ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- שמות
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בתחילת הפרשה התורה אומרת שהקב"ה התגלה לאבות "בא-ל שדי" (שמות ו, ג). מה הכוונה? הרמב"ן מביא מדברי האבן עזרא, שהקב"ה עשה ניסים טבעיים לאבותינו. גשם לא יורד באופן טבעי, וכשמתפללים, ויורדים גשמים, זה נס, אבל זה נס טבעי. בגלל שהאבות עשו את רצונו של הקב"ה הוא נתן להם עושר וכבוד וטובה רבה, כמו שהתורה מספרת לנו.
ממשיך האבן עזרא: "אם יונח האדם מטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו" - כלומר הטבע לא היה משתנה בגלל ההתנהגות של האדם, "אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה הכל ניסים והם נסתרים" - הקב"ה נותן שכר לאלה שעושים את רצונו - גשמים בעיתם וכדומה, אבל אלו ניסים נסתרים, "יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם. והם באדם עונש ושכר באמת". "ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה ולא תבאר ייעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה", כלומר התורה אומרת מה השכר ועונש בעולם הזה, שהקב"ה מיטיב עם הטובים ומשפיע להם שפע של טוב. התורה לא מדברת על עולם הבא אלא על הניסים הטבעיים בעולם הזה. הטבע לא מתחשב בהתנהגות של בני האדם, אבל אם אתה רואה שהטבע משתנה ומיטיב עם הטובים כמו שהיה אצל האבות, אז כאן רואים את ההנהגה האלוקית. זו הנהגה אלוקית ניסית אבל ניסית שבתוך הטבע.
כלומר אומר האבן עזרא כי דברי התורה שהקב"ה התגלה לאבות בא-ל שד-י, הכוונה בדרך של ניסים טבעיים. ממשיך האבן עזרא:
"והנה אמר אלוקים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה, בזה לא נודעתי להם לברוא חדשות בשינוי התולדות" - כלומר הקב"ה לא התגלה לאבות בניסים כאלה של יצירת טבע חדש, שזה השם הויה. "ולכן אמור לבני ישראל אני ה', והודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא וידעו כי אני ה' עושה כל". כעת הקב"ה יתגלה בניסים על טבעיים.
מדרגות בהופעת ה'
אומר הרמב"ן על דברי האבן עזרא: "וצדקו כל דברי רבינו אברהם בעניין הזה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע". הרמב"ן רוצה לתת עומק חדש בדברי האבן עזרא: "ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו, יאמר אני ה' נראיתי להם באספקלריא של אל שד-י כטעם 'במראה אליו אתודע' (במדבר יב, ו) ואותי אני ה' - לא נודעתי להם שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי, כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים לד, י) כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשדיבר אברהם עם ה' יזכיר השם המיוחד עם א' ד' או אלף דלת לבדו" - כלומר אף פעם אברהם לא הזכיר שם הוי"ה לבד, תמיד עם שם אדנות או א' ד' לבד, "והנה העניין שהאבות היה גילוי השכינה להם והדיבור עמהם במידת הדין רפה ונהג עמהם בה. ועם משה יתנהג ויודע במידת הרחמים שהוא בשמו הגדול, כטעם וכו' ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שד-י כי התורה בשמו הגדול ניתנה שנאמר: 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ'" (שמות כ, ב).
מדרגת משה – אספקלריא המאירה
מה מוסיף לנו הרמב"ן על דברי האבן עזרא? אין כאן רק הבדל בצורת ההופעה האלוקית בפועל, שעכשיו הקב"ה יתגלה בניסים על טבעיים, אלא יש כאן הופעה חדשה של שם ה'. יש הופעה באספקלריא שאיננה מאירה, ויש הופעה באספקלריא מאירה. למדנו במסכת יבמות בדף מט: שהגמרא מספרת על ישעיהו שאמר "וָאֶרְאֶה אֶת ה'" (ישעיהו ו, א) והרי משה רבינו אמר "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ)? מתרצת הגמרא שכאן באספקלריא שאיננה מאירה וכאן באספקלריא מאירה. כלומר ישעיהו הוא נביא שרואה באספקלריא שאיננה מאירה לכן הוא אומר שהוא רואה, אבל משה רבינו מסתכל באספקלריא המאירה ואומר "לא יראני האדם וחי". לכאורה מי שמסתכל באספקלריא המאירה צריך לראות עוד יותר טוב, הרי משה במדרגה יותר גבוהה! יש כאן הסבר עמוק. אדרבה, משה מתוך מדרגתו יודע שאי אפשר לראות. אספקלריא שאינה מאירה הכוונה שהגילוי עובר דרך איזה מחסום או מחיצה ושם נראה משהו מופשט מאוד אבל רואים. האספקלריא מאירה היא שקופה לחלוטין, אז זה כאילו למעלה מהיכולת לראות. משה רבינו נמצא במדרגה חדשה של השגה אלוקית, ממילא כמובן התוצאות בפועל שיש כאן הופעות אלוקיות עליונות מאוד.
