ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תצא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" (דברים כא, י) - אויביך לשון רבים, 'ונתנו' לשון יחיד. אומר 'אור המאיר' לפי רש"י שפירש בפרשה הקודמת, על הפסוק: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ" (דברים כ, א) שסוס ורכב 'בעיניי כולם כסוס אחד', וכן אומר הפסוק: "וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד" (שופטים ו, טז). וכן פירש רש"י 'עם רב ממך' – 'ממך הוא רב, אבל בעיני אינו רב' - אתה רואה אותם כעם רב אבל אני, אומר ריבונו של עולם, בעיניי זה כמו יחיד. וגם אצלנו הקב"ה אומר: "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" לא 'ונתנם' אלא 'נתנו' כאיש אחד, כאילו הם לא רבים.
ויש להוסיף עוד, אם אתה רואה אותם כאויביך, אז הם רבים. בעצם אויבי ישראל הם אויבי ה', ואם אתה רואה אותם כ'אויביך' אתה רואה אותם כרבים, אבל אם אתה רואה אותם כאויבי ה' אז הם כאילו יחיד. אם זה אויביך, הם יכולים להפחיד אותך, הם נראים עם רב, גדולים ועצומים ממך. אבל אם תעמיק ותתבונן שבעצם כל מי שעומד להילחם עם ישראל הוא הולך להילחם עם ריבונו של עולם, כמו שאנחנו אומרים בפרק תהילים (פ"ג) בכל יום: "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהילים פג, ג). אויבי ה' בעצם לא יכולים להילחם בריבונו של עולם, אז הם נלחמים במי שנושא את שמו של הקב"ה. "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ". אדם יכול לצאת למלחמה ולראות את עצמו כמו שרש"י אומר 'כי תצא למלחמה על אויביך' במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כלומר כשאתה יוצא למלחמה על אויביך הם נראים אויבים שלך, זו מלחמת רשות, אבל בעצם כל מלחמה שעם ישראל עושה עם אומות העולם, היא מלחמת ה'. עם ישראל הוא נושא שם ה' בעולם, וכל מלחמה שקמים על ישראל, קמים על ריבונו של עולם. וכמו שגם לגבי כל יחיד שסובל, הקב"ה כאילו סובל יותר ממנו, 'קלני מראשי קלני מזרועי', אדם צריך להסתכל ולהתבונן במבט כזה, שכל צרה שיש בעולם זו בעצם צרה אלוקית. בכל צרה שיש בעולם, השפע האלוקי נהיה מצומצם ולא מופיע. הצרה היא מיעוט האור האלקי שיכול להופיע בעולם, וכאילו מתמעט כבוד ה'. וככל שיש יותר שפע בעולם, יותר מופיע כבודו יתברך ובמיוחד על עמו, שבו בחר להיות נושא שם ה'. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). ישראל הם הנושאים את שם ה', הם המספרים את תהילת ה'. וכשיש איזו חולשה, איזה קושי, איזו מלחמה, ודאי שקמים על ישראל, פירושו של דבר שקמים על ה', כי ישראל הם אלו שמופיעים את הגדולה האלקית, ושמישהו נלחם בישראל ומעכב בעדם, זה מצמצם כאילו את ההופעה האלקית, זו פגיעה בריבון העולם כביכול. אם מסתכלים במבט כזה, כל הדאגה על הקושי במלחמה היא לא בגלל שלנו זה קשה, אלא דאגה על כך שכבוד שמים לא מופיע, אז ההצלחה במלחמה תגדל יותר.
כך גם במחלה פרטית. כשאדם חולה וסובל וכואב, במבט יותר עמוק, במבט הגדול של אמונה, הוא צריך להבין שיש כאן צער אלוקי. השפע האלקי לא מופיע, יש כאן צמצום בהופעה האלוקית, קושי בהתגלות האלקית. ואדם במדרגה גדולה כשחולה, צריך להרגיש שהבעיה היא מתחילה למעלה, והיא בעיה יותר גדולה מהכאב שלו. זה מופיע אצלו, אבל בעצם זה משהו פנימי, משהו עליון, אלקי. כשאדם יודע את הדבר הזה ומתקשר עם ריבונו של עולם, אז אור ה' מופיע ומתגלה, ואז כמובן הוא נרפא ממחלתו.
