ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- נצבים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- וילך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נפתח ב"כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'' (שופטים ה, לא) (לאחר חיסול מנהיג החיזבאללה), בשורות טובות, קידוש ה'. ברוך ה', זה כבר כמה ימים טובים שהקב"ה מראה את אהבתו אלינו באופן גלוי. הוא אוהב אותנו תמיד, לפעמים האהבה היא "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב). ולפעמים זה מופיע בטוב ה' שמתגלה אלינו אחרי הרבה ייסורים והתמודדויות, ברוך ה'.
מהות מצוות כתיבת ספר תורה
בפרשת וילך מופיעה מצוות כתיבת ספר תורה. כל אדם צריך לכתוב לו ספר תורה, אפילו מי שאביו הוריש לו ספר תורה, חייב לכתוב בעצמו ספר תורה. לכאורה אם יש לו ספר תורה, ויכול להיות שגם הסבא שלו הוריש לו ספר תורה אז יש לו כבר שניים, למה הוא צריך לכתוב בעצמו ספר תורה נוסף? וגם אם הוא קונה ספר תורה, זה כמו חוטף מצווה מהשוק, זה לא לכתחילה. לכתחילה הוא צריך בעצמו לכתוב ספר תורה. אם הוא לא יכול לכתוב, יכול למנות שליח שיכתוב לו, וזה לא דומה לקונה ספר תורה מהשוק, כי למנות שליח שיכתוב, זו שליחות, ושלוחו של אדם כמותו, אז הוא כאילו הוא כתב.
למה אדם בעצמו צריך לכתוב ספר תורה - יש בזה רעיון עמוק, כל כתב יד הוא שונה מהשני. אדם ניכר בכתב ידו, לא רק שהוא שונה בכתב יד מהשני, אלא אפשר לפי כתב היד להכיר את האדם. כתב היד מבטא את המהות של האדם, את האופי ואת התכונות שלו. ואדם מצווה לכתוב ספר תורה כדי לבטא את המהות התורנית שלו בכתב היד. זאת אומרת, כשאדם כותב ספר תורה, הוא מופיע את התורה המיוחדת שלו, את התורה המהותית שלו, כי כל אחד מבין את התורה באופן שהוא מבין. זה עניינה של הכתיבה.
ספר תורה של חיי האדם
אבל יש עוד ספר תורה. כל מה שאדם עושה מעשיו נכתבים. אדם כותב בימי חייו את המעשים שלו. כל חייו כתובים, זה הספר שלו. וזה צריך להיות ספר התורה שלו. כלומר, החיים צריכים להיות חיי תורה. והחיים האלה נכתבים כמו שאמרו חכמים (אבות פרק ב משנה א) 'וכל מעשיך בספר נכתבים'. אז יש פרקים שונים, כל שנה פרק חדש, יש תתי פרקים, כל חודש, כל שבוע, כל יום, מעשי אדם נכתבים. זאת אומרת, מה שאדם עושה זה נשאר. היום אנחנו יודעים שזה לא רק נכתב זה גם מצולם. כשאדם מדבר זה גם נשמע, ואחר כך הוא לא יכול להגיד אחרי זמן 'לא אמרתי', אפשר להראות איך הכול כתוב, הכול צולם, הכול קיים. זאת האחריות של האדם על מעשיו.
נכון כל אדם גם הוא עשה מעשים שאינם כהוגן, הוא יכול לחזור בתשובה. ואם התשובה תהיה מאהבה, הזדונות נהפכות לזכויות (יומא פו:) ויהיה כתוב שכל העוונות נהפכו לזכויות. ואם התשובה מיראה, הזדונות נהפכים רק לשגגות (יומא שם), וזה ייכתב באופן כזה.
אדם צריך לזכור שרואים את כל מה שהוא עושה. היום זה כל כך פשוט ומוחשי. אדם הולך ברחוב ולא מעז לעשות דברים כי הוא מצולם. וכך קל מאד להבין שריבונו של עולם הוא יודע והוא שומע והוא רואה והכול גלוי לפניו. 'דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' (משנה אבות פרק ב משנה א).
