ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- נצבים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- וילך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נפתח ב"כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'' (שופטים ה, לא) (לאחר חיסול מנהיג החיזבאללה), בשורות טובות, קידוש ה'. ברוך ה', זה כבר כמה ימים טובים שהקב"ה מראה את אהבתו אלינו באופן גלוי. הוא אוהב אותנו תמיד, לפעמים האהבה היא "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב). ולפעמים זה מופיע בטוב ה' שמתגלה אלינו אחרי הרבה ייסורים והתמודדויות, ברוך ה'.
מהות מצוות כתיבת ספר תורה
בפרשת וילך מופיעה מצוות כתיבת ספר תורה. כל אדם צריך לכתוב לו ספר תורה, אפילו מי שאביו הוריש לו ספר תורה, חייב לכתוב בעצמו ספר תורה. לכאורה אם יש לו ספר תורה, ויכול להיות שגם הסבא שלו הוריש לו ספר תורה אז יש לו כבר שניים, למה הוא צריך לכתוב בעצמו ספר תורה נוסף? וגם אם הוא קונה ספר תורה, זה כמו חוטף מצווה מהשוק, זה לא לכתחילה. לכתחילה הוא צריך בעצמו לכתוב ספר תורה. אם הוא לא יכול לכתוב, יכול למנות שליח שיכתוב לו, וזה לא דומה לקונה ספר תורה מהשוק, כי למנות שליח שיכתוב, זו שליחות, ושלוחו של אדם כמותו, אז הוא כאילו הוא כתב.
למה אדם בעצמו צריך לכתוב ספר תורה - יש בזה רעיון עמוק, כל כתב יד הוא שונה מהשני. אדם ניכר בכתב ידו, לא רק שהוא שונה בכתב יד מהשני, אלא אפשר לפי כתב היד להכיר את האדם. כתב היד מבטא את המהות של האדם, את האופי ואת התכונות שלו. ואדם מצווה לכתוב ספר תורה כדי לבטא את המהות התורנית שלו בכתב היד. זאת אומרת, כשאדם כותב ספר תורה, הוא מופיע את התורה המיוחדת שלו, את התורה המהותית שלו, כי כל אחד מבין את התורה באופן שהוא מבין. זה עניינה של הכתיבה.
ספר תורה של חיי האדם
אבל יש עוד ספר תורה. כל מה שאדם עושה מעשיו נכתבים. אדם כותב בימי חייו את המעשים שלו. כל חייו כתובים, זה הספר שלו. וזה צריך להיות ספר התורה שלו. כלומר, החיים צריכים להיות חיי תורה. והחיים האלה נכתבים כמו שאמרו חכמים (אבות פרק ב משנה א) 'וכל מעשיך בספר נכתבים'. אז יש פרקים שונים, כל שנה פרק חדש, יש תתי פרקים, כל חודש, כל שבוע, כל יום, מעשי אדם נכתבים. זאת אומרת, מה שאדם עושה זה נשאר. היום אנחנו יודעים שזה לא רק נכתב זה גם מצולם. כשאדם מדבר זה גם נשמע, ואחר כך הוא לא יכול להגיד אחרי זמן 'לא אמרתי', אפשר להראות איך הכול כתוב, הכול צולם, הכול קיים. זאת האחריות של האדם על מעשיו.
נכון כל אדם גם הוא עשה מעשים שאינם כהוגן, הוא יכול לחזור בתשובה. ואם התשובה תהיה מאהבה, הזדונות נהפכות לזכויות (יומא פו:) ויהיה כתוב שכל העוונות נהפכו לזכויות. ואם התשובה מיראה, הזדונות נהפכים רק לשגגות (יומא שם), וזה ייכתב באופן כזה.
אדם צריך לזכור שרואים את כל מה שהוא עושה. היום זה כל כך פשוט ומוחשי. אדם הולך ברחוב ולא מעז לעשות דברים כי הוא מצולם. וכך קל מאד להבין שריבונו של עולם הוא יודע והוא שומע והוא רואה והכול גלוי לפניו. 'דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' (משנה אבות פרק ב משנה א).
העדים על מעשי האדם
מי מעיד על האדם, אומרים חז"ל ""הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים ל, יט) התורה היא עדות כמו שכתוב: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.. וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (דברים לא, כו). "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שם פס' כח), "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א). כלומר, יש עדים שמעידים, יש מציאות עובדתית, יש נוכחות של העדים שרואים כל מה שנעשה. והזוהר אומר בפרשת שופטים, מי מעיד על האדם - קירות ביתו, אנשי ביתו, רמ"ח איברים שלו. רשע, עוונותיו חקוקים על עצמותיו. צדיק, זכויותיו חקוקים על עצמותיו. ולכן אמר דוד: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" (תהלים לה, י). שואל הזוהר ולמה דווקא חקוק על העצמות - והוא עונה כי העצמות הן לבנות והכתיבה היא שחורה אז כדי שהכתיבה תהיה ניכרת אז העוונות כביכול רשומים על העצמות. הכתיבה על העצמות היא בעצם ביטוי להתנהגות של האדם.