מדרגה העליונה מעל השגה
הרמב"ן אומר, שריבונו של עולם אומר למשה שהאבות הכירו את ריבונו של עולם, אבל לא בצורה הממשית אלא באיזה סימן שדרכו הם הכירו. הם רואים בדרך שמשתקפת, והם רואים שיש משהו למעלה מזה, שמבטא משהו עליון מאוד, אבל את העליון הזה הם לא משיגים. משה רבינו במדרגה עוד יותר גבוהה שהוא משיג את מה שלמעלה, ושם זה כבר מעל השגה. זה המובן של המילים "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי" (שמות ו, ג). אני נראיתי להם באספקלריא שאינה מאירה והם ראו, "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שם) - לא כתוב 'שמי ה' לא נראיתי אליהם', אלא 'לא נודעתי להם', כי שם אי אפשר לראות, זה גבוה מעל גבוה. במובן מסוים זה מה שקורה גם כשאברהם מגיע לארץ ישראל, בהתחלה הוא רואה ואחר כך הוא כבר לא רואה. זו מדרגה עוד יותר גבוהה. בכל מדרגה יש מדרגות זו למעלה מזו.
המדרגה החדשה של משה – לשון 'דיבור'
המלבי"ם עומד כאן על ביטוי מיוחד: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה". אל כל הנביאים אף פעם לא מופיע הקב"ה בלשון דיבור, אלא 'ויקרא', או 'ויאמר'. מה ההבדל בין דיבור לאמירה? מבאר המלבי"ם, שהדיבור לא צריך להיות דווקא אל אדם. אדם נקרא מדבר, אדם מדבר דברי תורה, הוא לאו דווקא מדבר אל מישהו אחר. הדיבור מציין את עצם ההתבטאות בינו לבין עצמו, או בינו לבין חברו. הדיבור יכול להיות באופן של אמירה או ציווי או שאלה או בקשה. "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) - לרוח ממללא, זה המיוחד של האדם שיש לו את כוח הדיבור, לא אומרים כוח הקריאה. הדיבור זה עצם היכולת של האדם להופיע מחשבות ורעיונות בביטוי. נמצא שהדיבור הוא כללי והאמירה היא פרטית מוגדרת.
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו, ב). התחיל בדיבור והמשיך באמירה. אומר המלבי"ם שהדיבור היה מאוד רחב, הקב"ה אמר למשה הרבה דברים, אבל מה שבסוף נאמר למשה לכתוב בפועל, זה היה כבר מצומצם. לא כל מה שהקב"ה דיבר עם משה היה על מנת שיכתוב. זה הדיבור, אבל לאחר מכן נאמר 'ויאמר אליו', האמירה הזאת, זה כבר בפועל מה להופיע, מה לכתוב בתורה, מה לדבר אל ישראל. רק אצל משה מופיע לשון 'וידבר'. אל כל הנביאים לא נאמר אף פעם וידבר, כאן משה עלה למדרגה חדשה. בפרשה הקודמת לא נאמר 'וידבר'. רק כאן יש עליית מדרגה, שהקב"ה מדבר עם משה בלשון 'וידבר'.
אומרים חז"ל: "בעשרה מאמרות נברא העולם", ובמעמד הר סיני ניתנו "עשרת הדיברות", לא עשר מאמרות אלא עשרת הדיברות. כלומר אמירה פירושה התפשטות של ההופעה האלוקית ההולכת ומתפרטת בעולם, כמו בעשרה מאמרות נברא העולם בששת ימי בראשית, בהתחלה כלל אחר כך פרט: 'ויבדל ה' בין האור ובין החושך' ואחר כך 'ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל הרקיע' הבדלות, הבדלים, התפרטויות של המציאות, זה לשון אמירה. ודיבור זה דווקא מאחד. המדרגה הגדולה של ההופעה של דבר ה' שהוא אחד.