העדים על מעשי האדם
מי מעיד על האדם, אומרים חז"ל ""הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים ל, יט) התורה היא עדות כמו שכתוב: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.. וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (דברים לא, כו). "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שם פס' כח), "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א). כלומר, יש עדים שמעידים, יש מציאות עובדתית, יש נוכחות של העדים שרואים כל מה שנעשה. והזוהר אומר בפרשת שופטים, מי מעיד על האדם - קירות ביתו, אנשי ביתו, רמ"ח איברים שלו. רשע, עוונותיו חקוקים על עצמותיו. צדיק, זכויותיו חקוקים על עצמותיו. ולכן אמר דוד: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" (תהלים לה, י). שואל הזוהר ולמה דווקא חקוק על העצמות - והוא עונה כי העצמות הן לבנות והכתיבה היא שחורה אז כדי שהכתיבה תהיה ניכרת אז העוונות כביכול רשומים על העצמות. הכתיבה על העצמות היא בעצם ביטוי להתנהגות של האדם.
ממשיך הזוהר ואומר ולא עוד אלא שיש שני עדים עין רואה ואוזן שומעת ובית דין סופר ודן. ולא עוד אלא השמש וירח מעידים כמו שהעמידו "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא, ד). ביום שהירח מתכסה והשטן תובע דין לפני ריבונו של עולם, והוא אומר הבו עדים והוא מביא את השמש אבל העד השני מתכסה. בא להביא את הירח, והירח מתכסה. כלומר, זה ציור כזה שבבית דין של מעלה יש עדויות אבל העד השני לא רוצה להעיד, ועד אחד לא נאמן. זה שנאמר: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים ל, יט). השמיים הם כביכול ריבונו של עולם והארץ היא השכינה, והם מעידים. כך הגמרא אומרת גם במסכת תענית דף יא. קורות ביתו של אדם מעידים עליו, והמלאכים המלווים אותו מעידים, ונשמתו מעידה, ואיבריו של אדם מעידים שנאמר: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ד' (ישעיהו מג, י). ובשעת פטירתו של האדם לבית עולמו, כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרים לו: כך עשית ביום פלוני במקום פלוני והוא אומר הן, והם אומרים לו חתום והוא חותם.
כל דברי החכמים הללו, מלמדים אותנו להיות ערניים ולדעת שכל מעשי האדם הם פועלים בעולם.
עדי קיום ועדי ראיה – ביחס לתורה ושמים וארץ
הרב אומר במאורות האיתנים בעמ' ר"ב התורה היא עדות כמו שכתוב בסוף פרשת וילך, שהשמיים והארץ הם עדים. אז יש שני סוגי עדויות, יש עדות קיום כפי שלמדנו לגבי קידושין, שהקידושין לא מתקיימים בלי העדים. זה לא עדים שתפקידם להעיד מה היה, אלא תפקידם ליצור את המציאות. ויש עדים שתפקידם לגלות ולברר מה הייתה המציאות. לא איברי סהדי אלא לשיקרי, כשיש הכחשה בין האנשים ולא יודעים מה הייתה העובדה, צריכים עדים שיעידו מה קרה בדיוק, אלו עדי ראיה. ויש עדי קיום שהם יוצרים את המציאות. התורה היא עדות קיום, היא יוצרת את המציאות, היא יוצרת את הקשר בין ישראל לאבינו שבשמיים, היא בחינת עדי קיום. והשמיים והארץ הם עדים למה שקורה. כשצריכים לעמוד במשפט, השמיים והארץ מעידים.
בין עדים של משה רבינו לעדים של ישעיהו
הגאון מווילנא אומר בפרשת האזינו על הפסוק: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א). ובחזון ישעיהו בן אמוץ נאמר: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" (ישעיהו א, ב) מסביר המדרש (ילקוט שמעוני האזינו) שמשה רבינו היה קרוב לשמיים, לכן הוא אומר 'האזינו השמיים', ורחוק מהארץ, ולכן הוא אומר 'ותשמע הארץ'. לשון האזנה מקרוב ולשון שמיעה מרחוק. וישעיהו שנמצא במקום אחר והיה רחוק מהשמים, אומר לשון שמיעה ביחס לשמים, ולשון האזנה על הארץ. זאת אומרת, כל אחד לפי המקום והמדרגה שלו. ומסביר הגאון מווילנא, יש עדים בזמן שעושים הסכם, ואחר כך יש עדים שרואים אם ההסכם ממומש. משה מדבר על העדות בהתחלה שהקב"ה מצווה את ישראל לעשות את רצונו. וישעיהו מדבר שהקב"ה בא אחר כך לדון האם ישראל עשו כמו שצווה אותם לעשות.