ממשיך הזוהר ואומר ולא עוד אלא שיש שני עדים עין רואה ואוזן שומעת ובית דין סופר ודן. ולא עוד אלא השמש וירח מעידים כמו שהעמידו "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא, ד). ביום שהירח מתכסה והשטן תובע דין לפני ריבונו של עולם, והוא אומר הבו עדים והוא מביא את השמש אבל העד השני מתכסה. בא להביא את הירח, והירח מתכסה. כלומר, זה ציור כזה שבבית דין של מעלה יש עדויות אבל העד השני לא רוצה להעיד, ועד אחד לא נאמן. זה שנאמר: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים ל, יט). השמיים הם כביכול ריבונו של עולם והארץ היא השכינה, והם מעידים. כך הגמרא אומרת גם במסכת תענית דף יא. קורות ביתו של אדם מעידים עליו, והמלאכים המלווים אותו מעידים, ונשמתו מעידה, ואיבריו של אדם מעידים שנאמר: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ד' (ישעיהו מג, י). ובשעת פטירתו של האדם לבית עולמו, כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרים לו: כך עשית ביום פלוני במקום פלוני והוא אומר הן, והם אומרים לו חתום והוא חותם.
כל דברי החכמים הללו, מלמדים אותנו להיות ערניים ולדעת שכל מעשי האדם הם פועלים בעולם.
עדי קיום ועדי ראיה – ביחס לתורה ושמים וארץ
הרב אומר במאורות האיתנים בעמ' ר"ב התורה היא עדות כמו שכתוב בסוף פרשת וילך, שהשמיים והארץ הם עדים. אז יש שני סוגי עדויות, יש עדות קיום כפי שלמדנו לגבי קידושין, שהקידושין לא מתקיימים בלי העדים. זה לא עדים שתפקידם להעיד מה היה, אלא תפקידם ליצור את המציאות. ויש עדים שתפקידם לגלות ולברר מה הייתה המציאות. לא איברי סהדי אלא לשיקרי, כשיש הכחשה בין האנשים ולא יודעים מה הייתה העובדה, צריכים עדים שיעידו מה קרה בדיוק, אלו עדי ראיה. ויש עדי קיום שהם יוצרים את המציאות. התורה היא עדות קיום, היא יוצרת את המציאות, היא יוצרת את הקשר בין ישראל לאבינו שבשמיים, היא בחינת עדי קיום. והשמיים והארץ הם עדים למה שקורה. כשצריכים לעמוד במשפט, השמיים והארץ מעידים.
בין עדים של משה רבינו לעדים של ישעיהו
הגאון מווילנא אומר בפרשת האזינו על הפסוק: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א). ובחזון ישעיהו בן אמוץ נאמר: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" (ישעיהו א, ב) מסביר המדרש (ילקוט שמעוני האזינו) שמשה רבינו היה קרוב לשמיים, לכן הוא אומר 'האזינו השמיים', ורחוק מהארץ, ולכן הוא אומר 'ותשמע הארץ'. לשון האזנה מקרוב ולשון שמיעה מרחוק. וישעיהו שנמצא במקום אחר והיה רחוק מהשמים, אומר לשון שמיעה ביחס לשמים, ולשון האזנה על הארץ. זאת אומרת, כל אחד לפי המקום והמדרגה שלו. ומסביר הגאון מווילנא, יש עדים בזמן שעושים הסכם, ואחר כך יש עדים שרואים אם ההסכם ממומש. משה מדבר על העדות בהתחלה שהקב"ה מצווה את ישראל לעשות את רצונו. וישעיהו מדבר שהקב"ה בא אחר כך לדון האם ישראל עשו כמו שצווה אותם לעשות.
