ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עניינו של חג
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עיונים בעניני חנוכה
מאי חנוכה? דתנו רבנן, בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
רש"י במקום מפרש 1 שכוונת הברייתא היא שלא קבעו את שמונת ימי החנוכה להיות ימים טובים האסורים במלאכה, אלא "ימים טובים בהלל והודאה" – כלומר, הקדושה והגודל של ימי החנוכה מתבטאים בכך שקוראים בהם את ההלל, ומוסיפים בנוסח ברכת ההודאה "על הניסים".
נוסף לקביעת ההלל וההודאה, תיקנו חכמים תקנה נוספת: הדלקת נר חנוכה, שמהותה היא "פרסומי ניסא", ומטעם זה אומרת הגמרא (להלן כג, ב) שנר חנוכה עדיף על קידוש היום.
נראה לומר ששלוש התקנות – הלל, הודאה ופרסומי ניסא – חלוקות במהותן זו מזו, ומבטאות מדרגות שונות בעבודת ד', כפי שיתבאר להלן. נפתח בביאור ערכה של ההודאה.
הודאה – הכרת הטוב
כפי שהזכרנו, תיקנו חכמים להוסיף בנוסח ברכת ההודאה שבשמונה עשרה "על הניסים". בתפילה זו אנו מפרטים את הניסים והישועות שעשה ד' עמנו בימי החנוכה: "בימי מתתיהו... ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם... מסרת גבורים ביד חלשים... ואחר כן באו בניך לדביר ביתך... והדליקו נרות בחצרות קדשך".
עניינה של תקנה זו הוא פשוט ויסודי – להודות לד' על הטוב שהוא מרעיף עלינו. את החובה להודות לד' על טובו אנו מוצאים במצוות מקרא ביכורים. כך מבאר החינוך את שרשי המצווה 2 :
משרשי המצוה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות, וזכה להביאם לבית אלהינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן מתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצריים בנו והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ועל כן ציונו ברוך הוא על זה כי חפץ חסד הוא.
כאשר אדם זוכה לברכת ד' באדמתו, שהוציאה פירות טובים, צריך לעורר את ליבו להתבונן מניין הגיע השפע – מאת אדון העולם. מבאר החינוך, שכדי להגיע להתעוררות הלב צריך האדם להוציא את הדברים בפיו, משום שהאמירה פועלת על הלב ועל המחשבה.
מצווה זו של מקרא ביכורים היא בניין אב ללמוד ממנו על החובה להכיר טובה, ולספר בפינו על חסדיו של ריבונו של עולם עמנו בכל עת ובכל שעה, ובכלל זה על הניסים שעשה ד' לנו בימי החנוכה.
הכרת הטוב – יסוד עבודת ד'
הכרת הטוב, מלבד שהיא מצווה וחובה מוסרית, משמשת יסוד לעבודת ד'. כך אנו לומדים מדברי בעל חובות הלבבות 3 :
אמר המחבר, מפני שבארנו במה שעבר חיוב יחוד האלהים בלב שלם ואופני בחינת טובותיו על האדם, התחייבנו לזכר אחר כך מה שהאדם חייב לנהג בו, כשיתבררו אצלו, והוא קבול עבודת האלהים, כפי אשר יחייבהו השכל למטיב על מי שהטיב לו...
אם כן כמה האדם חייב מן העבודה והשבח וההודאה לבורא הטובה והמטיב בה לו, אשר אין תכלית לטובתו, אך היא מתמדת ונמשכת מבלתי כוונת תועלת ולא דחיית נזק, רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים.
ספר חובות הלבבות פותח בשער היחוד העוסק ביסוד האמונה בד', ולאחריו שער הבחינה שעוסק בבחינה והתבוננות בטובות האלוקיות שמשפיע עלינו הקב"ה. רק לאחר מכן מגיע המחבר אל השער השלישי – שער עבודת אלוקים. הטעם לכך הוא שההכרה בטובותיו יתברך עמנו יוצרת אצל האדם את המחויבות הנפשית לעבודתו יתברך, כיוון שהוא מבטל עצמו לרצונו של מי שמיטיב עמו.
זוהי הדרגה היסודית הבסיסית של קבלת עול מלכותו ומצוותיו, ועל גבה יכול האדם להתעלות למעלות גבוהות יותר של קרבה ודבקות.
שתי משמעויות להודאה
בדברי מרן הרב זצ"ל 4 אנו מוצאים שהכרת הטוב מגלה באדם עומק חדש של התבוננות אמונית. ראשית, מבאר הרב שלהודאה ישנם שני מובנים:
ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בביטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת.