שתי רשימות בערב ראש השנה - מעשים טובים ושליליים
אנחנו נמצאים ארבעה ימים לפני ראש השנה. בפעמים הקודמות בפרשת כי תבוא, אמרי שכשאדם בא ומתוודה לפני ריבונו של עולם, אז יש שני סוגים של וידויים. יש וידוי "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יד). סוג של וידוי מעניין. אדם בא בשנה הרביעית לאחר השנה השלישית, סוף תקופת המעשרות, ומתוודה לקב"ה על וידוי מעשרות שהוא הביא את כל מה שהיה צריך להביא. הוא מתוודה ואומר שהוא עשה: "כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (שם כו, יג). ויש גם פירוט. איזה מין וידוי זה?! וידוי זה כאשר אדם מתוודה על מה שהוא חטא והוא מצטער. אבל מה הוידוי להגיד "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי", לכאורה זה לא וידוי, והתשובה שכן, יכול להיות גם וידוי כזה.
האדם צריך לדעת שהוא עושה גם דברים טובים. ולכן כשהוא עושה חשבון נפש בערב ראש השנה, הוא צריך לעשות שתי רשימות. רשימה אחת של הדברים הטובים שהוא עשה. תפילות, תלמוד תורה, גמילות חסדים, מצוות שהוא קיים, שבת ויום טוב, תפילין וציצית וכו'. אדם מקיים הרבה מצוות והוא בא עם זה לפני ריבונו של עולם. ואומר ריבונו של עולם, השתדלתי ועשיתי כהנה וכהנה מצוות, וגם יש לי עוד רשימה שהיו גם נפילות, והוא בא להתוודות לפני הקב"ה על הנפילות.
וידוי אמיתי – לדעת מה נכון ומה לא נכון
ואנחנו ברוך ה' זכינו, שאף אחד לא עבר עבירה בכוונה מפני שהוא רוצה לעבור עבירה, ואפילו הייתי אומר שאף אחד לא עבר עבירה כי לא אכפת לו. כי יש מצב כזה שאדם עובר עברה במזיד אבל לא להכעיס, אבל לא אכפת לו לאכול דבר אסור, לא אכפת לו לעשות דברים אחרים. אני חושב בתוך כל החבורה הזאת שיושבת פה לא קרה כדבר הזה. מה יכול לקרות - שאדם עשה דברים שהוא בעצם לא רצה לעשות אותם, ולא היה לו כוח להתגבר או מצד עצלות שלא היה לו כוח לקום להתגבר לשקוד על התורה, להתפלל בזמן וכדומה, או מצד שנכשל בהרהורים רעים ומחשבות לא טובות, הוא לא רצה את המחשבות האלה, אבל לא הצליח לסלקם פני שיצרו התגבר עליו. אז אדם לא צריך להרגיש כשהוא בא לפני ריבונו של עולם כאילו הוא לא היה בסדר לגמרי, כי אדם צריך לדעת את המקום הנכון שלו. לא לחשוב שהוא פחות ממה שהוא ולא לחשוב שהוא יותר ממה שהוא. להיות אמיתי, ולהגיד ריבונו של עולם, השתדלתי הרבה, אבל אני יודע שהדברים המעטים שלא נעשו כפי שצריך לעשות, או שנעשו ולא היה צריך לעשות אותם, הם מכתימים את עבודת ה' שלי. ועל זה בא האדם להתוודות. ובוידוי צריך להרגיש אי נעימות. כשאנחנו עומדים לפני ריבונו של עולם, אנחנו לא מדברים לעצמנו, אנחנו מדברים אליו, לריבונו של עולם. וכשאדם מתוודה הוא צריך להרגיש צער גדול מאוד, להרגיש לא נעים. כמו שלא נעים לאדם לגשת לחבר שהוא פגע בו ולבקש ממנו סליחה, ועל אחת כמה וכמה לא נעים לגשת לרב ולהגיד לו אני התנהגתי לא יפה, ואני מצטער, אני רוצה לבקש סליחה. זה מאד לא נעים. אני שמעתי פעם, שלפעמים אדם הולך עד ביתו של הרב, מגיע לדלת, אין לו אומץ להיכנס, והוא חוזר הביתה, והוא חוזר כמה פעמים עד שבסוף הוא מעיז לדבר, זה לא נעים. וכלפי שמיא כל שכן שצריך להיות לא נעים, צריך שהוידוי יהיה וידוי אמיתי.