גם היום, עם ישראל צריך להסתכל במבט האמוני הזה, שהמלחמה שאנחנו נמצאים בה היום, היא מלחמת ה', ואם יש קשיים במלחמה, זה צמצום בהופעה של אור ה'. על זה אנחנו צריכים להתפלל, ועל זה אנחנו מבקשים ומתחננים. זה בעצם גם התוכן של הפסוק הזה של הפרק בתהילים שאנחנו אומרים: 'שיר מזמור לאסף'. אנחנו מתפללים על כבודו יתברך שיתגלה יותר והוא מתגלה על ידי עם ישראל. אז ככל שהאמונה יותר גדולה והכרה יותר גדולה, שכל המלחמה היא בעצם מלחמה נגד ריבונו של עולם כביכול, ואנחנו נלחמים את מלחמתו, אז ההצלחה במלחמה תגדל יותר ויותר. פיתחנו את הרעיון שאומר אור המאיר.
ניצחון במלחמה בזכות האחדות
נוסיף עוד רעיון על הפסוק הזה "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", שתמציתו נמצאת בספר 'שם משמואל' (כי תצא תרע"א). מדוע 'כי תצא' לשון יחיד ולא 'כי תצאו' בלשון רבים, והביאור שאם אתה תצא, היינו כולם כאיש אחד, אם אתם תהיו כולכם מאוחדים, אז תנצחו במלחמה. כשעם ישראל הוא מאוחד הוא מנצח. "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י). מתי שם ה' נקרא יותר ויותר, כשעם ישראל הוא מאוחד. עם ישראל הוא נושא את שם ה', הוא נושא צלם אלוקים. וחכמים אמרו שתינוק בן יומו חי לא צריך לשמרו מן החולדה, כי חי מופיעה עליו איזו הופעה עליונה אלוקית, ובעלי חיים לא פוגעים בו, אבל עוג מלך הבשן אף שהוא ענק, אם הוא מת, צריך לשמרו שנאמר: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט, ב). זאת אומרת, הקב"ה אומר לאדם יש לך צלם אלוקים, כל בעלי החיים יפחדו ממך. הרב גורן, היה איש אמיץ מאוד, ופעם אחת הוא נסע ביערות אפריקה, ויצא מהמכונית ועמד מול אריה והוא לא פחד ואמר את הפסוק: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ", והאריה עמד ולא פגע בו. הביטחון והאמונה שאדם הוא נושא את שם ה' בעולם, שאדם הוא צלם אלוקים, אז מופיע עליו צלם אלוקים. כשעם ישראל מאוחד, והוא עובד את ה' ומקיים מצוות אז כמובן יותר מתגלה צלם אלוקים, אחרת הצלם הוא נסתר. כאשר עם ישראל מופיע בהתנהגות כמו צלם אלוקים, מתנהגים ועושים את רצונו של ריבונו של עולם, אז האחדות היא גורמת שבעצם מופיע שם אלוקים בצורה מושלמת, כי כל אחד מקיים חלק מהמצוות, הכהנים חלק, הלוויים חלק, ישראל חלק, ועם ישראל ביחד מקיים בשלמות את כל המצוות. כשעם ישראל מאוחד הוא מופיע את צלם אלוקים השלם. האחדות גורמת שמופיעה הופעה שלמה. המשותף בעם ישראל זו האמונה, והגודל האלוקי. הקלקולים הנפילות הם פרטיים, הם לא מצטרפים ביחד. מה שמצטרף יחד זו המגמה המשותפת שעם ישראל כולו נושא את שם ה' ומתאחד, לכן עצם האחדות שלו כבר מופיעה את השלימות של צלם אלוקים, וכשהשלימות של צלם אלוקים מופיעה, אז "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ", לא רק חיית השדה גם כלפי בני אדם שהם מתנהגים כמו חיות.
למדנו שני דברים מפסוק זה. "כי תצא למלחמה', ראשית כל, לזכור שהמלחמה היא מלחמת ה'. ושנית, לזכור שאחדות מביאה לניצחון. אנחנו מכירים כמובן הרבה מדרשי חז"ל, שכאשר ישראל מאוחדים, הם מנצחים במלחמה. והסברנו מדוע שיש אחדות, עם ישראל מתגבר ומנצח.
