בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שיעורים במסכת קידושין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

קידושין ו

ביאור דעת הרמב"ם בעניין הקונה במלווה

מדוע אי אפשר לקדש אשה במלוה? האם אפשר לקנות על ידי מחילה על מלוה? שיעור זה עוסק בשאלות הללו ובשאלות נוספות, דרך ביאור יסודי ביחס לשאלה מהו העיקר בקניין, הנתינה מצד הנותן או הקבלה מצד המקבל.

undefined

הרב חיים כץ

ב' דר"ח תמוז התשס"ו
8 דק' קריאה 63 דק' צפיה
דין המקדש במלוה - מקורות
סוגית הגמ' ו: אמר אביי וכו'
מז: אמר רב וכו'
רמב"ם פ"ז מהלכות מכירה ה"ד ושם ראב"ד ומ"מ
פ"ה מהל' מכירה ה"ד בלח"מ
תוס' ר"י הזקן קידושין מז בשם הרמב"ם
תוס' בכורות יג ד"ה מיד ושם ע"ב ד"ה דבר
רש"י ב"מ מו: ד"ה דבר תורה מעות
אבנ"מ כח ס"ק טז
רמב"ם פ"ו מהל' מלוה ה"ג ובראב"ד
תמים דעים לראב"ד ס"ג

הסבר דברי רש"י בשאלה מדוע אי אפשר לקדש במלווה
הגמרא במסכת קידושין 1 מביאה את דברי אביי: "המקדש במלווה אינה מקודשת". הנידון העומד לפנינו הוא אדם שהלווה לאישה כסף, וכעת הוא רוצה לקדש אותה בו, ואומר אביי שהאשה אינה מקודשת.

רש"י במקום מסביר את הטעם לכך שאי אפשר לקדש במלווה: "דקיחה משדה עפרון גמרינן, דיהיב מידי בשעת קידושין, ומלווה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה, ומעות אחרים היא חייבת לו".

יש לשים לב לאריכות דברי רש"י - הוא מתחיל בכך שלומדים משדה עפרון, ומסיים בכך ש"מלוה להוצאה ניתנה". מדוע רש"י הוצרך להביא שני טעמים? נראה שהטעם היסודי שלא ניתן לקדש במלווה הוא הטעם אותו אומרת הגמרא בהמשך בפירוש: "מלווה להוצאה ניתנה". כלומר, היה ניתן לחשוב שבמקרה שמעות ההלוואה עדיין נמצאות ביד האישה יוכל הבעל לקדש בהן, ועל כן אומרת הגמרא "מלווה להוצאה ניתנה", כסף ההלוואה כבר לא שייך לבעל אלא לאשה, וממילא הבעל אינו יכול לקדש בו. יכולת האישה להוציא את כסף ההלוואה מלמדת לפי רש"י ש"כבר הן שלה", היא הבעלים ולא הוא.

אך עדיין אפשר לשאול, אמנם הטעם "מלווה להוצאה ניתנה" מסביר מדוע הבעל אינו יכול לקדש בדמים עצמם, שהרי הם לא שלו, אך מכל מקום הרי יש לאישה חוב כלפיו, ומדוע הבעל אינו יכול לקדש אותה בכך שיוותר לה על החוב, הרי גם ויתור זה שווה כסף?

אולי שאלה זו הביאה את רש"י לכתוב את הלימוד משדה עפרון. בתחילת המסכת למדנו שהמקור לקידושי אישה בכסף הוא גזירה-שווה "קיחה" משדה עפרון. משדה עפרון לומד רש"י שלא רק שבמעשה הקידושין הבעל צריך לתת לה משהו משלו אלא גם צריך שהבעל "יהיב לה מידי", כלומר שיתן לה משהו מוחשי, ואילו חוב אינו דבר מוחשי.

מקור פסק הרמב"ם שניתן לקנות במלווה
הרמב"ם קובע בהלכות מכירה שאפשר לקנות במלווה: "מי שהיה לו חוב אצל חברו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך... הרי זה כמי שנתן דמים".

משיג עליו הראב"ד מגמרא מפורשת , שאומרת שכשם שאי אפשר לקדש אישה במלווה מטעם ש"מלווה להוציאה ניתנה", כך גם אי אפשר לקנות בו. כשם שאישה לא נקנית במה שהלוו לה כי הכסף כבר עבר לבעלותה, כך גם אדם אינו יכול לקנות מחברו דבר מה באמצעות כסף שהלוה לו, כי הכסף שייך כבר ללוה.

על שאלה זו משיב הרב המגיד, שאכן דברי הרמב"ם אינם תואמים גמרא זו, אך הרמב"ם כתב את דבריו כמשמעות סוגיא אחרת, ממנה עולה שאפשר לקנות במלווה. כיצד?

