אכילת סימנים ומשמעותם | הרב אבישי נתן מייטליס | בית המדרש

שבת ומועדים
הלכות ראש השנה

קטגוריה משנית

12 דק' קריאה

אכילת הסימנים ומשמעותם
בראש השנה נוהגים להגיש בתחילת הערב את ה'סימנים' לשולחן, כפי שאיתא בגמ' בהוריות בדף יב.: 'אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל למיחזי (ובמסכת כריתות בדף ו. נאמר 'יהא רגיל למיכל') בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי'. והטור סי' תקפג הוסיף שיש לאכול גם אתרוגא. ואילו אכילת רימון לא נזכרת אלא באבודרהם בסדר ר"ה וברמ"א שם.
נפרט את הטעמים השונים שנאמרו בטעם המנהג, וכנגזרת מכך, נבחן האם די באכילת הסימנים או ראייתם, או שיש להוסיף וללוות אכילתן עם תחינה ובקשה – 'יהי רצון מלפניך', כנוסח המקובל.
רש"י בהוריות שם בד"ה 'קרא' והמאירי שם בארו כי יש בירקות ופירות אלו מעלה שגדלים מהר. ובכריתות שם באר רש"י בד"ה 'רוביא': 'איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי', הרי שיש מינים שמעלתם היא באיכותם ובטעמם. וי"ל, שדווקא בגמ' בכריתות באר כן משום שגרסו בגמ' שם שיהא רגיל 'למיכל' בר"ה, וא"כ המעלה אינה בראיית הירק בלבד ובהזכרתם, אלא גם בטעמם, לעומת הגמ' בהוריות שגרסה 'למחזי', ומעלת האיכות שבאכילתה לא ניכרת, ולכן רש"י לא הזכיר שם את מעלת איכותם.
הב"י שם כתב שישנם מינים ששמם מעיד על הסימן הטוב, וישנם מינים שגדילתם עברה במהרה והוא סימן טוב, הרי שראיית מינים טובים היא סימן טוב. המהרש"א בהוריות שם בד"ה 'יהא' באר כי הוא סימן טוב לגדילת המזל. ולשיטתם, אין צורך לומר דבר עליהם, אלא די בראייתם, או באכילתם לעורר סימן טוב. ואתי שפיר שכתב המטה אפרים שם סק"ג כי יש להמנע מלאכול דברים חמוצים ומרים, שכן האכילה ביום זה הינה מכוונת לדברים טובים בלבד. ואדרבא, נהגו לאכול תפוח מתוק בדבש, בשל מתיקותם.
בכך יש לבאר את מנהג אנשי פרובינצ"א שהביא הטור שם להביא על השלחן כל מיני חידוש. ובאר במחזור ויטרי בסי' שכג שבאכילת דבר חדש, הוא סימן טוב לכל ישראל, אף שלא הצריך לציין ולהזכיר את עובדת החידוש שבכך בפיו.
אולם הר"ן בר"ה בדף יב: מדפי הרי"ף והב"י שם בשם המרדכי כתבו: 'כך היה מנהגו של רבינו האי גאון ז"ל שמביאין לפניו סל שבו מינין הללו ופושט ידו ונוטל דלעת ואומר...'. הרי שתלי הדבר בדיבורו, וברמיזתו בשם הירק את פעולתו, ולא רק מעצם אכילתו. וכן כתב הכלבו בסי' סד כי יש ליקח כל מין בידו ולומר עליו 'יהי רצון'. ולכאורה הבינו כי מעלתם טמונה בשמם בלבד, ולא ציינו כי יש לרמוז ולדרוש את איכותם וסגולתיהם שגדלו מהר, כפי שנוהגים לדרוש בעת אכילת הדבש. וכן האור זרוע ח"ב בהלכות ר"ה בסי' רנז כתב בטעם אכילת רוביא: 'כדי שירבה נכסינו כרוביא זו, וכרתי אנו אוכלים כדי שיכרתו שונאינו'.