שתי רשימות בערב ראש השנה - מעשים טובים ושליליים
אנחנו נמצאים ארבעה ימים לפני ראש השנה. בפעמים הקודמות בפרשת כי תבוא, אמרי שכשאדם בא ומתוודה לפני ריבונו של עולם, אז יש שני סוגים של וידויים. יש וידוי "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יד). סוג של וידוי מעניין. אדם בא בשנה הרביעית לאחר השנה השלישית, סוף תקופת המעשרות, ומתוודה לקב"ה על וידוי מעשרות שהוא הביא את כל מה שהיה צריך להביא. הוא מתוודה ואומר שהוא עשה: "כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (שם כו, יג). ויש גם פירוט. איזה מין וידוי זה?! וידוי זה כאשר אדם מתוודה על מה שהוא חטא והוא מצטער. אבל מה הוידוי להגיד "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי", לכאורה זה לא וידוי, והתשובה שכן, יכול להיות גם וידוי כזה.
האדם צריך לדעת שהוא עושה גם דברים טובים. ולכן כשהוא עושה חשבון נפש בערב ראש השנה, הוא צריך לעשות שתי רשימות. רשימה אחת של הדברים הטובים שהוא עשה. תפילות, תלמוד תורה, גמילות חסדים, מצוות שהוא קיים, שבת ויום טוב, תפילין וציצית וכו'. אדם מקיים הרבה מצוות והוא בא עם זה לפני ריבונו של עולם. ואומר ריבונו של עולם, השתדלתי ועשיתי כהנה וכהנה מצוות, וגם יש לי עוד רשימה שהיו גם נפילות, והוא בא להתוודות לפני הקב"ה על הנפילות.
וידוי אמיתי – לדעת מה נכון ומה לא נכון
ואנחנו ברוך ה' זכינו, שאף אחד לא עבר עבירה בכוונה מפני שהוא רוצה לעבור עבירה, ואפילו הייתי אומר שאף אחד לא עבר עבירה כי לא אכפת לו. כי יש מצב כזה שאדם עובר עברה במזיד אבל לא להכעיס, אבל לא אכפת לו לאכול דבר אסור, לא אכפת לו לעשות דברים אחרים. אני חושב בתוך כל החבורה הזאת שיושבת פה לא קרה כדבר הזה. מה יכול לקרות - שאדם עשה דברים שהוא בעצם לא רצה לעשות אותם, ולא היה לו כוח להתגבר או מצד עצלות שלא היה לו כוח לקום להתגבר לשקוד על התורה, להתפלל בזמן וכדומה, או מצד שנכשל בהרהורים רעים ומחשבות לא טובות, הוא לא רצה את המחשבות האלה, אבל לא הצליח לסלקם פני שיצרו התגבר עליו. אז אדם לא צריך להרגיש כשהוא בא לפני ריבונו של עולם כאילו הוא לא היה בסדר לגמרי, כי אדם צריך לדעת את המקום הנכון שלו. לא לחשוב שהוא פחות ממה שהוא ולא לחשוב שהוא יותר ממה שהוא. להיות אמיתי, ולהגיד ריבונו של עולם, השתדלתי הרבה, אבל אני יודע שהדברים המעטים שלא נעשו כפי שצריך לעשות, או שנעשו ולא היה צריך לעשות אותם, הם מכתימים את עבודת ה' שלי. ועל זה בא האדם להתוודות. ובוידוי צריך להרגיש אי נעימות. כשאנחנו עומדים לפני ריבונו של עולם, אנחנו לא מדברים לעצמנו, אנחנו מדברים אליו, לריבונו של עולם. וכשאדם מתוודה הוא צריך להרגיש צער גדול מאוד, להרגיש לא נעים. כמו שלא נעים לאדם לגשת לחבר שהוא פגע בו ולבקש ממנו סליחה, ועל אחת כמה וכמה לא נעים לגשת לרב ולהגיד לו אני התנהגתי לא יפה, ואני מצטער, אני רוצה לבקש סליחה. זה מאד לא נעים. אני שמעתי פעם, שלפעמים אדם הולך עד ביתו של הרב, מגיע לדלת, אין לו אומץ להיכנס, והוא חוזר הביתה, והוא חוזר כמה פעמים עד שבסוף הוא מעיז לדבר, זה לא נעים. וכלפי שמיא כל שכן שצריך להיות לא נעים, צריך שהוידוי יהיה וידוי אמיתי.
אנחנו נכנסים לימי הסליחות, שחלק גדול כבר התחילו לומר סליחות מוקדם מראש חודש אלול, ועכשיו כולנו נגיד סליחות. וזה צריך להיות מעומקא דליבא. אבל מעומקא דליבא כמו שאני אומר באמיתיות, ולא להרגיש שאנחנו רק חוטאים.
