בחקותי ז). ולכן צריך הרבה זהירות לנקות כל נקודה שחורה שנמצאת בהם שתחתיה בדרך כלל נמצא חרק. ובפולים מיובשים מרובים החרקים ולכן אסרו אותם בהרבה מקומות. אבל בימינו נתחדש שיווק של פולים ירוקים קפואים ובהם אין חשש של חרקים. וצריך לשים לב לא לאכול פולים יבשים. ולא לאפשר הגשתם במקום שבהם יש כשרות.
הכרוב הנגוע
ה"פרי חדש" כתב שיש שנים שאסרו בירושלים לאכול כרוב ויש שנים שלא אסרו לאוכלו. "וכן בכרוב שקורין קול פיוו"ר יש שנים שמתגדלים בה תולעים הרבה והם קטנים עד מאוד ואי אפשר לשום אדם לבודקם, ובשנים שידוע שיש בה תולעים אין לאוכלה כלל" (יו"ד סי' פד ס"ק לד).
תולעים כבושות בעלי גפן
רבי משה ישראל, רבה של העיר רודיס, כתב בספרו "משאת משה" (יו"ד סי' ד) על עלי גפן: "מָצְאוּ בָּהֶם תּוֹלָעִים קְטַנִּים דַּקִּים עַד מְאֹד צְנוּמוֹת קָדִים שֶׁכִּמְעַט אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, רְבוּצוֹת וּכְבוּשׁוֹת בַּוְּרִידִים שֶׁל הֶעָלִים יִשְׂתָּרְגוּ וְיִסְתַּבְּכוּ בְּקֶרֶן זָוִית, וְרֹב הַבּוֹדְקִים לֹא יִמָּצְאוּ בָּהֶם כְּלוּם וְיִרְאוּם חֲלָקִים וּנְקִיִּים, וְכַאֲשֶׁר יָבֹאוּ הַבְּקִיאִים בִּמְקוֹמָם וְחִזְקִי הָרְאוּת אַחַר הָעִיּוּן רָב יְנִיעוּם בְּחֻדָּהּ שֶׁל מַחַט וַיָּחֵלּוּ לְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי הֶעָלִין עוֹדָם מְהַלְּכִים נִטְמָנִים בְּאַחַת הַפְּחָתִים בְּחִדּוּדֵי בְּלִיטַת הַפִּצּוּלִים וְנֶעֱלָמִים מִן הָעַיִן וְלֹא יִמְצָאוּם עוֹד".
על כן אסר בית הדין בארם צובא על אכילת עלי גפן, ובעקבותיו אסרו עלי גפן חכמי הספרדים בדורות הבאים. כך כתב הבן איש חי (ש"ש בהר בחקותי ב) "ועלי גפנים כבר אסרום רבני ארם צובא יכוננה עליון אמן לגמרי, ולא יועיל להם בדיקה, וכן פה עירנו בגדאד נוהגים בהם איסור". וכתב כף החיים כי יושבי בגדאד מחשיבים את עלי הגפן "כמו בשר חזיר" וכתב עוד כי " הרב המופלא מאור הגולה מה"ר חיים אבולעפיא הסכים לאסור (בטבריה), וגם רבני עיר הקודש ירושלם ת"ו ורבני עיר הקודש חברון הסכימו לאסור" (כף החיים, יו"ד סי' פד ס"ק צד).
מתי מחשיבים פרי כנגוע ואוסרים אכילתו
אם יש מיעוט מצוי – בודקים את כולם
הרשב"א נשאל על עדשים, פולים וזיתים שמוחזקים בחרקים – האם אפשר לבדוק מִדְגָּם מהם או שצריך לבדוק את כולם. והשיב: "המינין הללו בלי ספק הרחש מצוי בהן ולפיכך אעפ"י שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה. כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי 'מיעוט המצוי'. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין בדיקת המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב" (חלק א סימן רעד. והובאו דבריו בבית יוסף יורה דעה סימן פד). ונפסק בשו"ע: "כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת" (יו"ד פד סעיף ח).