משתקין את מי שעושה פירוד בעולם
המשנה בברכות (פרק ה משנה ג) אומרת: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל הטוב יזכר שמך והאומר שמע שמע משתקין אותו".
למה 'האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו'. לפירוש אחד, מפני שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית. זאת אומרת, כאילו הקב"ה מרחם דווקא על הציפורים, והרי יש עוד בעלי חיים, ועוד בריות בעולם, ויש כאן איזו הפרדה, שיש כאלה שמרחמים עליהם יותר, ויש כאלה שמרחמים עליהם פחות, הוא מטיל קינאה ועושה פירוד. ואותו דבר 'על הטוב יזכר שמך' על הטוב ולא על הרע, כלומר על דברים טובים מזכירים את שם ה', מרוממים את שם ה', ומה עם הדברים הרעים - הוא עושה הפרדה בין דברים טובים לדברים רעים. וגם האומר שמע שמע, הוא אומר כאילו יש שתי הנהגות בעולם, שתי רשויות. שלושת הדברים הללו הם כאילו עניין אחד, עושה כאילו יש שתי רשויות בעולם, כאילו העולם הוא מחולק ולא מאוחד, משתקין אותו! משתקין את מי שאומר שהעולם הוא מפורד. כך מבאר מרן הרב במסכת ברכות (עין אי"ה ברכות פרק חמישי צט).
מסביר הרב, מה זאת אומרת, מטיל קינאה במעשה בראשית, הוא עושה כאילו יש בריות כאלה שהם יותר טובות ויותר חשובות ויותר מטפלים בהן מאשר בריות אחרות, וכך גם אדם יכול לחשוב שהוא במדרגה גדולה יותר מאחרים, ורק לו ראוי שיהיה שפע, זה יכול להביא לגאווה, וזה קלקול גדול מאד. והאמת, על כולם השפע מופיע, ריבונו של עולם אוהב את כולם, וכולם זה אחד, וכמו האיברים בגוף, אין איבר אחד שמקבל יותר, וצריכים את כל האיברים בשביל השלימות.
מדתו של הקב"ה – אמת מוחלטת ולא רחמים
ויש דעה אחרת שאומרת שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ומידותיו של הקב"ה הן גזרות ולא רחמים. צריך להסביר את הדברים, מה הכוונה - רחמים זו מידה לא אמיתית. כשאדם מרחם על מישהו, הוא רואה מישהו שהוא סובל וכואב לו ורחמיו מתגברים עליו, אולי זה מגיע לו, ואולי לא מגיע לו, אולי לא צריכים לרחם עליו. לפעמים אם הרחמים מתפשטים יותר מדי, מרחמים גם על אכזרים. עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, פירושו של דבר, כיוון שהקב"ה מידותיו הן עוצמתיות, הן בלתי מוגבלות, אז אם הוא עושה את מידותיו של הקב"ה רחמים אז יוצא שהוא מרחם על כולם, גם על אכזריים וזה מביא הרס לעולם. והמידות של הקב"ה הן גזרות, הם דברים אמיתיים, דברים מוחלטים.
מידותיהם של הצדיקים גזרות ולא רחמים
הזכרתי כבר כמה פעמים את מה שמו"ר הרב צבי יהודה סיפר לי פעם לפני הרבה שנים. הלכנו בדרך, והוא אמר לי, שהוא היה פעם באזכרה של אחד מהגדולים, ואחד המספידים אמר, שהוא הגדול הזה, אצלו האהבה לא קלקלה את השורה, כלומר הוא אהב את ישראל אבל אהבת ישראל שהייתה אצלו גדולה היא לא קלקלה את השורה… הוא כאילו רמז, כך הרב צבי יהודה הבין, כלפי הרב, שהרב כל כך אהב את כולם והגזים ולימד זכות גם על הרעים וכו', ולא עשה הבחנות. כך היה מובן מהדברים של המספיד. וזה מאוד ציער את הרב צבי יהודה לשמוע את הדברים האלה. הוא אמר, אדם מספיד, מה הוא צריך להגיד באותה שעה איזו ביקורת. זה מאד ציער אותו, וזה היה קרוב מאוד לג' אלול. ובג' אלול הזכיר הרב צבי יהודה, ש'האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו' והטעם מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. והצדיקים שהולכים בדרכי ה', גם אצלם, מידותיהם של הצדיקים הן גזרות ולא רחמים. אהבת ישראל שלהם היא אהבה אמיתית וצודקת, היא גזרות. לא איזה מין רחמים כאלה שמעל ומעבר למי שלא מגיע לו רחמים, הרחמים נכונים וצודקים מאוד. והוא צעק בקול רם: 'משתקין אותו', מי שלא מבין שמידותיהם של צדיקים הן גזרות, וחושב שזה משהו אחר, שזה אופי, משתקין אותו!