בין האבות לבנים – גילוי ברמז או בפירוש
אמרנו שאל האבות הקב"ה דיבר במידה יותר מצומצמת. אבל לכאורה הקב"ה מתלונן על משה - לאבות נתגליתי באל שד-י והם היו מרוצים ולמשה צריך להתגלות בפירוש. אפשר להגיד שהכוונה היא "די לחכימא ברמיזא". לאבות הקב"ה היה יכול להסתפק ברמז, לא ממש גילוי. הם חכמים ויכולים לגלות את הכול, כבר מהרמז הם מבינים מה שלמעלה, ולמשה ה' צריך להתגלות בפירוש. לאבות מספיקים הניסים הנסתרים, הם רואים את ריבונו של עולם בתוך הטבע, בתוך כל המציאות, הם לא צריכים ניסים גלויים כדי לראות שיש ריבונו של עולם. הם רואים את הטבע ורואים בזה את ריבונו של עולם. עכשיו יש דור כזה שצריך להתגלות לפניו עם ניסים גלויים, אחרת הם לא רואים ולא מבינים.
הצורך בגילוי מפורט לדורות המאוחרים
אנחנו רואים שזה תהליך שנמשך כל הדורות. בדורות הראשונים, סודות התורה היו גלויים רק ליחידי סגולה. אחר כך מופיעים עוד סודות, עוד גלויים. מופיע בהתחלה הזוהר, אחר כך האר"י ז"ל, אחר כך עוד ועוד יותר ויותר מתגלה הפנים של הפנים. לכאורה זו באמת התקדמות שיש הופעה יותר גלויה. מצד שני, זה פועל יוצא של ירידת הדורות, שעכשיו רמזים לא מספיקים, וצריך דברים מפורשים. יש תהליך שככל שיורדים הדורות, הפנימיות צריכה יותר להופיע, כי אחרת העיניים לא רואות למרחקים, אז צריכים להראות את זה באופן מוחשי, יותר בגילוי.
יש ירידת הדורות, ויש עליית הדורות. יש ירידת הדורות מבחינת הגדלות האישית. מבחינה אחרת, הדורות הולכים ועולים כי האור האלוקי הולך ומופיע יותר ויותר, ויותר מתגלה. נחלשים הכוחות, אז הקב"ה מסדר כלים שאפשר על ידם יותר לגלות מה שלא זוכרים בזיכרון עצמו. אז התורה גם מתרחבת, ואז אי אפשר לזכור את הכול, אז הקב"ה ממציא לנו עוד כלים ועוד אמצעים, ואיתם אנחנו משיגים יותר מאשר הדורות הראשונים השיגו בעצמם. אבל לא מפני שאנחנו יותר גדולים, אלא מפני שיש לנו יותר כלים ויותר אמצעים, כמו שאמרו חכמים שאנו כמו ננס על גבי ענק. כלומר אנחנו נעזרים בכל ההופעה של התורה של כל הדורות ומוסיפים עוד. על גבי ההופעה שהייתה עד עכשיו, אנחנו ממשיכים הלאה. אז יש התקדמות, אבל לא שאנחנו יותר גדולים. מבחינה מסוימת, הפער הזה כבר התחיל אצל האבות, די להם ברמיזה, הבנים צריכים הופעה יותר מפורשת ויותר גלויה.
מידיעת ה' כללית לחיים של אמונה
נעמוד על עוד נקודה שהזוהר (שמות כד ע"ב וכה ע"א) אומר, כהמשך לדברים שאמרנו.
הקב"ה אומר: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו, ז) אומר הזוהר, יש מצווה ראשונה לדעת את ה', דרך כלל, ואחר כך בסוף אחרי ארבעים שנה, ישראל יכולים להשיג יותר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). הפסוק הזה לא נאמר בהתחלה. הוא נאמר אחרי ארבעים שנה שישראל הולכים ומתקדמים ולומדים עוד דבר ה' ועוד דבר ה', ומגיעים למצב כזה של הכרה של ריבונו של עולם דרך כלל ודרך פרט.