הגדרת מיעוט המצוי
הרשב"א לא הגדיר מהו מיעוט המצוי, ובאמת זו בעיה גדולה, כי יש הרבה ירקות ומתי בית דין יחליט שצריך לבדוק את כולם, ומתי יתיר לאכול בלי בדיקה? וכן בטרפות של בעלי חיים – בְּבַּקָּר בודקים בדרך כלל רק את הריאה, כי שם יש הרבה פעמים טרפות. ובעוף יש בודקים צומת הגידים ויש שאינם בודקים כי הטרפות שם הן מעטות. ויש בודקים כל ריאה של עוף ויש שאינם בודקים. האם זו חובה לבדוק צומת גידים וריאות? והתשובה תלויה בשכיחות הנגע.
הריב"ש (קצא) כתב שמיעוט מצוי "רוצה לומר שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות". ובגר"א (יו"ד א ד) "והטעם משום דהוי מיעוט המצוי טובא וכמו בטריפות הריאה". אמנם בספר "משכנות יעקב" הוכיח מהגמרא שמיעוט המצוי הוא 10% או יותר. ובנה את הפסק שלו על מה שכתוב במשנה בגיטין (לא, א) שאומרת כי מי שהניח במחסן שלו יין של טבל שאפשר להפריש אותו כתרומות ומעשרות, לא צריך לחשוש שמא הוא החמיץ, וצריך לבדוק אותו שלוש פעמים בשנה. "בשלשה פרקים בודקין את היין: בקידום של מוצאי החג, ובהוצאת סמדר, ובשעת כניסת מים בבוסר".
במקום אחר בגמרא (במסכת ב"ב צג ע"ב) אמרה הגמרא כי מי שמכר לחברו יין והיו פחות מ-10% חביות שהחמיצו זה לא מקח טעות. מכאן למד המשכנות יעקב כי אם יש 10% נגיעות של חרקים, או טרפות בבעלי חיים, הרי זה נקרא מיעוט מצוי שמחייב לבדוק כל עוף או בהמה. וכל ירק וירק (כמו שכתב הרשב"א. והביאו ה"דרכי תשובה" יו"ד סי' ל"ט ס"ק ג') וכך מקובל לפסוק.
ולדעת הרה"ג וואזנר זצוק"ל (בשו"ת שבט הלוי חלק ד סימן פא) אפילו פחות מ-10% נקרא מיעוט המצוי שמחייב בדיקה, והוכיח כן מכמה וכמה מקומות שבהם יש פחות מ-10% ובודקים. כגון רוב בקיאים אצל שחיטה. שאין 10% שאינם בקיאים ובכל זאת צריך לבדוק וכד'. ולכן קבע שמיעוט המצוי הוא ש"לעולם אין רוב כשירות בלי מועט טריפות והמועט מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום, והוא הוכחה שזה טבעית מציאותו לגדל רוב כשירות ומיעוט טריפות".
ברוקולי, כרובית ותירס קלחים
חרקים בכל שקית
בברוקולי, בכרובית ובקלחי תירס טריים – כמעט בכל מוצר יש חרקים שגודלם הוא יותר מהגודל שנאסר כדלעיל. במפעלים שמייצרים ברוקולי וכרובית וקלחי תירס קפואים סומכים על הריסוס שעושים בשדות לפני הקטיף ועל השטיפה שעושים במפעל כדי להוציא את הירקות הללו מחזקת נגיעות שמחייבת בדיקת כל אחד ואחד. אמנם בפועל גם אחרי כל התהליך הזה יש כמעט בכל קלח תירס שנבדק חרק אחד או יותר.