אהבת ישראל של הרב קוק
וזה מזכיר לי עוד סיפור מהתקופה הראשונה שהייתי בישיבה. הסבא שלי שגר בתל אביב, היה הולך מפעם לפעם לרבי מהוסיאטין, שהיה מאוד אוהב ישראל והיה ציוני. בשעתו בבחירות היו שמים את האנשים הגדולים הצדיקים בסוף הרשימה. כל מפלגה רשמה 120 שמות, ובשמות האחרונים היו רבנים גדולים, צדיקים אדמו"רים. ואת השם של הרבי מהוסיאטין שמו בסוף הרשימה של תנועת הפועל המזרחי, הוא היה שייך לציונות הדתית, והיה מאוד אוהב ישראל. פעם סיפרו לו שהחיילים בצבא בחנוכה הדליקו נרות ושרו, וזה מאוד שימח את לבבו, שיש חיילים וחיילות ששומרים מצוות. באתי לרב צבי יהודה ואמרתי לו, זו לא רק שיטה שלנו, יש גם חסידות שגדולה באהבת ישראל וזה לא חידוש מיוחד של מרכז הרב. אז אמר לי הרב צבי יהודה, אצלנו זה שונה, שם זה לב, אצלנו זה מוח. אצלנו זו תורה גדולה. הוא אמר ביטוי שאחר כך פגשתי אותו בספר אורות (אורות ישראל ד, א). 'אהבת ישראל... איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה וחכמה עמוקה ורחבה'. כלומר זה לא סתם, יש אנשים שאוהבים את הבריות כי פשוט יש להם לב טוב, וזה דבר נכון ויפה, יש להם טבע כזה של אהבת הבריות, אבל אצלנו, אמר מו"ר הרצי"ה, זה מתחיל מהשקפת עולם עמוקה, מהבנת הסגולה האלוקית שקיימת בעם ישראל. מתוך זה מגיעה האהבה הזאת, מתוך עומק גדול מאד. וזה קשור לרעיון הזה שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ולא גזרות.
בל תאחר בצדקה
למדנו בפרשה, שיש איסור 'בל תאחר'. אם אדם נודר לצדקה למשל, אז יש עליו איסור 'בל תאחר'. יש בזה מחלוקת בראשונים. איסור בל תאחר נוגע לקודשים, אם אדם מתנדב קרבן, התנדב ערכין, אם עברו שלשה רגלים והוא לא הביא את הקרבן, עובר ב'בל תאחר'. אבל בצדקה, יש דעות בראשונים, שכיוון שצדקה לא קשורה עם בית המקדש, ולא קשורה עם עליה לרגל , לכן צריך לתת צדקה מיד ואם לא נתן עובר בבל תאחר. וכך שיטת הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ח ה"א) שאם אדם התחייב לתת צדקה ולא נתן ואיחר את מתן הצדקה, מיד הוא עובר בבל תאחר. זאת אומרת, אדם צריך להיות מאד זהיר, אם הוא אומר, אני אתן כסף לצדקה, הוא מחויב מיד לתת, אם אין עניים אז הוא צריך לקחת כסף ולהקדיש אותו לצדקה. נגיד הוא אמר, שהוא נותן מאה שקל לצדקה, ואין עניים, הוא צריך לקחת את המאה שקל להניח בצד ולייחד אותם כדי לתת אותם לצדקה. אחר כך כשימצא עניים מיד צריך לתת להם. אם הוא יתעכב למרות שיש לו את הכסף, הוא עובר בבל תאחר. ויש דעה שאומרת, שגם בצדקה, 'בל תאחר' זה רק אחרי שלושה רגלים. אבל הרבה ראשונים אומרים שבל תאחר בצדקה זה מיד.