כן האשל אברהם מבוטשאטש, בריש סי' תקפג סבר שיש לומר את היה"ר: 'כי עם בני ישראל כוחם בפה לתיקון פה דאכילה על ידי פה דיבור'. ויש באיחול ובתפילה לתקן את שפגמנו בפינו.
המאירי שם באר בטעם הדין לומר יה"ר זה, כדי שלא יהא נוהג זה כניחוש האסור, תיקנו לומר עליהם מעלות שיעוררנו להנהגות טובות ולתשובה: 'תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה'. וכיון שמשום תשובה נוהגים בכך, אומרים על המאכלים הללו עניינים המעוררים זכויות ותשובה: 'יקראו זכיותינו... ירבו צדקותינו... יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות... יסתלקו עונינו... יתמו חטאינו'. כן כתב השל"ה הק' בר"ה, נר מצוה ס"ק כב: 'אין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן, שיזכור האדם ויתעורר בתשובה, ויתפלל על הדבר הזה. רצוני לומר, כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו. וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא, העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה, אז הוא רושם שתתקיים תפילתו'.
באבודרהם סדר תפלת ר"ה כתב לומר בלשון תפילה: 'יהי רצון מלפניך ד' אלקינו ואלקי אבותינו ש...', וכן הוא בשל"ה דלעיל שמעוררים באכילתם לתפילה. וכן מבואר במרדכי ביומא בסי' תשכג בשם הגאונים בטעם אכילת הסימנים: 'כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בראש השנה'. אם כי, לא הזכיר שיש לומר בקשה ותפילה בעת אכילתו. ואילו החכמת שלמה על גליון השו"ע שלל את כוונת התפילה בכך, שכן אין מקום לתפילה בשעת אכילה, ונקט כי מטרת ה'יהי רצון' הוא לעורר לבטחון ולאמונה, שמראה שמאמין ובוטח שכן יהיה.
במדבר שור בדרוש התשיעי באר כי בלילה אנו מכינים עצמנו לקראת עבודת היום, על ידי שאנו מזרזים להתאחד בכלל, ובכך תועיל לנו זכות הכלל. ומטרת אמירת הסימנים להתפלל על הכלל, ובכך משתף עצמו בהם, וזוכה מכוח הכלל בדין. ואכן מדוייק, שנוסח יה"ר אינו עוסק באיחולים אישיים, ומנוסחים באופן כללי בלשון רבים.
מצאנו כמה נפק"מ מעשיות על-פי הטעמים השונים שפרטנו עד כה;
א. אימתי יש לאכול הסימנים: אם הוי סימן טוב בלבד, ואז יש לנהוג לאוכלן בליל ראש השנה בלבד שכן הוא ריש שתא, או נוהגים לאוכלן משום שמעוררים לתפילה ולתשובה, ואזי יש לאוכלן בכל יום זה ולא רק בליל היום. בכותרת לסימן זה סי' תקפג נכתב: 'דברים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה', ומשמע שרק בערב נאכלין, אך המטה אפרים שם סק"ב כתב כי נוהגים בכך גם ביום השני. ובבן איש חי פרשת ניצבים כתב כי נוהגים לעשות כן גם ביום.
ב. בקביעת נוסח 'יהי-רצון' ובכוונתו: אם יש לכוון לטבע טוב וסגולות נעלות, או לעורר לתשובה והנהגות ישרות, או לתפילה להקב"ה בעניינים רוחניים וגשמיים. ובשו"ע שם סעי' ב נראה כי כוונתו הן לתפילה ולעורר רחמי שמים ובקשה, והן ביטוי לסימנא טוב, שכן כתב לומר על אכילת ראש הכבש ש'נהיה לראש ולא לזנב', וכן שנאכל כזכר לאילו של יצחק.
ג. האם יש לומר יה"ר, על כל מאכלו בסעודה. האם ניתן לדרוש את כל המאכלים שנאכלים בלילה זה, ולהרבות בתפילה ותשובה, או רק על הנמסר לנו כי סגולת הפרי הינו סימנא טבא.
אך אפשר, שיש באכילת הסימנים כדי להעמיד אותנו על עיקר הזהות שלנו, ועל תוכן חיינו העמוק, ולעורר את עצמינו על שורש חיינו האישיים והכלליים.
