פדיון שבויים יותר מכדי דמיהם | הרב דניאל קירש | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
גיטין

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
מאמרים אקטואליים
מלחמת "חרבות הברזל"

13 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

הקדמה
בשיעור זה נעסוק בשאלה של פדיון שבויים יותר מכדי דמיהם. נושא זה מתחיל מהמשנה בגיטין ונפסק להלכה בשולחן ערוך ובפוסקים. בשיעור הבא נעסוק בשאלה הגדולה, שהיא יחסית חדשה (היא נידונה לראשונה לפני כחמישים שנה) ועוסקים בה בימים אלה למעשה, והיא שחרור מחבלים תמורת שבויים.
פדיון שבויים יותר מכדי דמיהם
במשנה בגיטין (מה.) למדנו: "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם.
בגמרא הסתפקו בטעם הדין: "איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? ת"ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד".
הרי שאם הטעם הוא משום דוחק הציבור אזי מותר לאבא לפדות את בתו ביותר מכדי דמיה כפי שעשה לוי בר דרגא. אך אם הטעם הוא כדי שלא יבואו הגויים לחטוף יותר שבויים, אזי אסור לאבא לפדות את בתו ביותר מכדי דמיה. כאן (גיטין מה.) הגמרא לא הכריעה.
הגראי"ל שטיינמן בספרו אילת השחר (גיטין מה.) התקשה מדוע מטעם דוחקא דציבורא תיקנו חכמים להיפטר ממצוה דאורייתא של פדיון שבויים, וז"ל:
"משמע דמדין תורה חייבים לפדותו אע"פ שיש דוחקא דציבורא, ויש לעיין אמאי תיקנו רבנן להפטר אם חייבה התורה, ובשלמא משום דלא ליגרבו ולייתו שייך לומר דהתורה חייבה לפדות אך ראו חכמים שיש תיקון דלא ליגרבו, אבל עניין דוחק דציבורא אם חייבה התורה לפדות אף ביתר מדמיהם אע"פ שיש דוחק להציבור, איך יפקיעו רבנן חיוב התורה, הא זה גופא חייבה התורה".
נראה שכוונתו שבשלמא לטעם של ליגרבו מובן שיש טעם רב שחכמים יתקנו לצורך תיקון העולם, שלא לפדות יותר מכדי דמיהם, אף שמדאורייתא צריך לפדות יותר מכדי דמיהם. אך לטעם של דוחקא דציבורא הטעם נראה חלוש כדי להצדיק שחכמים יבטלו את החיוב דאורייתא.
אילת השחר לא יישב את הקושיא.
הגרי"ש אלישיב שאל שאלה דומה והוסיף שבכל שבי יש צד של פיקוח נפש, וז"ל:
"ולכאורה הא יש כאן חשש פיקו"נ (עי' ב"ב ח' ע"ב שבי קשה מכולם דכולהו איתנהו ביה), אלא צ"ל דזוהי תקנה מיוחדת בגלל כובד המשא לציבור ואפי' בחשש פיקו"נ, (ועי' ר"ן, ועי' פ"ת יו"ד סי' רנ"ב ס"ק ד')".
אם כן ביאר הגרי"ש אלישיב שאף שיש חשש סכנה לשבויים אם לא נפדה אותם, תיקנו חכמים שאין להכביד על הציבור אפילו בחשש פיקוח נפש.
נראה שיש מקום להבין את דברי הגרי"ש אלישיב כאן (גיטין מה.) על פי דבריו המובאים בחשוקי חמד (סנהדרין יז:) שצרכי ציבור נחשבים כפיקוח נפש. אם כן אפשר שלכן תיקנו שלא לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם משום דוחק הציבור. אף שיש חשש נפשות לשבויים בשבי, יש חשש נפשות גם לדחוק את הציבור יותר מדי.
ושמחתי לראות בשו"ת חתם סופר (ח"ה חושן משפט סי' קעז) שבאמת כתב כך, שמשום דוחקא דציבורא לא פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, שיש בדוחקא דציבורא חשש נפשות. וז"ל:
"וקשה אם כן אמאי אמרינן פ' השולח אין פודין יתר מכדי דמיהם משום דוחקא דציבורא הא עברי על לא תעמוד על דם רעיך ועל לא תרדה בו בפרך לעיניך, הנה יפה כתב רמב"ם דעובר על כל אלו... אך מ"מ נ"ל לישב קו' פר"מ דלא אמרה הר"ן אלא ביחיד שצריך לבזבז כל ממונו ולהטיל עצמו על הציבור להתפרנס מן הצדקה ולא יעבור על ל"ת אבל ציבור הנדחק ובפרט בזמן שאו"ה תקיפים על שונאי ישראל הוי דוחקא דציבורא בכלל פ"נ כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב וכמ"ש בש"ע י"ד סי' רנ"א בסופו כנלע"ד ע"כ חשו לדוחקא".
נראה שמתבאר מדברי החתם סופר שאין מדובר בתקנה מדרבנן שהיא מבטלת את החיוב מהתורה לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם (כפי שניסח אילת השחר), אלא שלפי התורה, מפני תיקון העולם לא פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם משום פיקוח נפש, ושחרורם ביותר מכדי דמיהם היא איסור מהתורה. 'תיקון העולם' אין משמעותו תקנה מדרבנן אלא תקנה של חכמים לקיים את המצווה מהתורה של שמירת נפשות באופן נכון (ונמסר הדבר לחכמים לקבוע איך מקיימים את המצווה מהתורה של לא תעמוד על דם רעך, ראה מנחת אשר דברים מד) .
אך יותר מסתבר לענ"ד לומר בדעת החתם סופר שמהתורה יש מקום לשני הדרכים (זה מעין 'שטח אפור'). יש מקום לפדות ביותר מכדי דמיהם, ויש מקום שלא לפדות ביותר מכדי דמיהם, וחכמים תיקנו שלא לפדות יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם, שיש בו חשש שיחטפו עוד, או חשש של דוחקא דציבורא שהוא כפיקוח נפש.