כלומר, הודאה היא גם הכרת הטוב כלפי המטיב לך, "נתינת תודה", וגם מלשון "הודאת בעל דין", הודאה בכך שזו היא האמת. כעת ממשיך הרב לבאר ששתי המשמעויות קשורות זו בזו:
והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלוקית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה.
באדם ישנם צדדים חומריים נמוכים, ואלו מביאים אותו להתבונן על העולם בהשקפה עכורה, שאינה רואה אלא את המציאות החיצונית הטבעית. אולם כאשר האדם מתעורר משנתו ופוגש את יופי הבריאה והאור והטוב שבה, השמחה והצהלה בטוב העולם הזה מעוררות אצלו רגש עמוק של הכרת תודה, ומכוחה בא האדם להכרה ולהבנה שיש נשמה שפועלת ומאירה את כל הטוב הזה – "נשמת אור חי העולמים". "ההשקפה העכורה" מפנה כעת מקום ל"השקפה אלוקית", שרואה את ריבונו של עולם המסתתר בעולם הזה.
הצורך להודות, לתת תודה, מביא לידי "הודאת בעל דין":
והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת , ומקיים את עומק אמיתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם.
מהותו של ההלל
לאחר שהעמקנו במשמעותה של חובת ההודאה, נוכל לברר את משמעותו של ההלל.
אצל שרה אמנו אומרת התורה (בראשית יב, טו): "ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אֹתָהּ אל פרעה", ומתרגם אונקלוס שם: "ושבחו יתה לפרעה". השרים שיבחו את שרה אמנו שהיא ראויה למלך 5 , כלומר הלל הוא אמירת שבחיו של האדם שמהללים אותו.
כפי שמדוקדק בפסוק, ההלל והשבח מתייחסים אל שרה אמנו עצמה – "ויהללו אֹתָהּ" – אין מדברים על מעשיה אלא על ערכה העצמי. זהו ההבדל היסודי שבין הודאה והלל – הודאה מתייחסת למעשים ולטובות שעשה המיטיב עם מקבל הטובה, ואילו ההלל הוא שבח למעלותיו ולמידותיו של המיטיב. לכן בכל הימים שבהם נתקנה אמירת הלל, פרקי ההלל הם פרקים קבועים, ואין שינוי בתוכן ההלל בהתאם ליום או לנס שעליו הם נאמרים, משום שההלל אינו עוסק בטובה פרטית זו או אחרת, אלא בשבח לריבונו של עולם. לעומת זאת, נוסח "על הניסים" משתנה בין ימי חנוכה ופורים, מפני שעניינו להודות על הנס עצמו.
כעת נוכל להעמיק ולבאר שחובת ההלל היא מדרגה נוספת הנמשכת מתוך ההודאה:
לאחר שהאדם מודה לקב"ה על טובותיו, הוא בא לידי הודאה בכך שהעולם כולו הוא גילוי אלוקי, כפי שלמדנו לעיל בדברי הרב. כלומר, על ידי ההודאה הוא מתוודע מחדש להופעתו של הקב"ה בחייו. ההכרה והמודעות לנוכחותו של הקב"ה מביאות למדרגה חדשה של השגה באור האלוקי, לקרבת ד' ולדבקות בו. כעת, מתוך ההשגות החדשות, נפתח לאדם פתח כפתחו של מחט לדבר לא רק על מעשי ד', אלא להלל ולשבח את הקב"ה עצמו, כביכול – וזהו ההלל.
אולי בזה יש לבאר מדוע "הקורא הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף" (שבת קיח, ב). וכי לא ראוי לשבח ולהלל לקב"ה בכל יום ובכל שעה?
רש"י שם מפרש 6 :
שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה, כדאמרינן בערבי פסחים (קיז, א), וזה הקוראה תמיד בלא עתה – אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ.
ייתכן לומר, כפי שביארנו לעיל, שההלל צריך לבוא מתוך השגת מדרגה רוחנית מיוחדת ונעלה של קרבת ד', ורק מתוך כך אדם יכול לדבר על ד' ולשבחו. בלא השגה רוחנית שכזו, ההילול הוא דבר שמן השפה לחוץ, ואינו אלא גיבוב דברים, שהרי המדבר אינו משיג ואינו מבין מה שאומר. אמירה שכזו אינה אלא "כמזמר שיר ומתלוצץ", והשבח הופך לחרוף ולגידוף.