וכך מצוי מאוד שיש חרקים בכל שקית ושקית של ברוקולי וכרובית שטוף ומוקפא. לפי בדיקות שעשינו במעבדות של צפת יש מפעלים שבהם שישה חרקים בשקית בממוצע, יש מפעלים שבהם שלושה חרקים בממוצע בכל שקית ויש מפעלים שבהם חרק אחד בממוצע בכל שקית. לפי האמור לעיל נוכחות כזו אוסרת את השקית עד שיבדקו עלה עלה.
מנה היא קדרה
כשבודקים "מיעוט המצוי" בטרפות של עופות אנו יודעים כי אם רואים שמכל 10 עופות יש עוף אחד שצומת הגידים שלו קרוע, הרי יש פה מיעוט המצוי של טרפות צומת גידים, ולדעת המשכנות יעקב צריך לבדוק כל עוף ועוף. מה המנה שאנחנו בודקים בברוקולי קפוא לדעת האם זה נקרא מיעוט המצוי? האם לבדוק ראשי ברוקולי, או לבדוק מנה של אכילה שהיא 200 גרם, או לבדוק שקית של 800 גרם שהיא השקית המצויה?
יש פוסקים שבודקים לפי ראש של ברוקולי. ויש אומרים שבודקים לפני מנה של 200 גרם. הרבנות הראשית קבעה כי בודקים שקית של 800 גרם, כי השו"ע קבע שכאשר יש נגיעות בסיר ומצאנו בו חרקים, צריך לבדוק את כולו (שו"ע יו"ד פד ט). ושקית של 800 גרם היא בדרך כלל מה שנכנס לסיר אחד.
ביטול איסור לכתחילה
אסור לבטל איסור לכתחילה
עד עכשיו דנו בחרקים שהם נחשבים "בְּרִיָּה", והכלל בשולחן ערוך שחרק הוא בְּרִיָּה, ובְרִיָּה לא בטלה אפילו באלף (יורה דעה סימן ק ס"ע א). ובלבד שהיא תהיה שלמה. "שאם יחלק אין שמו עליו" (שו"ע סימן פ"ד וכן הוא בסימן קא).
האם מותר לטחון תותים שנגועים בחרקים כדי שהחרקים לא יהיו שלמים ויהיו בטלים ב-60? אומר השו"ע כי אסור לבטל איסור לכתחילה, ואם ביטלו – אסור להשתמש במוצר מטעם קנס למי שעשה כן במזיד וכן למי שנעשה בשבילו. "עבר וביטלו, או שריבה עליו. אם בשוגג - מותר. ואם במזיד - אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו". ולכן אין אפשרות לקחת תות או חומוס נגוע בחרקים ולטחון אותו עם החרקים שבתוכו כדי שלא יהיו בְּרִיָּה שלמה ויתבטלו ב-60 (עיין שו"ע צט סעיף ה).
אם בוטל לצורך אחר – מותר
אעפ"כ כתוב כי מי שיש לו חיטים נגועות יכול לטחון אותן, כי החרקים בורחים לפני הטחינה כשהם מרגישים את הרעד של המכונה. ואם חרק אחד ייכנס לתוך המטחנה וייטחן, הרי הוא כבר לא בְּרִיָּה ובטל ב-60 (שו"ע פד יד ובנו"כ שם) ואין כאן ביטול איסור לכתחילה כי כוונת הטחינה היא לעשות קמח ולא לבטל את האיסור. אמנם אם כשיש קמח עם חרקים אי אפשר לטחון אותו ולבטל את החרקים, כי הטחינה היא רק לצורך הביטול ולכן זה מבטל איסור לכתחילה.
מאפים של נוכרים ממים שיש בהם חרקים
גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי נשאל על ידי תלמיד חכם מהעיר יזד על לחמים שנוכרי אופה ממים שיש בהם תולעים. ואחר כך נשאל על ממתקים שעושים מאותם מים. והביא שאלה שנשאלה לפני חכמים על קפה שנעשה מאותם מים נגועים.