להזדרז בקיום הבטחות
יש כאן לימוד חשוב, אדם רוצה לעשות מצווה או מעשה טוב, אם הוא דוחה ולא עושה אותו בזמנו, יש כאן איסור של בל תאחר.
אני אספר לכם עוד סיפור. לפני עשר שנים, גזרו להרוס חמישה בתים בגבעת האולפנה, ואנחנו מאוד התנגדנו לזה. והממשלה לחצה עלינו שנעשה הסכם, שהם יהרסו את הבתים, ובמקום השלושים דירות שהם יהרסו, הם יבנו שלוש מאות יחידות דיור חדשות. והיו כאלה שמאד התנגדו ואמרו שאסור להסכים, והבטחות לא מקיימים, וגם אם מקיימים אסור להסכים להריסות בתים. ואנחנו החלטנו שאנחנו נותנים אמון בממשלה שבאמת רוצה שלא יהרסו בתים ורק בגלל הגזירה של הבג"ץ אין לה ברירה. ונתנו בזה אמון, ועשינו הסכם עם הממשלה, ובאו נציגי הממשלה, שרים ונכבדים וכו' והראו לנו איך תוך זמן קצר הם מאשרים בניית בתים, כי בדרך כלל תהליך של אישורים במדינה לבנות בית או שכונה זה עניין של 8 שנים 9 שנים, ופה אמרו שזה ייקח שלושה חודשים, ותוך שנה וחצי שנתיים יגמרו לבנות את הבתים. טוב, סמכנו עליהם. אז חלק מההבטחות הם מילאו מיד, זה מוכרחים להגיד, הם בנו כאן שלושים יחידות דיור במקום השלושים הקודמות שהרסו. אבל המיזם של שלוש מאות הדירות החדשות התחיל להידחות ולהידחות ועוד להידחות, וזה לקח כעשר שנים.
ובסוף שנבנו הבתים, עשו מסיבת חנוכת הבית לשכונה, ובא ראש הממשלה, אז אני אמרתי שנכון שעכשיו התקיימה ההבטחה, אבל יש איסור 'בל תאחר'. הייתה הבטחה שזה יהיה מיד, ויש על זה איסור בל תאחר. אמרתי את זה קצת בחריפות, כי הוא מאוד ציער אותנו, הוא משך את זה ומשך את זה עוד ועוד ורק בסוף בנו. וכל פעם היו הבטחות חדשות, אחר כך שוב הרסו בתים בהוראת הב""ץ והבטיחו שעכשיו ממש נבנה… ושוב דחו… אמנם בסוף בסוף בנו אבל יש איסור בל תאחר.
צריך לזכור שמה שמבטיחים צריך לקיים מיד. לא רק צריך לקיים אלא צריך לקיים מיד. כל החלטות שאדם מקבל, גם החלטות רוחניות, צריכים לבצע או להגיד בלי נדר או לא להתחייב. אבל אם אדם החליט, הוא חייב מיד לקיים.
נחיצות מהירות התשובה
אנחנו בחודש אלול, ונביא מדברי מרן הרב באורות התשובה (פרק יד, לב):
'צריך למהר לשוב בתשובה על כל חטא ואפילו יהיה מהדברים הקלים מאד' – כלומר, לא מספיק שחוזרים בתשובה, צריך לעשות זאת כמה שיותר מהר.
'כי איחור התשובה דומה לאיחור טומאה במקדש, ושהיית כלאים בלבישה ושהיית חמץ בפסח' - כלומר, אם אדם נכנס למקדש כשהוא טמא, אז הוא עושה איסור, ואם הוא משתהה, כל רגע ורגע שהוא משתהה הוא עושה איסור נוסף. וכן אם אדם לובש כלאיים, אז כל רגע ורגע שהוא ממשיך ללבוש כלאיים, זה לא איסור אחד שהוא עשה על ידי שהוא לבש כלאיים, זה איסור נוסף, איסור שנמשך. אותו דבר, אם לאדם יש חמץ בפסח בביתו, אז גם השהייה של חמץ בפסח בכל רגע ורגע זה חטא בפני עצמו. 'ובהכפל חטא קל הרבה פעמים הרי הוא כעבות העגלה חטאה' - כשחטא אפילו קל, חוזר הרבה פעמים, אז זה נעשה 'כעבות העגלה חטאה' כי זה היה חטא קל אבל עוד חטא קל ועוד חטא קל, יש כאן הצטרפות של חטאים וזה נעשה כבד מאוד. על כן אומר הרב שצריך למהר לשוב בתשובה על כל חטא אפילו יהיה מהדברים הקלים מאוד.