על כן אין רשות לאדם לומר הלל, אלא בעיתים וזמנים שבהם הוא בא לידי השגה רוחנית שמאפשרת הילול. ונראה שלהשגה רוחנית כזו יכול האדם להגיע בשתי דרכים, כדלהלן.
שתי דרכים להגיע למדרגה רוחנית חדשה
הגמרא בערכין אומרת (י, א):
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג [היינו סוכות], ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת [שבועות]. ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.
מבררת הגמרא מדוע יש חילוק בין סוכות, שבו גומרים את ההלל בכל שמונת הימים, לבין פסח, שגומרים בו את ההלל ביום הראשון בלבד:
מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן.
לכאורה יש להבין – מדוע החילוק בקרבנות שייך לאמירת ההלל? בהמשך הגמרא שם מבואר שבראש חודש, שלא נתקדש בעשיית מלאכה, אין גומרים את ההלל, ושוב יש לברר – מדוע קדושת היום משפיעה על חיוב אמירת ההלל?
הרי"ד סולובייצ'יק מבאר 7 :
ונראה לפרש, דממה שבחג חלוקין קרבנותיהן בכל יום מוכח דכל יום של סוכות מהווה קדושת היום בפני עצמו המחייבת הלל שלם, מה שאין כן בפסח הויא חד קדושת היום לכל הימים, ולכן צריך לומר הלל שלם רק פעם אחת.
נראה להעמיק עוד לפי דרך זו. שמא יש לומר, שחיוב ההלל נובע מתוך המדרגה הרוחנית של האדם, כפי שביארנו לעיל, ועל כן מתוך הימים שבהם נתחייבנו באמירת הלל, ישנם ימים שקדושת היום עצמו מביאה את האדם למדרגה רוחנית זו, וסימן לקדושה זו הוא הקרבן. כיוון שבפסח אין הקרבנות חלוקים, הרי קדושת כל הימים היא קדושה אחת ארוכה, ומשמעות הדבר שיש כאן התחדשות אחת של מדרגה רוחנית שמאפשרת ומחייבת את ההילול. לעומת זאת, בימי הסוכות שחלוקים בקרבנותיהם, כל יום יש בו קדושה לעצמו והתחדשות מדרגה רוחנית לעצמו, ולכן חובת ההילול מתחדשת יום אחר יום בכל מדרגה ומדרגה.
בדומה לזה, אומרת הגמרא שגם איסור עשיית מלאכה הוא סימן לקדושת היום, וממילא להתחדשות מדרגה רוחנית המחייבת הילול. לכן בראש חודש, שאין בו איסור עשיית מלאכה ואין בו קדושה גלויה, אין חיוב הלל.
אמנם ישנם ימים שבהם המדרגה הרוחנית שמאפשרת הילול אינה באה מתוך קדושת היום, אלא מתוך ההודאה – היינו ימי חנוכה, שאין בהם איסור עשיית מלאכה, אך יש בהם נס, ומתוך ההודאה על הנס האדם בא לקרבת אלוקים ולמדרגה רוחנית שמאפשרת לו להלל ולשבח. אלו דברי הגמרא שם (י, ב):
והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר – משום ניסא.
תמצית דברינו:
היכולת לומר הלל ולשבח את הקב"ה נובעת מן המדרגה הרוחנית וההשגה המחודשת בגילוי האלוקי בעולם. פעמים שאדם זוכה להגיע למדרגה שכזו מכוח קדושת היום, ופעמים שהוא זוכה לכך מכוח הנס שאירע בו, שההודאה עליו מביאה את האדם לקרבת ד' ולהתוודעות מחודשת לנוכחותו.
פרסומי ניסא – חלק מחובת ההודאה
עתה עלינו לברר את משמעותה של התקנה השלישית של ימי החנוכה – "פרסומי ניסא".
לשונה של הגמרא שהבאנו לעיל: "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". לעומת זאת, הרמב"ם נקט לשון אחרת 8 :
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו, שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל , ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות, להראות ולגלות הנס.
הרמב"ם כותב "שמחה והלל" ולא "הלל והודאה", וכבר דנו במהות חיוב השמחה שחידש הרמב"ם, ולא נאמר בגמרא במפורש 9 .