סיבת החזרה בווידוי על חטאים משנים קודמות
חז"ל אומרים (יומא פו:) שמי שמתוודה ביום הכיפורים זה חוזר ומתוודה ביום כיפור הבא, וה דעה אחת. דעה שנייה אומרת שחטאים שכבר התוודה אדם עליהם ביום כיפור אין להתוודות עליהם שוב ביום כיפור הבא אחריו, מפני שזה ככלב שב על קיאו, מה אתה לא מתבייש, פעם אחת בקשת, מספיק. אתה עוד פעם מזכיר את החטא, זה לא יפה, זה לא כבוד שמיים. לדעה הזאת עוד פעם לפרט את החטא, זה עוד פעם לגלות דברים שפגעו בכבוד שמיים ומיעטו כבוד שמיים. אל תחזור על זה. דעה אחרת, שגם נפסקה הלכה כמותה, אומרת שכן לחזור על וידוי שאדם כבר אמר, ולמה זה לא נחשב ככלב שב על קיאו - כי כשאדם בא ביום כיפורים הבא להתוודות, הוא במדרגה אחרת. הוא לא במדרגה שהיה בשנה הקודמת. הוא במדרגה אחרת ועכשיו הוא מבין יותר את החומרה של מה שהוא עשה. בשנה הקודמת הוא לא היה במקום הזה והוא לא הבין מספיק את החומרה, כעת הוא מבין יותר כמה זה היה חמור. לכן הוא חייב עוד פעם להתוודות ולבקש סליחה. וכך ההנחה הפשוטה שאדם עולה ומתקדם משנה לשנה, ולכן כל שנה ושנה הווידוי שלו גם על מה שכבר התוודה, זה וידוי חדש, כי הוא מבין יותר את חומרת הקלקולים שגרם החטא. מבין את חומרת הלכלוך, הזוהמה והטומאה שגרם החטא, וזה צער חדש שלא היה מקודם. זה עניינו של האדם להיות תמיד בתהליך של התקדמות.
להרגיש את נוכחות ה' בתפילה
אנחנו מתקרבים לימים הנוראים, ליום הדין. צריך להרגיש כשאנחנו מתפללים, אנחנו עומדים לפני ה'. לא בכדי חכמים תיקנו לנו סגנון כזה של לשון של נוכח שאנחנו מדברים לפני ה', מדברים אל ה', כדי שנרגיש ממש את העובדה הזאת שאנחנו עומדים לפניו ומדברים לפניו, והוא שומע אותנו והוא רואה אותנו וכל מעשינו בעזרת ה' יכתבו כמעשים טובים. "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו" (מלאכי ג, טז). יש דיבורים טובים שנכתבים. הספר הזה הוא לא רק ספר של העבירות, הוא ספר שנכתב בו הכול, 'כל מעשיך בספר נכתבים'.
נסיים בזה שהימים האלה, שהם ימים מעטים מאוד, הזמן קצר והמלאכה מרובה. נזכה להתקדם בימים האלה, להתרומם מעלה מעלה, ולבוא לימים הנוראים הבאים לקראתנו מוכנים. אלו לא ימים פרטיים, כי אנחנו נמצאים במצב הזה המיוחד של המלחמה. ולכן נעשה את הימים האלה ימים גדולים איכותיים מאוד, ונזכה שהשנה הבאה תהיה שנה של גאולה שלמה במהרה בימינו.
מה המשמעות הנחת תפילין?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
ארבע כוסות ושלוש מצות
אנחנו קודש למענך
הלכות קבלת שבת מוקדמת
למה כולם נלחמים על ירושלים
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
ריסוק קרח בשבת- סוחט או מוליד?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי החסיד והמצוות בספר הכוזרי
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בדמותו של החסיד על פי ספר הכוזרי, המנהל את חייו מתוך מודעות מתמדת לכך שהבורא רואה ובוחן כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו. בנוסף, השיעור מסביר כיצד החסיד מושל בכל איבריו וכוחותיו, ומכוון אותם לשמש ככלים ייעודיים לעבודת השם ולחיבור אמיתי אל השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן זדונות נהפכות לזכויות
אורות התשובה פרק ו פסקה ה' - ו'
הרצון והמעשים קשורים אחד בשני, לכן כאשר האדם משנה את רצונו לטובה הוא נותן משמעות אחרת למעשה.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א לגלות את אלוקים כאבא אוהב
אורות התחיה -פסקה א'
השיעור מעמיק בפער שבין תפיסת אלוקים כשליט חיצוני הזר לנפש, לבין ההכרה האמיתית בו כנשמת העולם וכאבא אוהב המהווה את מקור החיים. מתוך עיון ב"אורות התחיה", נלמד כיצד התפתחות המידות הטובות והחיבור האורגני לכלל האומה מאפשרים לנו להתעלות מעבודת השם שמבוססת על פחד אל חיבור פנימי ועמוק של אהבה ויראת הרוממות.