וענה הבן איש חי כי מוטב לא לאסור למי שלא ישמע, "מוטב יהיו שוגגים ולא יהיו מזידים". "ורק הירא את דבר ה' ושומר נפשו ירחק מאלו המיני מתיקה הנעשים במים ההם". והביא הבן איש חי וענה כי לפעמים גדולי ישראל נכנסים לדוחק גדול בהלכה לסנגר על ישראל. אבל מעיקר הדין הקולות הללו לא נכונות.
כך הביא את הסנגוריה שסינגר רבי יונתן אייבשיץ כדי שתהיה לעם ישראל "כתריס בפני הפורענות" כשיבואו לבית דין של מעלה. אבל כתב שחלילה לסמוך על כך להתיר לכתחילה (כרתי ופלתי בסימן ק' סק"ד). וכן בערוך השולחן (יו"ד ק יג) כתב "וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה ולא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי, וראוי לחפש זכות. וכבר נתעוררו גדולים בדורות שלפנינו להמציא זכות בענין הגדול הזה". וזה כנראה הטעם של שו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן ב) שלא רצה לאסור ולא להתיר, אע"פ שכל רז לא אניס ליה. כי לא רצה שיצא מפיו קטרוג על עם ישראל.
אמנם חלילה לסמוך לכתחילה על כך להתיר שקצים ורמשים שהתורה כל כך החמירה באכילתם. וצריך כל אדם להשתדל לאכול הכול בקדושה שהיא מטהרת את הנפש ומעלה את האדם מדרגה לדרגה. ובתוספת קטנה של כסף יכול אדם לקנות ברוקולי וכרובית בהכשרים שאין בהם שום חשש שקצים ורמשים. ויכול לאכול תירס גרגרים ולא תירס קלחים. ולמה יסכן אדם את קדושת נפשו ונשמתו בשביל הנאות העולם הזה. ויהי רצון שיתקיים בנו "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" אמן ואמן.
סיפורים
מקל בשעת דחק
סיפר הרב משה הררי: בשבת אחת אשתי נזכרה שבעת ניפוי הקמח לשם אפיית החלות לשבת, הייתה בעיה מסוימת לגבי ביצי תולעים בקמח. לאחר תפילת מוסף הלכנו לשאול את רבנו האם מותר לנו לאכול את החלות שאשתי אפתה לשבת. רבנו ענה לנו שהדבר מותר. שאלתיו מדוע, ורבנו ענה שיש מחלוקת לגבי בעיה זו הקשורה לאיסור ביצי תולעים, שהגאון רבי עבדאללה סומך זצ"ל (בעל זבחי צדק) מחמיר, ואילו בעל ערוך השולחן מקל, ולכן במקרה זה יש להקל. לאחר שנים חשבתי שבעצם רבנו זצ"ל היה צריך להחמיר בכך כיוון שהוא פוסק כבית מדרשו של בעל הבא"ח שהיה תלמידו של בעל ה"זבחי צדק", אלא שבעצם ראה רבנו שזו שעת הדחק ולכן פסק להקל.
לא רוח ולא קודש
סיפר הרב שמואל אליהו שליט"א: פעם ישבתי עם מו"ר הרב זצ"ל בעת שהגישו לו אורז לאכול. הרב לא רצה לאכול, למרות שהפצירו בו רבות. שאלתו אותו מדוע אינו אוכל, והוא הסתכל עלי, לקח את המזלג ביד וחצה את האורז שהיה על הצלחת לשניים. בין שני החלקים הייתה תולעת.
כששאלתי אותו איך הוא ידע שיש שם תולעת, אמר לי: כתוב שהקב"ה לא נותן לאנשים להיכשל באוכל לא כשר. במיוחד אם אדם נזהר מלמטה – אזי מזהירים אותו מלמעלה. שאלתי אותו: איך מזהירים? הרב אמר לי שיש כמה דרכים. אחת מהן היא שהאדם מתאווה מאוד לאותו אוכל. זה יכול להיות סימן בדוק שיש באוכל הזה דבר איסור. היצר הרע משתדל מאוד להכשילו.