אמנם יש להבין, כיצד זה השמיט הרמב"ם את חיוב ההודאה? כותב בעל נמוקי מהרא"י 10 :
והא דהשמיט רבינו הנאמר בגמרא "ובהודאה" ופירש"י ז"ל לומר על הניסים ... נראה לי, דרבינו מפרש "בהודאה" היינו הדלקת נר חנוכה וברכותיה, שזהו קרא הודאה על הנס. גם יש לומר דהודאה הכוונה פירסום , ובזה מיושב הערת הרא"ם בביאוריו לסמ"ג, שתמה אמאי השמיטו עיקר הקבוע בנר, ולדעת רבינו לפי מה שכתבנו היינו הנאמר במילת הודאה, וזהו שכתב רבינו שמחה והלל ומדליקין הנרות כסדר הגמרא לפי הכוונה שכתבתי ואתי שפיר.
לפי ביאור זה, סובר הרמב"ם שחיוב ההודאה אינו אמירת "על הניסים", אלא חיוב הדלקת הנרות. כלומר, חלק מחובת ההודאה הוא פרסומו של הנס. נראה שכוונת הדברים היא ש"הודאה" מתפרשת כאן כהודאת בעל דין, כפי שראינו לעיל בדברי מרן הרב. כדי להודות בנס, צריך לספר ולפרסם אותו, כדרך שבעל חוב מודה על חובו בפני עדים.
בביאור זה מונח רעיון עמוק. ההודאה, במובן של נתינת תודה, נובעת בפנימיותה מן ההודאה באמת. ככל שאדם מכיר יותר בניסו ומבין שנעשה עמו חסד גדול, כך הוא מודה עליו לריבונו של עולם. לפי זה, כאשר האדם אינו מסתפק בהכרה בנס בינו לבינו ובינו לקב"ה, אלא מפרסם את הנס גם לאחרים, יש בכך הכרה יותר שלמה בנס – וממילא נתינת התודה עליו גדולה לאין ערוך.
אולם לשיטת רש"י, כפי שהוזכר לעיל, חיוב הדלקת הנרות ופרסומי ניסא אינו חלק מחיוב ההודאה, אלא חיוב בפני עצמו. לפי שיטתו, יש לחזור ולהבין את משמעותו המיוחדת.
שני מיני צדיקים
נעיין בדברי הקדושת לוי 11 :
דהנה יש שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, צדיק אחד יש שעובד הבורא ברוך הוא בהתלהבות גדול והוא לעצמו, ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדים הבורא ברוך הוא, רק שהוא בפני עצמו לבדו עובד הבורא. ויש צדיק אחד שעובד הבורא, ומחזיר הרשעים להיות גם כן מעובדי הבורא, כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים (ב"ר לט, יד). ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שעל זה נענש נח – על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו, והוצרך לגלגל במשה, ומשה היה מתקן, שהיה מוכיח תמיד כל ישראל.
שתי מדרגות בצדיקים – הראשונה, צדיק שהוא צדיק לעצמו בלבד, ואינו פועל להחזיר אחרים בתשובה ולקרבם לעבודת ד', וזוהי מדרגתו של נח. והשנייה, צדיק שפועל לקרב לעבודת ד' גם אחרים, וזוהי מדרגתו של אברהם אבינו. המדרגה הראשונה, אף על פי שיש בה מעלה, אינה צדקות שלמה, ולכן נענש נח על כך שלא היה מוכיח את הרשעים שבדורו.
הווה אומר, עובד ד' שלם שואף לכך שעבודת ד' תהיה נחלת הרבים. הוא חפץ בכך שהופעתו של הקב"ה בעולם הזה תתפשט ותתרחב, על ידי כך שגם אחרים יכירו בבוראם ויעשו את רצונו. זוהי עבודתו הגדולה של אברהם אבינו, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה 12 :
ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו... והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות – והם אנשי בית אברהם – ושתל בלבם העיקר הגדול הזה.
עבודה זו שייכת לאוהבי ד' באמת, שמשתוקקים לעשות נחת רוח ליוצרם 13 , ועל כן באותה מידה שהם שמחים בעבודת ד' שלהם עצמם כך הם שמחים בעבודתם של אחרים, ומצטערים על מיעוט עבודה זו 14 . וביטוי נפלא לעבודה זו מצינו בספר יסוד ושורש העבודה 15 :
הנה כשרואה האדם בבית הכנסת, שנחסר אדם מאנשי בית הכנסת שהיה רגיל לבוא תמיד, ועכשיו לא בא – יכניס צער גדול בליבו על שנחסר העבודה והנחת רוח מיוצרנו ובוראנו...
