בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חיי שרה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

מורה או סורר

הגאווה שיסודה בפוטנציאל האדיר וההרגשה של "אלהים לשלטון בחרתנו" משחיתה את היופי הפנימי וגוררת בעקבותיה שחיתות ושפלות. מי שהיה אמור להיות מורה לדורות הפך להיות בן סורר ומורה.

undefined

הרב יוסף כרמל

חשוון תשס"ז
3 דק' קריאה
ההפטרה של פרשתנו עוסקת בשאלת ה"יורש" של דוד מלך ישראל. בשנת תשס"ה הסברנו את המחלוקת בין דוד לשריו הבכירים בשאלה מי עדיף, ה"מושלם" או ה"חוזר בתשובה". נמשיך הפעם בדיון וננסה לבחון לעומק את אישיותו של אבשלום.

הכתוב מקשר בין אדניה לאבשלום בדרך מיוחדת וז"ל הכתוב:
"וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" (מלכים א א' ה-ו).

פעמיים משוה הכתוב בין אדניה לאבשלום.

בפעם הראשונה על ידי ציון העובדה "וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו" שהרי זו אותה לשון בדיוק שהכתוב נקט בתארו את מעשיו של אבשלום בדרכו אל כתר המלוכה: "וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו" (שמואל ב ט"ו א).

בפעם השניה כאשר הכתוב נוקט בביטוי הקשה: "וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם". הרי לכל אחד מהם אמא אחרת? לכן צריך להסביר "וְאֹתוֹ יָלְדָה (חגית) אַחֲרֵי (שמעכה ילדה את) אַבְשָׁלוֹם". מטרת הכתוב בנוקטו סגנון זה היא כנראה להשוות בין שני הבנים של דוד. כך מסביר את העניין המדרש וז"ל:
"וכן הוא אומר ואותו ילדה אחרי אבשלום, וכי אמו של אבשלום ילדה לאדוניהו, והלא זה בן מעכה, וזה בן חגית, אלא מה זה רכב ופרשים למרוד באביו, אף זה עשה כן, מה זה בעל מחלוקת, אף זה כן, מה זה וחמשים איש רצים לפניו, אף זה כן" (מדרש תהלים מזמור ב, ט).

רבי צדוק הכהן מלובלין ב"פרי צדיק" לפרשתנו טוען כי אדניה היה המועמד המושלם וז"ל:
"וזה היה חסרון אדניהו דכתיב ביה "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" וחלילה לדוד שלא יוכיחו מדוע ככה עשית, אלא ודאי שלא עשה אדניהו דבר שירע בעיני דוד מימיו שיוכיחו על זה".

אבשלום הפך לסמל לדורות כ"בן סורר ומורה" ובצדק וז"ל המדרש:
"וכן אתה מוצא בדוד ... יצא ממנה אבשלום בן סורר ומורה" (פסיקתא זוטרתא דברים פרשת תצא דף לו עמוד א).

השאלה היא כיצד יתכן שרוב עם ישראל תמך במועמד שכזה מול המלך, שהפך לדורות, הסמל של המלכות האידאלית.

התשובה נמצאת פרק אחד קודם, גם שם נמצא תיאור של אבשלום וז"ל הכתוב:
"וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם: וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ" (שמואל ב, י"ד כה-כו).

גם כאן ההשוואה לאדניה מאוד בולטת. אצל אדניה כתוב "וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד" "וְגַם" כמו אבשלום שעליו נאמר "וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל". אם כך נוכל להשוות גם את הביטויים הבאים "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" ל"מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם". כשם שאדניה על פי פירושו של ה"פרי צדיק" היה מושלם, כך גם האח הגדול, היה ללא דופי. שלמות זו שבאה לידי ביטוי גם ביופי חיצוני הופנתה בשלב ראשון כלפי מעלה. אבשלום נוהג בשערו כנזיר כדעת רבי יהודה בתוספתא "ר' יהודה הנשיא אומר אבשלום נזיר עולם היה" (סוטה פרק ג הלכה טז).

שני הבנים המושלמים של דוד סבלו מבעיה שהפילה את שניהם. הגאווה שיסודה בפוטנציאל האדיר וההרגשה של "אלהים לשלטון בחרתנו" משחיתה את היופי הפנימי וגוררת בעקבותיה שחיתות ושפלות. מי שהיה אמור להיות מורה לדורות הפך להיות בן סורר ומורה.

הבה נתפלל כי גם בדורנו, דור ה"רייטינג", נזכה למנהיגים שידעו להפנות את הפוטנציאל שלהם כלפי מעלה ושלא יהיו מעלותיהם חסרונותיהם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il