פעם היינו בביקור ביקב מאוד חשוב יחד עם רבנים נוספים. בכניסתנו הגיש לנו רב היקב מיץ ענבים לשתייה. כולם שתו מידו של רב היקב והרב זצ"ל לא שתה. למרות כל ההפצרות – הרב לא הגיש את היין אל פיו.
אחרי הכיבוד הראשוני ניגשו כל הרבנים לביקור ביקב לראות את כל הנהלים של הכשרות המהודרת. בסיום הסיור שאל הרב היכן מעשרים את היין. השיב לו רב היקב: אנחנו מעשרים את היין רק אחרי שהוא מוכנס לתוך הבקבוקים.
ואיפה הבקבוקים המעושרים ואיפה הלא מעושרים? המשיך הרב.
רב היקב הצביע על המקום של המעושרים והלא מעושרים.
ומאיפה הבאת לנו מיץ ענבים לשתות בתחילת הביקור שלנו? שאל הרב את רב היקב.
רב היקב נאלם דום ואחר כך אמר: יש לרב הזה רוח הקודש. איך הוא ידע לפני שלוש שעות שמיץ הענבים שהגשתי לו היה טבל?
שאלתי את הרב והוא אמר לי: לא רוח ולא קודש, רק קצת זהירות. למה לעשר את המיץ כשהוא בבקבוק? חכמינו אמרו לא להשאיר בבית פרי או יין לא מעושר כדי שלא ייכשלו בו. מי שמשאיר יין לא מעושר על מנת לעשר אותו רק בסוף - סופו שייכשל בו, כי עבר על תקנת חכמים.
תשובה כהלכה
תולעת ולא אורז. מצאתי תולעים בשק אורז של חמישה ק"ג. האם לברור או לזרוק הכול?
לברור פעמיים.
אבד עליו הקלח. האם מותר לאכול פלחי תירס, או שאי-אפשר לבדוק אותם מתולעים?
לפי "כושרות", כל הרבנים המומחים בנושא נגיעות של חרקים במזון אומרים שלא ניתן לאכול תירס על הקלח.
משלושה יוצא אחד. האם בדיקת תמר אחד מתוך שקית פוטרת את כל התמרים מבדיקת תולעים?
צריך לבדוק שלושה תמרים לפחות.
מובאות
הֲטִמְטוּם שֶׁל הַשְּׁרָצִים וְהָרְמָשִׂים מוֹנֵעַ מֵאָדָם אֶת הַקְּדֻשָּׁה אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּהֶסַּח הַדַּעַת... וְצָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר בְּתוֹסֶפֶת זְהִירוּת וּזְרִיזוּת בְּכָל דָּבָר אֲשֶׁר יִכָּנֵס בְּגֶדֶר סָפֵק שִׁקּוּץ זֶה, וּמָה גַּם בִּזְמַנִּים אֵלּוּ שֶׁנִּזְהַם הָאֲוִיר וְהָאֲרָצוֹת כֻּלָּן יַחַד וְאֵין לְךָ גִּדּוּלֵי קַרְקַע שֶׁאֵין בָּהֶם מֵהַשִּׁקּוּץ
בדור העלייה לארץ ישראל חידש הקב"ה דרכים שבהן אנחנו יכולים להיזהר מכל החרקים המצויים במים, בצמחים ובבעלי החיים. וזו הצלה גדולה שלא הייתה כמותה בשנים עברו. וראה זה פלא, שכל הזהירות מחרקים ומשקצים ורמשים מתחזקת דווקא בתושבי ארץ ישראל
איך ללמוד אמונה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
תיקון ימי השובבי"ם
הלכות קבלת שבת מוקדמת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