וכן להפך, כשרואה חברו מתפלל בכוונה עצומה מאד, או שרואה כוונתו העצומה בכל העבודות, שיכול להיות שמעבודות ההם בא נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו ויתעלה – יכניס בליבו ובמחשבתו שמחה עצומה מאד על זה.
פרסומי ניסא – עבודה כללית
כך אפשר לפרש את מהותה של עבודת ד' שתיקנו לנו חכמים ב"פרסומי ניסא".
כאשר ציבור או יחידים מעם ישראל זוכים לנס הצלה, הרי זכו לגילוי אלוקי מיוחד. בתחילה עוסק בעל הנס בעבודתו הפרטית – הוא מודה ומכיר בניסו, ומתוך כך הוא חש את המציאות האלוקית שהוא חי בתוכה, וזוכה להגיע למדרגה חדשה של הכרת ד' ושל קרבת ד'. אמנם, לאחר העבודה הפרטית באה העבודה הכללית; ישנה תביעה מן האדם לא להסתפק בכך שהוא עצמו זכה למדרגה חדשה של אמונה וקרבת ד', אלא לפרסם את הנס בעולם, על מנת לזכות את כולם להתוודע ולהכיר בנס, ולהתעלות אל מדרגה חדשה של אמונה.
לפי זה אולי אפשר לומר שפרסום הנס שייך גם כלפי גויים, כפי שמשמע קצת בגמרא (שבת כא, ב) שזמן הדלקת נר חנוכה הוא "עד דכליא ריגלא דתרמודאי", שהוא שם אומה 16 , ובפשטות יש להבין שמפרסמים את הנס גם עבור התרמודאי עצמם 17 . כך כתב בספר חידושי מהרצ"א 18 על הלכות חנוכה 19 . הטעם לכך, שיש עניין להרבות אמונה והכרה בהשגחה פרטית אפילו אצל גויים, על ידי פרסום הנס, וכפי שהיה אברהם מלמד אמונה לכל באי העולם.
סיכום
שלוש תקנות תיקנו חכמים בחנוכה, ובכל אחת מהן גנוז ענף אחר של עבודת ד' יתברך.
חיוב "הודאה" עיקרו הכרת הטוב, ויש בו שני פנים – הראשון הוא הודאה על הטובה, מלשון נתינת תודה, והשני הוא הודאה ב טובה, מלשון הודאת בעל דין. על ידי ההודאה לד', זוכה האדם למדרגה חדשה של התבוננות אמונית, הוא מגלה את ריבונו של עולם המופיע במציאות העולם הזה.
אדם שזכה להגיע להכרה והשגה שכאלה יכול לזכות למדרגה נוספת בעבודת ד' – אמירת "הלל". חיוב אמירת "הלל" עניינו לשבח את נותן הטובה עצמו, ולא את מעשיו, והיכולת להלל נתונה למי שזכה למדרגה של קדושה ודבקות מיוחדת.
חיוב "פרסומי ניסא" הוא עבודת הכלל – הפצת האור כלפי חוץ, גילוי האור האלוקי לאחרים.
^ 1.ד"ה ועשאום.
^ 2.מצווה תרו.
^ 3.פתיחה לשער עבודת אלוקים.
^ 4.עולת ראיה ח"א עמ' א, תיבת "מודה".
^ 5.עיין רמב"ן שם.
^ 6.ד"ה הרי זה.
^ 7.רשימות שיעורים ברכות יד, א.
^ 8.הלכות מגילה וחנוכה ג, ג.
^ 9.עיין שו"ע או"ח תרע, ב וט"ז שם ס"ק ג וד. ועיין בנין שלמה לר"ש קלוגר וידי אליהו [על הרמב"ם] לרבי אליהו גליפאפא.
^ 10.מובא בס' הליקוטים מהד' פרנקל.
^ 11.תחילת פרשת נח.
^ 12.א, ג.
^ 13.עיין מסילת ישרים פי"ח.
^ 14.עיין שם פי"ט, בעניין הקנאה שהיא מענפי האהבה.
^ 15.שער הגדול פ"ה.
^ 16.עיין רש"י שם ד"ה רגלא.
^ 17.אך עי' בדקדוק בלשון רש"י הנ"ל, שלא נראה כך, וכפי שכתב בחי' מהרצ"א הנ"ל.
^ 18.לבעל בני יששכר.
^ 19.סי' תרעב, מגן אברהם ס"ק ה.
כאב הגלות ותקוות הגאולה
למה ללמוד גמרא?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
למה תמיד יש מחלוקת?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
אנחנו קודש למענך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