סוגיות נוספות בש"ס
מצינו עוד שתי סוגיות בש"ס הקשורות לפדיון שבויים יותר מכדי דמיהם.
בגיטין (נח.): "ת"ר: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע".
עוד מצינו בכתובות (נב.): "תנו רבנן: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: "אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם".

מצינו בדברי התוספות ושאר ראשונים ארבע סברות להקל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם:
כתבו התוספות (מה.):
"דלא ליגרבו ולייתו - והא דתניא בפ' נערה (כתובות נב.) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (לקמן דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו".
א. לפדות את עצמו ואשתו
אם כן קולא ראשונה שתוספות למדו מכתובות (נב.) שמותר לשבוי לפדות את עצמו ואשתו יותר מכדי דמיו, שכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. סברא זאת מחודשת, שסוף סוף בכך שפודה ביותר מכדי דמיו זה גורם שירצו לחטוף עוד, וזה מזיק לציבור. אכן יש שחלקו על התוספות בזה, ראה רמב"ן כאן.
צריך לומר שאף שתיקנו חכמים שלא לפדות שבוי יותר מכדי דמיו כדי שלא יביאו לחטוף עוד, ואין הבדל לעניין זה מי פודה, בין אם זה השבוי עצמו או מישהו אחר, בכל זאת חכמים שקלו בפלס וקבעו שלא נכון להגביל אדם ולחייב אותו שלא לפדות את עצמו (או אשתו). יתכן שזה בגדר תקנה שאין אנשים יכולים לעמוד בה. או אפשר שניתן לעמוד בתקנה, אך זה יהיה לשבוי (או לבעלה של השבויה) סבל כל כך גדול, ולא נכון לחייב אדם בכך, אף אם יעמוד בתקנה. (על כך שחכמים לא הוסיפו איסור כלשהו מעבר ליכולת האדם, ראה עין איה שבת א אות ב).