'והשבות אל לבבך' – קבלת עול מלכות שמים מפורטת
ראשית כל בני ישראל צריכים לדעת שיש ריבונו של עולם, "וידעתם כי אני ה'". נדייק במילה 'ידיעה'. ברמב"ם בספר המצוות, המצווה הראשונה היא להאמין שיש מציאות ה', וברמב"ם בהלכות יסודי התורה כתוב לידע שיש ה'. מה ההבדל בין להאמין ובין לידע? להאמין פירושו של דבר שאם ישאלו אותך אם אתה מאמין, תענה – בוודאי. זה נמצא ברקע. לידע פירושו של דבר לחיות את זה, לחיות כל הזמן את מציאות ה' - "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח). הידיעה מחברת את ההכרה עם המידות והרגש. אני מרגיש שה' מלווה אותי, את העולם, משגיח על כל המציאות. "וידעתם כי אני ה' אלהיכם" - אומר הזוהר, ראשית כל תדעו שאני ה', ואז תראו את זה בפועל, תראו את כל הניסים ומעשה ה' במציאות. אחר כך יש מדרגה עוד יותר גבוהה, לא רק לידע ולא רק לחיות את זה באופן מאוד כללי שיש ריבונו של עולם, אלא יש גם עול מצוות - "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". שואל הזוהר, הרי היה צריך לכתוב 'והשבות אל לבבך ואז תדע'. רק אחרי כל הלימוד במשך ארבעים שנה, רק אז ישראל מגיעים להכרת ה'? אלא שיש אפשרות לקבל עול מלכות שמיים כללית ויש אפשרות לקבל עול מלכות שמיים על כל איבר ואיבר, כלומר כשהמוח של האדם יהיה כולו עוסק בדבר ה', ומקבל על עצמו את עול מלכות שמים, והידיים תהיינה הידיים שפועלות את דבר ה', והעיניים מסתכלות ורואות את רצון ה' ומקיימות את רצון ה', והפה מדבר את רצון ה', רמ"ח איברים ושס"ה גידים שכולם עושים את רצון ה'. כלומר יש ידיעה כללית, קבלה כללית, ויש קבלה מפורטת שכל כולי יודע את ריבונו של עולם. "כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהילים לה, י). זה על דרך הפרט, כלומר שמתפשטת ההכרה הזאת וחודרת אל כל מציאות החיים אל כל פרטיה.
הביטחון בה' מביא שפע טוב
נסיים במה שמובא בזוהר בתחילת הפרשה (זוהר שמות כב ע"א): ר' אבא פתח "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד, כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד) - מידת הביטחון.
המהר"ל בנתיב הביטחון, מביא שהגמרא (מנחות כט.) אומרת: "בעי מיניה רבי יהודה נשיאה מרבי אמי: מאי דכתיב: 'בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד, כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים' (ישעיהו כו, ד)? אמר לו: כל התולה ביטחונו בהקב"ה, הוא לו מחסה בעולם הזה ובעולם הבא. 'כי ביה ה' צור עולמים' – דרש ר' יהודה בר רבי עילאי: אלו שני עולמות שברא הקב"ה, באותיות של שם ה', אחד בה"י ואחד ביו"ד. בה"י ברא את העולם הזה, וביו"ד ברא את העולם הבא".
אומר המהר"ל: "יש לך לדעת, כי אצל הביטחון כתיב 'בטחו בו עדי עד', רצונו לומר כי אף על גב כי לפעמים אין אדם ראוי לדבר טוב מצד רוע המזל שלו, על זה אמר שעל כל פנים יש לבטוח בו יתברך וזהו 'בטחו בו עדי עד כי ביה ה' צור עולמים' כלומר כי העולם הזה והעולם הבא נברא בשם י-ה ולכך יש לבטוח בו יתברך עדי עד שיכול להשפיע אליו מהעולם העליון שכולו טוב אף אם יש לו מזל רע בעולם הזה". כלומר האדם נמצא במציאות כזאת שמזלו רע, סובבת אותו מציאות שהוא סובל ממנה, שקשה לו בה, אבל הוא צריך לבטוח בריבונו של עולם שהוא יצר את המציאות הזאת, והוא מעל המציאות. הקב"ה הוא מקור המציאות, והוא יכול להשפיע שהמציאות תהיה אחרת. זאת אומרת, הביטחון בה' הוא לזכור שריבונו של עולם הוא בורא העולם, הוא יוצר הכול והוא המקור שלו.