הדרכי משה בסי' תקפג בשם המהרי"ל באר שיש לאכול תפוח בר"ה, זכר לשדה תפוחים הנאמר ראה ריח בני כריח השדה. ובהגהת הגר"א שם סק"ח כתב לאוכלו בדבש רמז לנאמר: 'ופריו מתוק לחכי. וכמ"ש כריח שדה ומתרגמינן חקל תפוחים, והיה בר"ה כידוע'. הרי שבראש השנה, בעת שיצחק הריח את בגדי עשיו שלבש יעקב על חלקת צוואריו, והריח את ריח בנו כריח השדה, ביקש לרמוז על כנסת ישראל וסגולתה הנצחית.
הלא איתא במסכת סנהדרין בדף לז. שיצחק אבינו הריח את ריח הבגד, רמז לומר, אל תקרי 'בגדיו אלא בוגדיו'. הבגד מסתיר את האדם, כך בגדי עשיו הינם מעטה חיצוני המסתירים את יעקב אבינו. ויצחק מכוון ומורה שמברך את ה'פנימי', יעקב. אין לנו להביט אל המעשה החיצוני הניכר לעין של הפושעים, אלא על פנימיותם הנסתרת וסגולתם הנעלה, ואין יהודי ריקני ממצוות שהרי בפנימיותו הינו מחובר לשכינה ולקודשי ישראל. בהסרת מסווה הבגידה של הפושע מתברר, שבגידה זו הינה חיצונית בשל השפעות נוכריות זרות, כבגד המכסה ומסתיר את פנימיות אישיותו וזהותו. כן המעשים של כנסת ישראל עשויים להיות חיצוניים ולא תואמים את מעלתם האישית, ודי לן בהסרת המעטה הכיסוי החיצוני, ומתגלית ונמצאת כנסת ישראל זכה ותמה, מכוונת כלפי השכינה כיעודה מימי בראשית.
מבטו הפנימי זה של יצחק אבינו התברר ביום הדין, בראש השנה, ולמדנו מכך התבוננות אמיתית על מהותו של היחיד והציבור. כך אנו מבקשים לאחל ולהתעלות ביום הדין, כמעשה אבות סימן לבנים, להרים את המבט ולהעמיק את ההבחנה שלנו באחינו בית ישראל, ולהסיר את המסווה של שונאינו, אוייבנו ומבקשי רעתינו מעלינו, ולהמתיק את הרשעה מעלינו, ולגלות שכמובטח בברית לאבות, הינה בפנימיותה – מתוקה, זכה, צחה, תמה, חפיצה לשבת בבית ה' ולבקר בהיכלו, כמהה לקירבת אלוקים. וזהו עומק הנהגתו של האר"י הק' כמבוא בשם רבי דוד עמר תהילה לדוד סי' ריב להתפלל דווקא בימים אלו על הפושעים שבישראל, שפנימיותם תאיר להם ותסלק את הרשעה והזדון שלהם: 'השיבנו אבינו לתורתך ד' וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, יה"ר מלפניך ד' או"א שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך, להחזיר בתשובה שלימה כל פושעי ישראל, ובכללם תחזירני ואת פלוני בן פלוני בתשובה. כי ימינך ד' חס''ד דבי''נה שהוא הימין פשוטה לקבל שבים. ברוך אתה ד' הרוצה בתשובה'. וראה עולת ראיה ח"א עמ' שלה. ומאחלים, מתפללים ובטוחים שבזכות נקודת מבט זו, ויחס כנה ונכון זה, נקבל את האמון מחדש והזכות להחיות את חיינו החיצוניים בשנה הקרובה – עפ"י חיינו הכמוסים והסגוליים. טובה ומתוקה.

דין שמחה ואכילה בר"ה – מדין יו"ט, או שבטוחים בדין
נחמיה ח, י ציווה על ההנהגה הראויה בראש השנה: 'ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדנינו, ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעזכם'. יש לכבד את היום במאכלים משמחים מפאת מעלת היום, ואכן איתא בירושלמי בתענית פ"ג סוף ה"ד איסור להתענות בר"ה: 'בראש השנה מתריעין ולא מתענין'. ולא התבאר האי טעמא של חובת עונג היום.