המשנה אומרת: "כל הנעשה דמים באחר, כיוון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו". למסקנת הגמרא, המשנה עוסקת בראובן שמכר שור לשמעון, ושמעון עדיין לא שילם לו. כעת רוצה ראובן לקנות בדמי השור ששמעון חייב לו - את פרתו של שמעון, ומחדשת הגמרא שקניין כזה הוא אפשרי. ואמנם חכמים ביטלו קניין כסף במטלטלים, אך מקרה זה אינו שכיח ובו חכמים לא גזרו. מדברי הגמרא הללו רואים, שאחרי שאדם הלווה כסף הוא עדיין יכול להשתמש בו לקניין.

הדרך הראשונה לביאור סברת הרמב"ם - הויתור על ההלוואה מוגדר כממון
גם לאחר שהבנו את מקור דברי הרמב"ם, יש להבין את טעמם: כיצד באמת יכול אדם להשתמש בכסף שהלווה לשם קניין, הרי הכסף כבר אינו שלו?

הקצות ביאר שהסיבה שאפשר לקנות במלווה היא שכל חוב נחשב ממון. הכסף עצמו אמנם שייך ללווה, ולכן המלווה אינו יכול לקנות בו, אך הוא יכול לקנות בכך שהוא מוותר על החוב.
אך יש לשאול - אם חוב הוא ממון, מדוע פסק הרמב"ם שאשה לא נקנית במלווה?

כדי להבין זאת נתבונן בלשון הרמב"ם :
המקדש במלווה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת. כיצד? כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך, אינה מקודשת, מפני שהמלווה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה, שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו.

כשנדייק בלשון הרמב"ם נראה, שהסיבה שלא ניתן לקדש במלווה, הגם שמלווה נחשב לממון, היא שלכסף קידושין יש גדר מיוחד, הוא צריך להיות כסף שיש בו הנאה, ואילו את ההלוואה היא כבר קיבלה, "עברה הנאתו". וזאת בדומה לדברים אותם כתב רש"י, שמשדה עפרון לומדים שהכסף שהאשה מקבלת חייב להיות כסף ממשי.

הדרך השניה לביאור סברת הרמב"ם - הבנה יסודית בשאלה מי צריך לפעול את הקניין, הקונה או המוכר
מדברי תוספות ר"י הזקן נראה שהסביר באופן אחר את סברתו של שניתן לקנות במלווה.
בדומה לראב"ד, הוקשה לתוס' ר"י פסק הרמב"ם שאפשר לקנות במלווה מכך שהגמרא אומרת הפוך. וכך הוא הסביר:
דעתו (של הרמב"ם) דהא דאמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות לא שנא מעות בעין ולא שנא מעות הלוואה... והאי שיטה דהכא דלא כר' יוחנן היא וליתא, ואפשר דאליבא דריש לקיש היא דאמר משיכה מפורשת מן התורה ולא מעות.

כדי להבין את דבריו, נקדים את דברי הגמרא במסכת בכורות , בה נחלקו ריש לקיש ור' יוחנן האם מדאורייתא מעות קונות או משיכה קונה. ר' יוחנן אומר "דבר תורה מעות קונות", ואילו לריש לקיש מעות לא קונות מן התורה אלא דווקא משיכה. מחדש תוספות ר"י הזקן שאפשר שהסוגיה שאומרת שלא ניתן לקנות במלווה היא כשיטת ריש לקיש שמשיכה קונה מן התורה, אך להלכה הרי פוסק הרמב"ם כר' יוחנן שמעות קונות מדאורייתא, ולכן פסק שניתן לקנות במלווה.

ודבריו של תוספות ר"י הזקן צריכים ביאור, מה הקשר בין מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן בשאלה מה קונה מן התורה - לשאלה האם ניתן לקנות במלווה?

נראה להסביר זאת על פי התוספות על הסוגיא במסכת בכורות. המקור המובא בגמרא לדברי ריש לקיש שמשיכה קונה מן התורה הוא הפסוק "או קנה מיד עמיתך", דבר הנקנה מיד ליד, כלומר משיכה. הפסוק מתייחס דווקא לקניין מישראל, "עמיתך", אך גוי נתמעט וממנו קונים דווקא בכסף. בדעת ר' יוחנן לומדת הגמרא הפוך, כיון שבישראל קונים בכסף אז מגוי קונים דוקא במשיכה, שהרי הוא נתמעט. שואלים שם התוספות , מדוע כשלומדים חז"ל את אופן קנייתו של הגוי בוחרים הם דווקא בקניין כסף או במשיכה? מדוע ריש לקיש אומר שכיון שגוי נתמעט מקנין משיכה - הריהו קונה בקנין כסף ולא בקנין שטר או אגב, למשל?