יש בזה מדרגות של הופעות. יש עולם, ויש עולם יותר פנימי-רוחני, המקור. בשורש המקור טוב, אחרי ההתפשטות העולם הולך ומצטמצם ולפעמים נהיית מציאות של מזל לא טוב. אבל השורש של זה, המקור העליון של הכול, הוא ריבונו של עולם. כלומר צריכים להגדיל את האמונה אל ריבונו של עולם שהוא המקור וכל הבריאה כולה נמשכת ממנו. ככל שאדם יותר בוטח בריבונו של עולם, נשפע עליו שפע טוב.
"לכך מי ששם ביטחונו בו יתברך, דבר זה מגיע עד עולם העליון הוא העולם הבא, ולכך השם יתברך גם מחסה עליו בעולם הזה ובעולם הבא, כי בעל ביטחון עושה לו השם יתברך מחסה לגמרי" - כלומר הבוטח בה' הקב"ה נותן לו מבוקשו. אבל שזה יהיה ביטחון אמיתי. כשאדם בוטח והוא יודע שהכול מאת ה' והכול לטובה, אז "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהילים לב, י). והוא חסד עליון. דבר זה מגיע גבוה מאוד, עד עולם הבא. זה ביטחון עמוק.
פחד חיובי – זהירות שלא להיכשל בדברי תורה
הגמרא במסכת ברכות (ס.) אומרת: "ההוא תלמידא דהוי שקיל ואזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי. חזי דהוי קא מפחד". תלמיד הלך אחרי רבי ישמעאל ברבי יוסי והוא ראה שהתלמיד מפחד. "אמר ליה: חטאה את", אתה איש עם חטאים, "דכתיב "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" (ישעיהו לג, יד)! אמר לו: והכתיב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח, יד)?" הרי שצריך לפחד? "ענה לו: ההוא בדברי תורה". כלומר מי שמפחד, כנראה שמשהו לא בסדר אצלו. אין דבר כזה לפחד, המאמין לא מפחד. מי שמפחד חוטא. צריך להיות בוטח בריבונו של עולם שהוא מלווה אותנו תמיד, הוא עוטף אותנו, הוא רואה אותנו תמיד, אנחנו לרגע לא נעלמים ממנו, תמיד הוא נמצא איתנו. ריבונו של עולם הוא טוב מכל טוב ורוצה רק להיטיב. אז אדם יודע את הדבר הזה שריבונו של עולם הוא טוב מכל טוב, הוא טוב השלם, וכל הזמן שופע טוב, ההכרה הזאת מחברת אותו אל המקור האלוקי, ובאמת הוא יכול להיות בוטח שהכול לטובה.
מה שכתוב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" הכוונה שאדם צריך להיות ערני שלא לטעות ולעשות חטאים. זה התפקיד של האדם. להתנהג תמיד באופן הנכון ולהיות תמיד עם תשומת לב וערנות, לא סתם לפעול בלי לשים לב למה שהוא עושה. האדם תמיד צריך להיזהר שלא ליפול בשום דבר ושלא למעט בעשיית הדברים הנכונים שצריכים לעשות. אבל חוץ מזה אין מקום בכלל לפחד. שלמה המלך אמר: "חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ, וּבוֹטֵחַ בַּה' יְשֻׂגָּב" (משלי כט, כה). זאת אומרת, וגם אמרו זאת בזוהר כמה פעמים, שמי שהוא שמח, נמשכת עליו שמחה, ומי שהוא מפחד, נמשכים עליו דינים. "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי" (איוב ג, כה) - האדם מפחד ואחר כך הוא רואה שהוא צדק, שקרה לו משהו. אומר הפסוק שבגלל הפחד זה קרה! אם האדם לא היה פוחד והיה בוטח, המקרה לא היה מגיע. הפחד מביא צרות, והביטחון מביא שפע של ברכה. כלומר, האמונה השלמה הנכונה זה לבטוח בריבונו של עולם ביטחון מלא, שהכול מאת ה' והכל לטובה.
היחס למאורעות לא טובים לכתחילה ובדיעבד
אתם ודאי רוצים לשאול, בכל זאת אנחנו רואים שלפעמים קורים דברים לא טובים. ממה זה נובע? אולי מזה שלא בטחנו לגמרי. אבל אם המקרה קרה - אז אנחנו לא צריכים לחשוש, אז אנחנו אומרים גם זו לטובה, מסתמא שזה יביא לטובה גדולה, כי הכול לטובה. לא יכול להיות מאורע שהוא לא לטובה. גם מהקשיים וגם מהייסורים, לא צריך לחשוש, אך אם הם כבר באו, אנחנו אומרים שהם לטובה.