תשעה באב איך לחיות את החיסרון?
מבט על תשעה באב
אופני התבוננות שונים על צום תשעה באב - בבחינת אבלות ובבחינת תשובה
הלכות שלושת השבועות הלכות תשעה באב: מערב הצום ועד מוצאי התענית
הלכה למעשה
בשיעור זה נעבור בצורה מסודרת על פני כל סדר הזמנים – החל מדיני ערב תשעה באב ומחצות היום של יום רביעי, דרך גדרי שני תבשילים בסעודה מפסקת, ועד לחמשת העינויים, הפטורים לצום (חולים, מעוברות ומניקות) ומנהגי האבלות בתפילה ובבית. דגש מיוחד בשיעור זה ניתן להלכות מוצאי תשעה באב שחל בשנה זו ביום שישי (ערב שבת) – כיצד מאזנים בין מנהגי עשירי באב לבין כבוד שבת? מתי מותר להסתפר, להתרחץ, ולכבס לבני אשכנז ולבני ספרד?
מידות הראי"ה חיבור השכל והרגש באמונה
אמונה י"ח - כ'
השיעור עוסק בחשיבות השילוב ההכרחי בין בירור שכלי לרגש פנימי חי בבניית קשר אותנטי לבורא, תוך אזהרה מפני תפיסות אמונה שטחיות או ילדותיות. כמו כן, מודגש ההכרח המעשי להתאים את ההדרכה הרוחנית ואת רמת הלימוד במדויק לכלים, למידה ולמדרגה האישית של כל לומד.
לקראת הנישואין הדרכה לשידוכים ובניית בית תורה
הרב נותן הדרכה מעשית ותורנית לבחורי ישיבה לקראת תקופת השידוכים, תוך שימת דגש על שמירה על צניעות ופנימיות הקשר, הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, ופרופורציות נכונות סביב אירוע החתונה ולימוד התורה. בנוסף, הרב מציג מודל מובנה בן שלושה שלבים לקבלת החלטות בבחירת בת זוג – בירור חזון הבית, בחינת תכונות אופי וכישורים, ומציאת חן – מתוך מטרה עליונה להקים יחד בית של תורה, קדושה והערכה הדדית.
דברים סוד האחדות והשראת השכינה
שיחת מוצ"ש פרשת דברים
הרב מסביר כיצד השכינה ממשיכה לשרות בעם ישראל גם לאחר חורבן בית המקדש, במיוחד כאשר העם מאוחד סביב ההלכה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. כמו כן, מודגש כי אימוץ "עין טובה" וחיפוש נקודות הזכות בכל אדם הם המפתח לתיקון עוון שנאת חינם ולקירוב הגאולה השלמה.
דברים חומש דברים והכמיהה לבניין המקדש
השיעור עוסק בקשר שבין פרשיות "בין המצרים" וספר דברים, לבין תהליך הכניסה לארץ ישראל והצורך בהקמת חברה ומערכת משפט מתוקנות. מתוך הלימוד על חורבן הבית, מודגשת החובה להעמיק את הכמיהה הפנימית למשכן השכינה, לפעול לתיקון רוחני ומעשי, ולצפות באופן פעיל לגאולה השלמה.
לנתיבות ישראל קץ המגולה ונצחיות הכותל המערבי
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"א
הרב מסביר את המושג "הקץ המגולה", המהווה תוכנית אלוקית וסימן מובהק לגאולה שאינו תלוי בתשובה, ומתבטא בפריחתה ומתן פירותיה של ארץ ישראל. בנוסף, הרב מסביר כי הכותל המערבי מסמל את לב האומה ומקום משכנה הנצחי של השכינה שלא זזה ממנו, והוא עומד איתן כעדות חיה לברית ולתקומת ישראל.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א השאיפה לגדלות
דרך הקודש טז - יז
לבעלי נשמות גדולות אין מרגוע עד שהם יממשו את מדרגתם. ואסור להם לחשוש לגאווה, אדרבה, הם צריכים להזהר הרבה יותר מענווה פסולה. אמנם מיצנו שנאמר על הראשונים שהם כמלאכים, אבל אל לנו להבהל אם נמצא דבר שאנו מגיעים בו למדרגה פנימית יותר מהם. כמו שמצינו שיש יתרונות לבני אדם על מלאכים
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק לאור דמותם ותפקידם של הראי"ה והרצי"ה קוק זצ"ל
שיעור מיוחד לרגל סיום ספר אורות במסגרת התוכנית הישיבתית - סקירה על תפקידם הגדול של הראי"ה קוק ובנו הן ברובד המעשי והן ברובד השמיימי.