הרב מוסיף שמישהו במדרגות של השגות גדולות, אז אפילו על דיבור מיותר שדיבר, הוא צריך מיד לחזור בתשובה. זאת אומרת, גם אם אדם עשה עבירה אחת שהיא לא מתמשכת, אבל העובדה שהוא משהה ומעכב את התשובה, זה גם כן מכביד, החטא מתקבע. לכן אפילו סוג של עבירות שלא נמשכות, אם עדיין לא שב בתשובה, הוא מקבע את החטא בתוכו. ולכן צריך למהר לשוב בתשובה.
תשובה לפני כניסה אל הקודש
בהמשך בפרק יד סעיף ל"ג אומר הרב:
"בערב שבת קודש צריכים לעסוק בתשובה על כל העבר בימות החול כדי לקבל קדושת שבת בלא שום מניעה מכל דבר חטא ועוון" - אומר לנו הרב כלל, כשאדם נמצא בערב שבת קודש והוא עומד ורוצה להיכנס אל השבת, עליו להיכנס נקי וטהור. יש אנשים הולכים למקווה, זה תיקון חיצוני, גם כן יש לו ערך מסוים, אבל לא כמו הערך של התשובה שאדם שב לפני שבת. כשעומדים להיכנס לעולם רוחני חדש, עולם של קדושה שהיא קדושת השבת, שזה עולם גבוה מאד, אז צריך להיכנס טהור לקדושה הזאת. אותו דבר, אמרו חז"ל ביחס לכניסה לבית הכנסת ובית המדרש. אדם נכנס למקום קדוש, או שנכנס לזמן קדוש, צריך קודם להתנקות.
ר' פינחס מקוריץ אומר, כשאדם נכנס לבית המדרש, זה כמו מעבר גבולות, שיש שם אנשים שומרים ובודקים שאתה לא מכניס דבר שאסור להכניס אותו. אתה נכנס לבית המדרש, תעצור כי יש שם שומרים והם מסתכלים אם אתה מכניס דברים, הרהורים, מחשבות של חול שלא שייכים לבית המדרש, דברים בטלים, שלא לדבר על דברים אסורים. צריך לעצור, יש כאן שומרים שמשגיחים והם רואים.
הצורך בתשובה בעת יציאה מהקודש
ועוד מוסיף הרב:
'ובמוצאי שבת קודש (כמו שעכשיו) צריכים לשוב בתשובה על התוכן של הארת השבת שיהיה נקי בלא שום תערובת'. כלומר, אתה יוצא ממקום קדוש, גם צריך לחזור בתשובה. לכאורה אם אדם נכנס למקום קדוש, בסדר, מובן שצריך להתכונן ולשוב בתשובה, אבל אם הוא יוצא מזמן קדוש, למה צריך לשוב בתשובה - אז מסביר הרב, שיכול להיות שבשבת אולי לא התנהגנו כמו שמתאים לעניינה של השבת, אבל הארת השבת היא מכסה על הכול, ואז לא ניכר המעשה הלא טוב וחיסרון המעשה שנעשה בשבת, אבל עכשיו שבא מוצאי שבת ויוצאים מהמקום השמור הזה, מהמקום הקדוש הזה שאין בו קלקולים, יכולים להיות בולטים המעשים שנעשו ואולי לא היו מתאימים לעניינה של השבת.
'במוצאי שבת קודש צריכים לשוב בתשובה על התוכן של הארת השבת שיהיה נקי בלא שום תערובת כדי שאותם העניינים שמפני קדושת השבת הם מתבטלים ואינם יכולים לפעול ולהזיק כי קדושת השבת מגינה על האדם ולא יפריעו את מהלך הכשרות של ימות החול שאין בהם אותה ההגנה'. אז כעת מוצאי שבת שהוא נכנס לימי החול שאין בהם את ההגנה, צריך עוד פעם להתבונן מה היה בשבת, מה היה צריך להיות יותר טוב מה לא, ולשוב על זה בתשובה.