כמובן אין הכוונה שאדם יעשה מה שבא לו ואחר כך יאמר: אני בוטח בה' והכול יהיה לטובה. אדם שבוטח בה' הוא גם עושה את רצונו של הקב"ה, לא שהוא בוטח בה' ועושה מה שהוא רוצה. הביטחון בא ביחד עם הרצון השלם לעשות רצונו של הקב"ה. ביטחון פירושו של דבר אמונה, ואמונה שלמה זו אמונה עם ביטחון. כך אומר המהר"ל. יש כאלה שאומרים שהאמונה השלימה זה לדעת שהכול מאת ה', אבל לא חייב להיות שהכול לטובה. אבל המהר"ל לא אומר כך, ואני חושב שגם בזוהר לבטוח בה' הכוונה לא לחשוש שיהיו דברים לא טובים. כמובן לא צריכים לקפוץ מהגג ולבטוח בה' שהכול יהיה לטובה. צריך זהירות. ללכת במקום סכנה ליד קיר נטוי ולהגיד אני בוטח בה' שהכול לטובה והקב"ה ישמור עלי, זה לא הסדר. אדם צריך להיזהר. זהירות כן, פחדים לא. אנחנו לא צריכים ללכת במקום של סכנה, אבל אם אנחנו מוכרחים ללכת במקום סכנה, אז עלינו לבטוח בריבונו של עולם שגם אם אנחנו במקום סכנה הוא ישמור עלינו.
סגולת 'נפש החיים' לשמירה
ה'נפש החיים' אומר שיש סגולה מיוחדת במינה, שאם אדם הולך במקום סכנה, שהוא חייב ללכת שם, יאמר 'אין עוד מלבדו' והוא באמונה השלימה שהכול מאת ה' ולא יקרה שום דבר, בטוח שלא יקרה לו שום דבר. זאת אומרת, הביטחון בה' הוא אכן מגן, ריבונו של עולם מגן. אבל אם בכל זאת קרה משהו, זה היה חשבון אלוקי שצריך לקרות לאדם מה שקרה, וצריך לדעת שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות סא:). שכנראה הקושי הזה שהגיע, הוא קושי שמתקן, קושי שבונה, קושי שיביא אותו לדבר טוב, קושי שהיה חייב להיות, אז גם מקבלים אותו לטובה. אבל לא צריכים לחשוש מראש שיהיו קשיים כאלה.
התעוררות למסירות והקרבה
אחד הבוגרים שלנו הביא לי יומן שהוא כתב במלחמה, והוא מתאר שם את התחושה שהייתה לכל החיילים כשהם עמדו להיכנס לחאן יונס. כולם מצלצלים להורים ולא יודעים אם זו פעם אחרונה שמצלצלים, ההתרגשות הייתה מאוד גדולה, מתכוננים למלחמה, ובמלחמה לא כולם חוזרים. בפעם הראשונה שנכנסים, אז ההתרגשות מאוד גדולה עם נכונות של מסירות נפש שאנחנו הולכים למען עם ישראל למען ארץ ישראל. ואנחנו עכשיו הולכים כל כולנו לעשות את השליחות הזאת לקיומו של עם ישראל.
הנכונות הזאת להקרבה, עוררה בי מחשבות. אני חייב עכשיו יותר להתאמץ. הם מסרו את הנפש, מוכנים למסור את הנפש, אני חייב עכשיו בעבודת ה' לעלות קומה, לא יכול להיות אחרת, איך אפשר אחרת? הרי עשרות אלפי חיילים במדרגות שונות, כל אחד, ולא יום אחד ולא יומיים, זה שבועות וחודשים ארוכים עם מסירות נפש ממש כפשוטו, הרי הם יודעים שיכול להיות שזה ממש יהיה מסירות נפש. זה גרם לי מחשבה שעכשיו אני גם צריך להיות כזה, עוד יותר מוכן למסירות והקרבה לעבודת ה'.
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
האם מותר לפנות למקובלים?
מה אומרים לנו הסימנים של ראש השנה?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
הלכות שטיפת כלים בשבת
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
קשה עליי פרידתכם
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