הרא"ש בר"ה פ"ד סי' יד הביא בתחילה מנהג להתענות בשני ימים טובים של ר"ה, אך כתב משמיה דרב נטרונאי גאון שביו"ט ראשון של ר"ה אי אפשר לישב בו בתענית, משום דיו"ט מדאורייתא הוא. וכן הביא מרב האי גאון שכתב שיפה שלא להתענות בר"ה: 'שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל, בר"ה אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי קדוש היום... הביא הראבי"ה ראיה מהירושלמי בפ"ק דר"ה (הלכה ג), אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול רבי חנניא ורבי יהושע, חד אמר איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של אלהיה. בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתכסה שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם וחותכים צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים, ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם... ובתשובת רב נחשון גאון אוסר נמי להתענות בר"ה'. הרי שישנה חובה יתירה לאכול ולשמוח בר"ה מכל יו"ט, שכן בכך מבטאים את בטחוננו שהקב"ה עושה לנו ניסים וגוזר דיננו לזכות. וכן פסקו הטור ושו"ע בסי' תקצז סעי' א: 'אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר"ה'. כן באר היש"ש בביצה פ"ב סק"ד: 'וראוי לפנק עצמו ג"כ בתענוגים קצת, להראות שהוא בוטח, בממ"ה דיצדיקנו בדין, ויכריעו לכף זכות'. הרי שמצוות האכילה הינה בכדי להראות שאנו בטוחים בדין.
כן איתא במרדכי בר"ה בסי' תשח: 'נשאל לרבינו נחשון גאון מהו להתענות בר"ה. והשיב, בר"ה אסור להתענות בין מדברי תורה בין מדברי קבלה, בין מברייתא בין מתלמודא.
מדברי תורה מניין; לפי שהוא כלול עם שאר המועדות, וכתיב ביה מקרא קדש, ודרשי' בסיפרא וספרי, קדשוהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה... ועוד דר"ה איקרי חג ככל המועדים, דכתיב בכסה ליום חגנו, ואמרי' איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה...
מדברי קבלה מניין; שכן כתוב בנחמיה, ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ענין זה בר"ה כתיב... ומשמע נמי דה"ק לכו אכלו משמנים שתו ממתקים חובה קאמר, ולא רשות, דומיא דאל תעצבו ואל תבכו, דתלי טעמא נמי בקדושת היום, דכתיב כי חדות ה' היא מעוזכם. אלמא מיחה בידם ה"ה אכילה ושתיה חובה קאמר להו ואסר להן להתענות.
מן הברייתא מניין; דתניא בירושלמי, עיר שיש בה מפולת כל סביבותיה מתריעות ולא מתענות, שכן מצינו בר"ה שמתריעין ולא מתענין.
ומן התלמוד מניין; דהכי תני בירושלמי... בנהוג שבעולם אדם שיודע שיש לו דין לובש שחורים ומגדל זקנו... אבל ישראל אינם כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, ויודעים בהקב"ה שיעשה להם נס. הרי מן התלמוד שאסור להתענות בר"ה'.
נראה לדייק ולבאר שישנו גדר מחודש בשם היום, והוא שיום זה הינו 'יו"ט של דין' ומכך נובעים דיני אכילה שונים, כדלהלן; המשנ"ב בסי' תקצז סק"א כתב: 'אוכלים ושותים ושמחים... אף שהוא יום הדין, מ"מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו, שגם הוא בכלל חג... ונאמר בנחמיה ח' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם'. הרי שמצוות אכילה ביום זה הינה משום שהוא יום חדות ד'. ובניגוד לשאר ימי יו"ט שהחיוב לערוך סעודה, רק בר"ה ישנו חיוב לאכול משמנים וממתקים, הוי אומר שאכילת היום הינה משום יום חדות ד'. וכן הוסיף בסק"ב משמיה דהעטרת זקנים: 'דלכו"ע מותר להתענות בר"ה ולהתפלל עד חצות, אע"ג דבשבת ושאר יו"ט אסור', שכן הוא עניינו של יו"ט זה של ר"ה להתרומם ולעסוק ביום הדין, ולא מצוות אכילה עצמית. וכן מדוייק כן בפשט דברי השו"ע שם: 'אוכלים ושותים ושמחים... אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם'. הרי שסדרי האכילה שונים מכל יו"ט אחר.