ב. לפדות תלמיד חכם
סברא שנייה להקל כתבו התוספות שכאשר מדובר בתלמיד חכם או מי שעתיד להיות תלמיד חכם יש לפדותו ביותר מכדי דמיו. וכן כתב הרמב"ן.
גם סברא זו מחודשת, שהרי אם יפדו תלמיד חכם ביותר מכדי דמיו זה עלול לגרום שיחטפו עוד תלמידי חכמים.
במאירי (גיטין מה.) מצינו בזה תוספת דברים שבתלמיד חכם יש שמירה מיוחדת, וז"ל: "וצורבא מרבנן חייבין לפדותו בכל ממון שבעולם וליכא משום איגרויי שתורתו משמרתו אף על פי שגרם החטא ונכשל עכשו וכל שכן שתלמיד חכם אין לו תמורה".
משמע מהמאירי שאם יפדו תלמיד חכם אין לחשוש כל כך שיבואו לחטוף עוד, משום שתורתו משמרתו, ולא יבוא נזק בגללו. אך מסתבר שהמאירי הוסיף את זה רק לרווחא דמילתא, ועיקר העניין שאין לנו תמורתו של תלמיד חכם.
אכן יש שחולקים על תירוץ זה (ראה רמב"ן שם שהוא עצמו כתב שפודים תלמיד חכם יותר מכדי דמיו, אך הביא שיטות שחולקות על כך).
המהרש"ל בים של שלמה (גיטין פרק ד סו) סיפר על המהר"ם מרוטנבורג וז"ל:
שמעתי על מהר"ם מרוטנבר"ק זכרונו לברכה, שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים, והשר תבע מן הקהלות סך גדול, והקהלות היו רוצים לפדותו, ולא הניח, כי אמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני, מאחר שהיה תלמיד חכם מופלג, ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם, ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג, מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה, כאשר כתב בעצמו, שהוא היה יושב בחושך וצלמות, בלי תורה ואורה, והיה מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוספות, ואיך לא היה חש לעון ביטול התורה, מאחר שרבים צריכים לו. ובודאי דעתו היה, שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור, בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל. כי גם שמעתי שהיה בדעת אותו הצורר לתפוס גם הרא"ש תלמידו, ונודע לו, וברח לטוליטילא, ונצול ברחמיו וברב חסדיו. ומשום הכי אמר החסיד, מוטב שתאבד מעט חכמה היתרת מישראל, ממה שתאבד חכמת התורה עיקר, וזה האות שאז פסקה אותו הדבר והשמד לתפוס חכמי הגולה". עכ"ל המהרש"ל.
אם כן התוספות כתבו באחד התירוצים שיש לפדות תלמיד חכם יותר מכדי דמיו, אך יש חולקים, ואפשר שהמהר"ם מרוטנבורג עצמו סבר שלא פודים תלמיד חכם יותר מכדי דמיו ועשה מעשה בעצמו שלא נתן לקהילות היהודיות לפדות אותו.

ג. בשעת החורבן פודים יותר מכדי דמיהם

תוספות (שם) כתבו בתירוץ אחד שבשעת החורבן פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם. התוספות לא פירשו כל כך. אך מצאנו בדברי הרמב"ן והמאירי שהסבירו שיש לפדות בשעת החורבן משום שממילא כולם הלכו בשבי. ז"ל הרמב"ן (גיטין מה.): "וי"ל דהתם בשעת חרבן הבית וליכא משום דמיגרי בהו טפי שהרי כולם בשבי הלכו". וז"ל המאירי: "זו בשעת חורבן הבית היתה וליכא למיחש דליגרי בהו טפי שהרי כלם גלו ונשבו".
פשוט שאין הכוונה שכולם ממש הלכו בשבי, אלא כוונת הראשונים שבשעת חורבן הגויים יכולים לקחת מי שרוצים, ואין מי שיעצור בעדם, ואין לחשוש שהפדיון יגרום לחטיפת עוד שבויים, שהגויים לא צריכים עוד שבויים, וגם ככה אי אפשר לפדות את כל מי שנמצא בשבי.
ראיתי במנחת אשר שכתב הסבר נוסף בביאור תירוץ התוספות ששעת החורבן שאני, וז"ל: "שעת מלחמה שאני וכל שאפשר לחזק לב העם ולאמץ את רוחו לעמוד בקשרי מלחמה יש בזה הצלה גדולה".
לענ"ד הסבר זה אינו נכנס יפה בדברי הראשונים, שברמב"ן ומאירי מפורש שהטעם הוא שכולם הלכו בשבי (כמו שהעיר המנחת אשר עצמו לדברי המאירי). וגם בתוספות נראה שהטעם הוא משום שכולם הלכו בשבי, שלשון התוספות "בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו". לא משמע כהסבר הנ"ל של המנחת אשר, שלדברי המנחת אשר באמת שייך החשש דלא ליגרבו בשעת החורבן, אלא שמפני חיזוק לב העם יש לפדות יותר מכדי דמיהם אף שקיים חשש.