מתרצים התוספות תירוץ המהווה יסוד בעניני קנינים: "שני קניינים הללו הויין מצויים, ושייכי זה במוכר וזה בקונה, שזה נותן מעות וזה מושך אצלו החפץ".

כלומר, התוספות מבארים שיש הבדל גדול בין קניין כסף לקניין משיכה. מי שמבצע קניין משיכה הוא הקונה המושך, ומי שמבצע קניין כסף הוא המוכר, בכך שהוא מקבל את הכסף אליו. לפיכך, כשריש לקיש דורש מהפסוק שמישראל קונים במשיכה, ההקפדה של התורה היא לא רק על מעשה הקניין, אלא על מי שצריך לבצע אותו - הקונה. ולכן כשנבוא למעט גוי נבחר בצורת הקניין ההפוכה, קניין שהמוכר מבצע, כלומר קבלת כסף. ר' יוחנן, שלומד מהפסוק שהתורה מחדשת שמעות קונות, מבין שההקפדה של התורה היא שאת הקניין יבצע המוכר, ולכן כשממעטים גוי - הקניין אצלו יהיה משיכה, אותה הקונה יעשה.

כעת נשוב לדברי תוספות ר"י הזקן. כזכור, אנו עוסקים במלווה שרוצה לקנות עם ההלוואה שחייבים לו. כשנתבונן נראה, שהמלוה מצידו אינו מבצע פעולה בה הוא נותן משהו למוכר, ולעומת זאת המוכר בהחלט מקבל ממנו, שהרי הוא הרוויח את החוב! נמצא שקניין על ידי מלווה מתבצע במהותו על ידי המוכר דווקא.

מעתה ניתן לומר שטעם הגמרא שלא ניתן לקנות במלווה הוא שקניין צריך להתבצע על ידי הקונה, ואם כן הרי זה כשיטת ריש לקיש שסובר שמשיכה קונה, כלומר צריך שהקונה יבצע את מעשה הקניין. אבל להלכה פוסק הרמב"ם כרבי יוחנן שמעות קונות, כלומר הקניין צריך להתבצע על ידי המוכר, ולפיכך אפשר לקנות על ידי הלוואה!


לסיכום, מהבנת תוספות ר"י הזקן בדעת הרמב"ם עולים שני חידושים. הראשון הוא שהרמב"ם לא פסק כדברי הגמרא שאי אפשר לקנות במלווה, משום שדברים אלו הם לשיטת ריש לקיש, שלא התקבלה להלכה. החידוש השני הוא, שגם אם הרמב"ם סובר שחוב נחשב לממון ובאופן עקרוני ניתן לקנות בו, מעשה הקניין צריך להתבצע על ידי המוכר דווקא.

הבנה חדשה בהבדל בין קניין לקידושין במלווה בדעת הרמב"ם, וההשלכות העולות ממנה
למעלה הבאנו בשם הקצות שהסיבה שאי אפשר לקדש אשה במלווה היא, שצריך שיהיה כסף שיש בו הנאה. כעת יש מקום לומר הסבר אחר: לפי הרמב"ם אי אפשר לקדש אישה במלווה, מפני שהתורה הקפידה שבשונה משאר הקניינים - קניין אשה יעשה על ידי הקונה, ואילו בהלוואה המוכר מבצע את הקניין.

מנין לנו זאת? מדוע את כל הקניינים חוץ מקניין אשה המוכר צריך לבצע? אפשר לומר שזה הדבר שהתחדש בגזירה שווה משדה עפרון, שכדי לקנות אישה צריך הקונה לבצע את מעשה הקניין - לתת, שהרי נאמר שם " נתתי כסף השדה קח ממני", וכיוון שבמחילת החוב אין נתינה מצד הבעל - לא יכולים הקידושין לחול.

ויש מקום לומר שגם רש"י מבין כך. יתכן שרש"י מסכים לרמב"ם שחוב הוא ממון וניתן לקנות בו חפצים, ומהגזירה-שוה למדנו שביחס לקידושי אשה הקפידה התורה שהקונה, הבעל, יבצע את מעשה הקניין. "יהיב לה מידי" יתפרש כהקפדה מיוחדת של התורה שהבעל יבצע את הקניין.

נוכל למצוא נפקא-מינה להבנה זו ברמב"ם במקרה שהציג המשנה-למלך . המשנה אומרת שאי אפשר לקדש באיסורי הנאה: "המקדש בערלה, בכלאי הכרם, בשור הנסקל... אינה מקודשת". אך מה דינו של המקדש אישה חולה שזקוקה לאיסורי ההנאה כדי להתרפא? הסתפקות זו של המשנה-למלך נבעה מהשאלה האם צריך דבר שווה פרוטה משני הצדדים, או שמא די בצד אחד שעבורו הדבר שווה.