הרב מביא לזה דוגמה:
'וזהו עניין קידוש ידיים ורגליים של פשיטת בגדי הקודש של כהן גדול ביום הכיפורים' - ביום הכיפורים, כהן גדול לפני שהוא נכנס לקודש הקודשים הוא מקדש ידיו ורגליו וטובל ואז הוא נכנס לקודש הקודשים. וכשהוא יוצא מהקודש ומחליף את בגדי הלבן בבגדי הזהב, הוא שוב פעם טובל, ושוב פעם עושה קידוש ידיים רגליים, בשביל מה, הרי הוא עכשיו יוצא מהקודש, לכאורה רק כשנכנסים צריכים לעשות קידוש ידיים רגליים, אבל לא כשיוצאים! אלא שיש כאן אותו רעיון. היית בקודש, היית שמור שם, המקום הזה מוגן, ויכול להיות שהיה רבב בהתנהגות שלך, עכשיו כשאתה יוצא מהקודש, אין הגנה, תטהר עצמך מכל מה שלא היה כהוגן - כך צריך לעשות כשיוצאים מהקודש.
ניקח גם את הדוגמה של בית המדרש. אדם יוצא מבית המדרש, יעצור גם כן, ויעשה חשבון נפש. אולי בבית המדרש לא נהגתי כראוי, אז ישוב בתשובה, כי הייתה לו הגנה כשהיה בבית המדרש, הקודש הגן עליו, מפני הדברים שאולי הוא לא עשה כהוגן. אבל המקום הזה הוא משמר, כמו הזמן של השבת שמשמר. וצריך לדעת איך יוצאים מהמקום השמור.
כך גם הסדר בתפילה, בהתחלה אנחנו מתחילים באשרי ואחר כך מגיעים עד שמונה עשרה, ואחר כך עוד פעם חוזרים ואומרים אשרי. עולים למעלה מתקדמים ומתקדמים ומגיעים אל שיא הקודש, וכשיורדים צריכים גם כן לעשות ירידה איטית לא בבת אחת, אלא להמשיך את הגודל הזה אל החול.
צריכים להבין, לא רק כשעולים צריכים כל הזמן להישמר ולהיטהר, אלא גם כשעוברים ממקום גבוה למקום פחות גבוה, גם כן צריך לעשו את חשבון הנפש הזה איך לעבור, איך להיטהר מכל מה שצריך להיטהר כדי שיוכל לעמוד גם במקומות של החול ולהיות שמור.
'וזהו עניין קידוש ידיים ורגליים של פשיטת בגדי הקודש של כהן גדול ביום הכיפורים, כי אותם צחצוחי טומאה המתפרצים לתוך הקודש ובפני גודל אור הקודש הם מתאמצים להידבק בו' – כלומר, דווקא במקום קדוש באים צחצוחים של טומאה שרוצים להידבק בקודש. 'ובעת שליטת הקודש עצמה, אינם יכולים לעשות מאומה' - כי הקודש מגן – 'אבל אחר עבור הארתה, צריכים להישמר מהם על ידי תשובה גדולה רבת החדווה, העוז והענווה'.
זו הדרכה שמרן הרב מדריך אותנו בדרכי התשובה, יסוד מאוד גדול. אנחנו מתקרבים לימי התשובה. נמצאים בתוך ימי התשובה, לכן כל לימוד כזה, חשוב לנו מאוד. למדנו שצריך למהר לשוב על כל חטא ולא לחכות לעשרת ימי תשובה. ולמדנו גם הדרכה איך נכנסים לבית המדרש ואיך יוצאים מבית המדרש, איך נכנסים לשבת ויוצאים מן השבת. ושנזכה בעזרת ה' להיות באמת טהורים וקדושים.
מה המשמעות הנחת תפילין?
אוי ויי!
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
אנחנו בצד של החזקים!
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
אנחנו קודש למענך
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם מותר לפנות למקובלים?
מה מיוחד בעבודת יום כיפור?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