ד. בשעת סכנה פודים שבויים ביותר מכדי דמיהם
כתבו התוספות (גיטין נח.):
"כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בפרק השולח (לעיל דף מד. מז.) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים כ"ש הכא דאיכא קטלא". כלומר שיש לפדות שבוי יותר מכדי דמיו אם השבוי נמצא בסכנה שיהרגוהו, ולכן רבי יהושע פדה את רבי ישמעאל בן אלישע יותר מכדי דמיו.
הרמב"ן (גיטין מה.) הקשה על פירוש זה, וז"ל: "וי"א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן, ולא מסתבר דכל שבי כולהו איתנהו ביה.
כלומר בגמרא (בבא בתרא ח:) מבואר שכל שבוי נמצא בסכנה, ובכל מקרה לא התירו לפדות שבוי יותר מכדי דמיו.
על זה תירץ המאירי (גיטין מה.):
"ואף על פי שאמרו ב"ב ח' ב' דרך כלל שבי כולהו איתנהו ביה מכל מקום שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה". כלומר תלוי מה מטרת השבי. אם המטרה העיקרית של הגויים היא לקבל כסף אין חשש שיהרגו את השבוי.
עוד הקשה הרמב"ן על שיטת תוספות: "ועוד דגבי אשה איכא חששא דעריות ולא חששו ואף על גב שקרקע עולם היא היה להם לחוש". כלומר, אם זה נכון שבמקום חשש נפשות פודים שבוי יותר מכדי דמיו אז היה צריך לפדות אשה ביותר מכדי דמיה משום שיש חשש אונס.
הרי שלדעת הרמב"ן אף בשעת סכנה אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם.
(לענ"ד קצת צריך עיון בתירוץ זה שבתוספות מלשון הגמרא, שמשמע בגמרא שרבי יהושע פדה את רבי ישמעאל רק בגלל שהוא ראה בו שעתיד להיות תלמיד חכם ומורה הוראה בישראל).
בכנסת יחזקאל (הובא בפתחי תשובה רנב ד) כתב שהתירוץ הזה בתוספות שבסכנת נפשות פודים יותר מכדי דמיהם לא שייך אלא לפי הטעם של דוחקא דצבורא, אבל לטעם שלא יבואו לחטוף עוד - אין לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם, וכל שכן הוא, שאם בסכנת נפשות יפדו שבויים יותר מכדי דמיהם, ממילא הגויים ירצו להרוג את השבוים כדי שיפדו אותם יותר מכדי דמיהם. שוב ראיתי בדבר חברון (ח"ג סי' תסד) שכתב מדעתיה דנפשיה ככנסת יחזקאל).
אך צ"ע שבפשטות נראה מסתימת התוספות שכתבו סברא זאת גם לשיטה של 'ליגרבו'. וכן נראה במאירי שסתם והביא סברא זאת ולא כתב שזה רק לשיטה של דוחקא. אם הראשונים היו סבורים שזה רק לשיטה של דוחקא היה להם לפרש זאת. שוב ראיתי שדנו בכך היביע אומר (ח"י סי' ו) והבני בנים (ח"א סי' מג).
ומצד הסברא אף שצודק הכנסת יחזקאל שזה יכול לעורר את הרצון של הגויים לחטוף ולרצוח עוד, נראה שבכל זאת יש מקום לדעת התוספות לפדות שבוים יותר מכדי דמיהם כאשר הם נמצאים בסכנה, אף שזה עלול להביא בהמשך לתוצאות קשות (ראה בסמוך שנבאר יותר).
באילת השחר (גיטין מה.) כתב: "דלא ליגרבו ולייתו' – ברמב"ן כאן חולק על מה שחלקו בתוספות דגופו מצי לפדות ביותר מדמיו וכן מה שכתבו לקמן דף נח. דבמקום סכנת נפשות מותר דהא כל שבי כולהו איתנהו ביה, ומכל מקום אסרו. וצריך לומר דיש כח ביד חכמים לאסור אפילו בסכנת נפשות". עכ"ל אילת השחר.
כלומר אילת השחר עומד על קושי בדברי הרמב"ן: מדאורייתא יש חיוב לפדות שבוי יותר מכדי דמיו כאשר הוא נמצא בסכנות נפשות. אם כן איך באו חכמים (לדעת הרמב"ן), ומפני תיקון העולם עקרו את החיוב? והסביר אילת השחר שצריך לומר שיש כח ביד חכמים לבטל בשב ואל תעשה מצוות פדיון שבויים והצלת נפשות.
לענ"ד ניתן לומר (כפי שכתבנו לעיל) שאין כאן עקירת מצות פדיון שבויים בשב ואל תעשה (כדעת אילת השחר), אלא שחכמים הורו מה יש לעשות על פי התורה בחשבון של הצלת נפשות. ואפשר שלדעת הרמב"ן אסור מדאורייתא לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם. ויותר נראה שמהתורה אין איסור לפדות יותר מכדי דמיהם וגם לא חיוב לפדות יותר מכדי דמיהם לפי התורה, אלא מדובר בשטח אפור, וחכמים תיקנו תקנה שלא לפדות.
המנחת אשר ביאר את יסוד המחלוקת בין התוספות לרמב"ן כך: "ולכאורה נחלקו אם יש להמנע מהצלת האחד מסכנה מיידית מחשש סכנה עתידית של רבים, ועוד יש לצדד בזה דיש להציל מי שנמצא בסכנה ודאית אף שעי"כ הוא מכניס אחרים לספק סכנה, אך מאידך י"ל דאין להציל את היחיד ולסכן רבים אחרים וצ"ע בכ"ז". עכ"ל המנחת אשר.
דבריו הם לא כהבנת אילת השחר (הנ"ל) שסבור שגם לדעת הרמב"ן מהתורה צריך לפדות שבוי ביותר מכדי דמיו, ואף שזה יגרום ספק סכנה סכנה עתידית לרבים, אלא שחכמים ביטלו את החיוב בשב ואל תעשה מפני תיקון העולם.