ובכך ניתן להבין את המצדדים בתענית בר"ה, בניגוד לכל יו"ט שנאסרה התענית בתכלית – שכן אין מצוות אכילה עצמית ביום זה, אלא מצוות היום להביע את הרוממות וקדושת היום, ולמי שנראה שהתענית יפה לו – יתענה. משא"כ שאר ימים טובים שחובת ומצוות האכילה הינה ממצוות וחובות היום, אף למי שהתענית יפה לו.
אפשר, שאף המתירין את התענית בר"ה, נימקו זאת בשל היותו יום הדין חרף דין שמחת יו"ט. וא"כ לכו"ע ישנו דין שמחת יו"ט בר"ה, אלא דהאוסרים סברו שתענית זו תפגום בשמחה שבבטחוננו שיעשה הקב"ה נס עימנו לזכות בדין. ולפי"ז, אין מניעת התענית מדיני היו"ט, שכן הותרה התענית חלום ביו"ט, אלא משום דיני שמחת ר"ה המיוחדת. וכן נראה להבין בדברי הכלבו בסי' סה: 'ואומר הר"ם שגאון אחד אמר לו, הלואי שיהיו מתענין בב' ימים של ראש השנה, אבל הוא כתב בתשובה אחרת, האוכל לשם שמים תבא עליו ברכה. וכן המתענה לשם שמים תבא עליו ברכה, כדי שלא יבאו לידי קלות ראש מרוב אכילה ושתיה'. הרי שלא ראה איסור בתענית כשלעצמה, אם נוהג כן לשם שמים.
כיוצא בו, מצאנו שנחלקו הפוסקים בדין לבישת בגדי יו"ט בר"ה; הט"ז בסי' תקפא סק"ה כתב שאין ללבוש את בגדי יו"ט משום אימת היום: 'לא ילבש בר"ה בגדי רקמה ומשי, כבשאר י"ט שיש לו מלבושים יותר נאים, דמ"מ יהיה מורא הדין עליו. אלא ילבוש בגדים לבנים נאים'. ואילו השערי תשובה שם כתב שהעולם נוהגים ללבוש בגדי יו"ט כשאר יו"ט. נראה דפליגי אם אימת הדין מונע את שמחת היום, או שאין בה כדי לגרע את מעלת השמחה בר"ה ודיניה.
השאגת אריה בסי' קב הוכיח שיש דין שמחה בר"ה, מכך שגם בר"ה ישנה מצוות עירוב תבשילין לברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט, הרי שאף בר"ה ישנו היתר של הכנת אוכל נפש, הרי שישנה חובת סעודה ושמחה שדרוש לה מנה יפה, ולא רק לטעום משהו כדי שלא ישב בתענית. והסיק: 'דאסור להתענות בר"ה, אלא דשמחתו מצוה היא כשאר י"ט, אלא שאין בו קרבן שלמי שמחה... אבל בשאר מילי מצות שמחת י"ט עליו. ועוד ראיה, שהרי בעזרא נאמר גבי ר"ה לכו אכלו משמנים... ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם... מאי כי חדות ה' היא מעוזכם, אר"י משום ר"א בר"ש אמר הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע. ומדקאמר לוו עלי וקדשו קדושת היום, אלמא אכילתו מצוה היא, וקדושת היום קרינן ליה... וש"מ דקרוי קדושת היום כשארי י"ט. והדבר פשוט לי שחייב בקידוש כשאר י"ט ואסור לטעום כלום קודם הקידוש ואין קידוש אלא במקו' סעודה וכל דין סעודו' י"ט עליו'.