אנחנו נכנסים לימי הסליחות, שחלק גדול כבר התחילו לומר סליחות מוקדם מראש חודש אלול, ועכשיו כולנו נגיד סליחות. וזה צריך להיות מעומקא דליבא. אבל מעומקא דליבא כמו שאני אומר באמיתיות, ולא להרגיש שאנחנו רק חוטאים.
סיבת החזרה בווידוי על חטאים משנים קודמות
חז"ל אומרים (יומא פו:) שמי שמתוודה ביום הכיפורים זה חוזר ומתוודה ביום כיפור הבא, וה דעה אחת. דעה שנייה אומרת שחטאים שכבר התוודה אדם עליהם ביום כיפור אין להתוודות עליהם שוב ביום כיפור הבא אחריו, מפני שזה ככלב שב על קיאו, מה אתה לא מתבייש, פעם אחת בקשת, מספיק. אתה עוד פעם מזכיר את החטא, זה לא יפה, זה לא כבוד שמיים. לדעה הזאת עוד פעם לפרט את החטא, זה עוד פעם לגלות דברים שפגעו בכבוד שמיים ומיעטו כבוד שמיים. אל תחזור על זה. דעה אחרת, שגם נפסקה הלכה כמותה, אומרת שכן לחזור על וידוי שאדם כבר אמר, ולמה זה לא נחשב ככלב שב על קיאו - כי כשאדם בא ביום כיפורים הבא להתוודות, הוא במדרגה אחרת. הוא לא במדרגה שהיה בשנה הקודמת. הוא במדרגה אחרת ועכשיו הוא מבין יותר את החומרה של מה שהוא עשה. בשנה הקודמת הוא לא היה במקום הזה והוא לא הבין מספיק את החומרה, כעת הוא מבין יותר כמה זה היה חמור. לכן הוא חייב עוד פעם להתוודות ולבקש סליחה. וכך ההנחה הפשוטה שאדם עולה ומתקדם משנה לשנה, ולכן כל שנה ושנה הווידוי שלו גם על מה שכבר התוודה, זה וידוי חדש, כי הוא מבין יותר את חומרת הקלקולים שגרם החטא. מבין את חומרת הלכלוך, הזוהמה והטומאה שגרם החטא, וזה צער חדש שלא היה מקודם. זה עניינו של האדם להיות תמיד בתהליך של התקדמות.
להרגיש את נוכחות ה' בתפילה
אנחנו מתקרבים לימים הנוראים, ליום הדין. צריך להרגיש כשאנחנו מתפללים, אנחנו עומדים לפני ה'. לא בכדי חכמים תיקנו לנו סגנון כזה של לשון של נוכח שאנחנו מדברים לפני ה', מדברים אל ה', כדי שנרגיש ממש את העובדה הזאת שאנחנו עומדים לפניו ומדברים לפניו, והוא שומע אותנו והוא רואה אותנו וכל מעשינו בעזרת ה' יכתבו כמעשים טובים. "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו" (מלאכי ג, טז). יש דיבורים טובים שנכתבים. הספר הזה הוא לא רק ספר של העבירות, הוא ספר שנכתב בו הכול, 'כל מעשיך בספר נכתבים'.
נסיים בזה שהימים האלה, שהם ימים מעטים מאוד, הזמן קצר והמלאכה מרובה. נזכה להתקדם בימים האלה, להתרומם מעלה מעלה, ולבוא לימים הנוראים הבאים לקראתנו מוכנים. אלו לא ימים פרטיים, כי אנחנו נמצאים במצב הזה המיוחד של המלחמה. ולכן נעשה את הימים האלה ימים גדולים איכותיים מאוד, ונזכה שהשנה הבאה תהיה שנה של גאולה שלמה במהרה בימינו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