כיצד נפסק להלכה בשולחן ערוך?
כתב השולחן ערוך (יו"ד סי' רנב סע' ד):
"אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים.
והרמ"א הוסיף: "(ואם אשתו כאחר דמי או לא, עיין בטור אבן העזר סי' ע"ח)".
אם כן השולחן ערוך פסק כטעם בגמרא שלא יבואו לחטוף עוד ('ליגרבי'). כתב ביאור הגר"א (ס"ק ו) מדוע פסק כטעם של ליגרבו: "בעיא דלא איפשיטא שם אבל מדפליגי בכתובות נ"ב א' באשתו משמע משום דלא ליגרבו".
כלומר, אף שבגמרא בגיטין אין הכרעה איזה טעם הוא העיקרי, ניתן ללמוד מהגמרא בכתובות שהטעם העיקרי הוא שלא יבואו לחטוף עוד.
עוד פסק השולחן ערוך כדעת הרמב"ן שיש לפדות תלמיד חכם אף ביותר מכדי דמיו.
השולחן ערוך לא כתב שבמקום סכנה יש לפדות ביותר מכדי דמיו, ומשמע שלא סבור כך, אלא כשיטת הרמב"ן שדחה תירוץ זה. וראה בפתחי תשובה (ס"ק ד) שהביא בזה מחלוקת.