לפי הבנתנו בדברי הרמב"ם, לכאורה לא יהיו כאן קידושין. משדה עפרון למדנו שצריך שהקונה יבצע את הקניין, שהבעל יתן, ומכיוון שבמקרה זה אין הבעל נותן, שהרי איסורי ההנאה לא שווים לו דבר, האשה לא תהיה מקודשת.

השלכה נוספת להבנתנו בדברי רמב"ם נמצא בעניין ריבית. כך פוסק הרמב"ם :
הורו רבותי שהמלווה את חבירו, ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלווה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך - הרי זה אבק ריבית, לפי שלא קצץ בשעת הלוואה, שנאמר לא 'תתן לו בנשך'.

מדברי הרמב"ם עולה שאיסור ריבית מהתורה שייך דווקא כשבזמן ההלוואה קצץ הלווה לתת למלווה יותר ממה שהלווה לו, אך במקרה שהמלווה כבר בא לגבות חובו ואז אומר לו הלווה "דור בחצרי" כדי שיוסיף לו זמן, אין בכך איסור ריבית מהתורה אלא רק מדרבנן.

לפי מה שביארנו שלדעת הרמב"ם מלווה היא ממון קשה, מדוע במקרה זה אין ריבית? הרי כשניגש המלווה לקבל את חובו הוא אוחז ממון בידו, ואם מעלים לו ריבית על ידי דירה בחצר, מדוע אין כאן איסור תורה? ואכן, הראב"ד חולק וסובר שיש כאן ריבית.

הרב המגיד שם כתב שדין זה לא מפורש בגמרא, והוא "סברות חלוקות למפרשים", אך הוסיף שיתכן שטעמו של הרמב"ם הוא: "שדקדקו מן הכתוב שאמר לא תתן, נראה שהלאו הוא בשעת נתינה".

מהי כוונתו? נראה להסבירו על פי מה שקדם. בדומה לקידושין, כדי לעבור על ריבית צריך שתהיה נתינה מהמלווה ללווה ממש, ולא רק קבלה מצד הלווה. זאת למדנו מכך שאמרה תורה "את כספך לא תתן לו בנשך" - דווקא הלוואה שיש בה נתינה מביאה לאיסור נשך, ולא השארת חוב קיים. לכן פוסק הרמב"ם שאין ריבית באמצע הזמן, משום שכדי לעבור על איסור ריבית חובה שיתן המלווה משהו ללווה, והשארת החוב אינה נתינה.

ביאור דעת הראב"ד
ראינו שהראב"ד לא היה מוכן לקבל את הדעה שניתן לקנות במלווה, ויש להבין מדוע לא? הרי הראב"ד מודה שהלכה כר' יוחנן שמעות קונות, כלומר המקבל פועל את הקניין, ולפי זה קניין במלווה צריך להועיל?

ניתן לומר שהדבר תלוי בשאלה מהו המקור לדברי ר' יוחנן שמעות קונות. רש"י כותב שהמקור לכך הוא הפסוק "ונתן הכסף וקם לו", ויש לשים לב לכך שמדובר כאן על פדיון הקדש, שבו הבעלים נותנים את הכסף וההקדש יוצא לחולין. לפי מקור זה אכן רואים, שהעיקר בקנין כסף הוא שהמקבל (ההקדש) קיבל, ובאמת מובן מדוע ר' יוחנן אומר שכל הקניינים תלויים בקבלת המוכר. אולם, הנימוקי יוסף שם ביאר באופן אחר את טעמו של רבי יוחנן, שרוב הקניינים נעשים בכסף. לפי הסברו של הנימוקי יוסף, גם רבי יוחנן יכול להסכים שעיקר הקניין מתבצע על ידי הקונה, ואם כך לא תהיה אפשרות לקנות במלווה, מפני שהקונה לא נתן שום דבר, וכנראה כך סבר הראב"ד.


^ 1 ו ע"ב.
^ 2 מז ע"א.
^ 3 ב ע"א.
^ 4 פרק ז' ה"ד
^ 5 מז ע"ב.
^ 6 בדף כח ע"א.
^ 7 סימן קא', וכן כתב הקצות בספרו 'אבני מילואים' אבהע"ז סימן כח' ס"ק טז.
^ 8 הלכות אישות פרק ה.
^ 9 יג ע"א.
^ 10 ד"ה "מיד"
^ 11 בפרק ה' מהלכות אישות.
^ 12 נו ע"ב.
^ 13 הלכות מלוה ולוה פרק ו, הלכה ג.
^ 14 בבא מציעא מו ע"ב, ד"ה 'סבר לה כר' יוחנן'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il