אולם התוס' במו"ק בדף יד: כתבו בדין שמחת יו"ט: 'נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן, ושמחת היינו בשלמי שמחה'. ובר"ה הלא אין חיוב להביא שלמי שמחה, ולדבריו אין חיוב שמחה מדאורייתא בר"ה. ולדבריו צ"ל כי הפסוק בנחמיה שציווה לאכול משמנים הוא מצווה וחובה נפרדת מדין שמחה, והגם שאין מצוות שמחת החג בהעדר שלמי שמחה, מ"מ ישנה מצוות אכילה בר"ה – מדין שהוא יום חדות ד'.
וכדברים אלו מצאנו בשולחן ערוך הרב בהלכות יום טוב סי' תקכט סעי' ה-ו שכתב: 'יש בחול המועד מה שאין בראש השנה, והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביו"ט של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב... שנאמר ושמחת בחגך'. הרי שאין דין שמחה בר"ה, ואפ"ה פסק שם בסי' תקצז סעי' א-ג: 'לא יתענה. ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח בראש השנה... שהרי כל יו"ט צריך לחלק חציו לה' וחציו לכם כדי לקיים שני פסוקים שבאחד כתוב לה' ובאחד כתוב לכם, וזה שהוא מתענה ואינו מקיים המקרא שנאמר בו לכם'. הרי שישנה מצווה אכילה בר"ה מדין היותו יו"ט, למרות שאין בו מצוות שמחה.
החתם סופר או"ח ח"א בסי' קסח כתב: 'והנה בר"ה, כבר הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים דיום שמחה הוא, ואין להתענות בו... ולא מצאתי שם יום טוב בקרא אלא על תוספות אכילה ושתייה, כדכתיב גבי נבל על י"ט באנו והי' לו משתה גיזת צאנו, ומה שפרשו חז"ל במגלת אסתר, משתה שאסור בתענית, ושמחה שאסור בהספד, וי"ט שאסור במלאכה... מיתורא קא דריש דכבר כתיב משתה ושמחה, ואייתר י"ט באם אינו ענין תניהו לאיסור מלאכה, אבל לא שיהיה פירוש שם י"ט אלא על שמחה... מדתנן י"ט של ר"ה ש"מ שהוא יום טוב דעבדי בי' י"ט, אך להתענות בו תענית חלום פשיט דלא עדיף משארי י"ט'. ומותר לפי"ז להתענות מאימת יום הדין, כשם שהותרה תענית חלום ביו"ט.
וכן אתי שפיר שהגר"א חילק את ההלכה בשו"ע בסי' תקצז סעי' א לשנים, וחילק בין ראשיתה לסופה. ועל ריש ההלכה ש'אוכלים ושותים ושמחים', הביא כמקור את הירושלמי שהביא הרא"ש דלעיל שבד' פרקים מרבין בסעודה, וכן כתוב בנחמיה אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ד'. ואילו על חלקו השני של ההלכה ש'אין מתענין בראש השנה', הביא הגר"א את המדרש בתורת כהנים קדשהו במאכל ובמשתה. דבר המורה כי מצוות האכילה ביום זה אינה רק חיוב להמנע מתענית, אלא מצוות אכילה העומדת בפנ"ע. והנה במעשה רב סי' רז כתב ש'אין מאריכין בתפילה יותר מדאי, שאין להתענות בו עד חצות כמו שארי יו"ט... ואין לבכות בר"ה... והקפיד לנגן הקדיש שאחר מוסף לכבוד יו"ט'. הרי שחובת האכילה הינה ככל יו"ט.
כל מועד ויו"ט מתאפיין עפ"י היחודיות ועניינו של יום, וכל יו"ט נקבע ומציין מהות שונה לפי טעמיה. גם ר"ה נקרא יו"ט, ומשפיע על מאפייני היום וחיובי היום מחמת אימת הדין השורה ביום זה, והפוסקים דנו במנהגי היום אם יש לנהוג מנהגי המועד והחג כשספרי חיים ומתים פתוחים, וכולנו עוברים לפניו כבני מרון, ועסוקים בהמלכת השי"ת על פני כל הארץ.

הלכות ראש השנה