המנהג לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם
למעשה הציבור נהג לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם.
בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' מ) כתב כמה טעמים למנהג:
א. לא בהכרח פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, ש'כדי דמיהם' נמדד לפי המחיר שפודים שאר שבויים, ולפעמים יש גוי חזק ויודע לעבוד טוב שיפדו אותו בסכום יותר גבוה מהמחיר שמשלמים היהודים עבור שבוי היהודי (שאינו חזק), ולכן הגויים לא בהכרח ינסו לשבות בעתיד עוד יהודים אלא ישבו גוי חזק.
ב. שמא יש חכם או מי שמוכן להיות חכם בתוך השבויים.
ג. מכיון שהגויים כופים את השבויים לחלל שבת ולעבור על הדת אין זה נחשב שפודים רק את השבוי, אלא בעצם פודים את הדת.
ד. מייסרים את השבויים בייסורים קשים ממוות (נראה שזה טעם נוסף, אף שהרדב"ז כתב טעם זה באותו משפט של סעיף ג).
וסיים הרדב"ז: "ואף על פי שיש לבעל הדין לומר על כל התנאים הללו אומר התנא אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מכל מקום יש לדחות דדילמא לאו איירי התנא בשבויים דאית בהו כל הני דאמרן וכיון שהדבר ספק הנח להם לישראל ויחזיקו במדה כיון שהם שמחים וששים בה יש להם בזה שכר גדול. ותו שאין אנו כופין אותם אלא הם בעצמם מתנדבין אין כאן בית מיחוש ומצוה רבה איכא ויפה נהגו להחזיק במדת אברהם אע"ה דכתיב נדיבי עמים עם אלהי אברהם".
הב"ח (סימן רנב) כתב שקיימא לן להלכה שמותר לאדם לפדות את בתו או קרוביו יותר מכדי דמיהם, וז"ל:
"ועוד דכיון דפשטינן לה מההיא דלוי בר דרגא דרשאי לפדות בתו לא שבקינן פשטא דתלמודא משום ספיקא דאביי דאמר מאן (דאמר מאן) לימא לן כן היא דעת הר"ן בדבריו למעיין בם ולפיכך נראה לפע"ד דהבא לפדות בתו או קרוביו או אשתו ביותר מכדי דמיהן כלוי בר דרגא לית ליה למיחש דעביד שלא ברצון חכמים ואין למחות בידו דיש לו לסמוך על דברי הר"ן ז"ל אלא דאין לנו לחייבו לבעל בתקנת חכמים לפדות אשתו ביותר מכדי דמיה וכדפסק הרי"ף והרמב"ם".
וכתב הגר"ח קניבסקי בדרך אמונה (מתנות עניים ח יב ס"ק עז): "ובתשו' הרדב"ז מלמד זכות על מה שאין נזהרין עתה בזה ופודין בהרבה יותר מדמיהן וכתב כמה טעמים וסיים דמצוה רבה יש בזה ע"ש ועי' בסמוך בשם הב"ח". ובהמשך (ס"ק עח) כתב בדרך אמונה:
והאחרונים (ש"ך שם סק"ד בשם הב"ח) פסקו דגם את שאר קרוביו ואפילו את כל אדם אם רוצה יכול לפדות בכמה שירצה אלא שאין מחייבין אותו דעיקר הטעם משום דוחק הציבור ולכן אם אחד רוצה לפדות מותר וכן המנהג וכל שכן לתלמיד חכם או אפילו אינו תלמיד חכם אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול שפודין אותו בדמים מרובים ובזה אפשר גם לכוף את הציבור ואם הבעל חייב לפדות את אשתו ביותר מדמיה עי' באה"ע סי' ע"ח ובאחרונים שם ובמקום שיש חשש שיהרגוהו נחלקו האחרונים וכתבו דבזמנינו לכולי עלמא חייבין לפדותן במקום סכנת נפשות".
ובציון הלכה (ס"ק רלב) כתב הגרח"ק שלפי דברי האחרונים הנ"ל (ב"ח, וש"ך) אין צריך למה שנדחק הרדב"ז. נראה שכוונתו שלפי הב"ח עיקר הטעם להלכה שאין פודים ביותר מכדי דמיהם הוא משום דוחקא דציבורא, ולכן מותר לאדם לפדות שבוי ביותר מכדי דמיו מכספו מרצונו שלא בכפייה, וזה מסביר את המנהג שפדו שבויים יותר מכדי דמיהם ולא כפו מישהו לשלם.
אם כן לסיכום, אף שפסק השולחן ערוך שאסור לפדות שבוי ביותר מכדי דמיו שמא יבואו לחטוף עוד, בכל זאת נהגו לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהם. לדעת הרדב"ז המנהג מתבסס על כמה טעמים (שמא יש בין השבויים חכם ועוד טעמים כנ"ל). לדעת הב"ח אנו נוקטים עיקר להלכה את הטעם של דוחקא דציבורא, ולכן מותר לאדם לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם, ורק אין לכפות את הציבור לשלם.
עד כאן עיקרי הסוגיא של פדיון שבויים ביותר מכדי דמיהם. בשיעור הבא בע"ה נעסוק בשאלת שחרור מחבלים ימ"ש תמורת חטופים.

הרב דניאל קירש

הרב דניאל קירש ר"מ בישיבת ההסדר שבי שומרון. רב צבאי במילואים מחבר ספר 'באר הדיינים' על הלכות דיינים.

נושאים שונים
'אלו ואלו דברי אלקים חיים'
כ"ג טבת תשפ"ה
גיטין
האם החשש שהשטר נכתב שלא לשמה הוא חשש אמיתי או רק חשש של לעז הבעל?
אלול תשפ"ד
האבילות על החורבן
מה קרה לבית המקדש של הילדים?
תמוז תשפ
שיעורים נוספים
החרב הסורי
אב תשפ

גיטין

1:00
גיטין
הודאת בעל דין בגט
הרב פנחס מונדשיין | י"ח תמוז תשפ"ה
43 דק'
גיטין
כפיה בגט, גט מעושה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ג אלול תשפ"ה
45 דק'
גיטין
תקנת קיום שטרות ו"בפני נכתב ובפני נחתם": יסודות, מחלוקות והשפעות הלכתיות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ב אייר תשפ"ה
1:08
גיטין
גט שנכתב על ידו של עבד הבעל
הרב חיים כץ | כ"א תמוז תשע"ט

גיטין

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הרב אורי שרקי
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הרב מרדכי הוכמן
הרב בני אלון
הרב חיים כץ
הרב חגי לונדין
הרב יהודה לייב גרונר

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו