בית המדרש
  • מדורים
  • קול צופייך
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש במדבר
  • פנחס
undefined
14 דק' קריאה 62 דק' צפיה
היעד של פנחס – לעצור מלחמת אחים
היעד של בלעם – מלחמת אחים
כשבלעם רואה שעם ישראל הוא חזק ומנצח את כל האויבים שלו, הוא מבין שהדרך לנצח את ישראל היא לעודד מלחמה בתוך עם ישראל. כך יופנה החוזק של עם ישראל כנגד עם ישראל, ואויבי ישראל ינצחו בלי לנקוף אצבע.
בלעם שולח את בנות מואב ומדיין להחטיא את עם ישראל. "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר". (במדבר כה). הָלַךְ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי בֶּן סָלוּא, אָמְרוּ לוֹ, הֵם דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק? מֶה עָשָׂה? עָמַד וְקִבֵּץ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל, וְהָלַךְ אֵצֶל כָּזְבִּי, אָמַר לָהּ, הִשָּׁמְעִי לִי. אָמְרָה לוֹ, בַּת מֶלֶךְ אֲנִי, וְכֵן צִוָּה לִי אָבִי, לֹא תִּשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם. אָמַר לָהּ, אַף הוּא נְשִׂיא שֵׁבֶט הוּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא שֵׁנִי לַבֶּטֶן, וְהוּא שְׁלִישִׁי לַבֶּטֶן.
היעד של פנחס – לעצור מלחמת אחים
פנחס עוצר את מלחמת האחים הזו בהריגת כזבי בת צור וזמרי בן סלוא שקיבצו את עשרים וארבע אלף הלוחמים במשה. "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד).
כלפי חוץ נראה שפנחס הוא חלק ממלחמת האחים ולכן הוא סופג הרבה ביקורת גם מעם ישראל וגם ממלאכי השרת כדלקמן. אבל הקב"ה יודע שמטרתו היא לעשות שלום באמצעות הנשק והרומח, ולכן הוא נותן לו את ברית השלום.
מלחמה במשה ובתורתו - לֹא תִּשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם
בהערת אגב נאמר כי כשאבא של כזבי אמר לה "לֹא תִּשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם" הוא רצה שהיא תכוון להחטיא במיוחד את משה. זמרי מבין את הענין ומביא את כזבי למשה: "תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ, (אחז אותם בשערותיה, בזלזול מופגן) וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ, בֶּן עַמְרָם, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? וְאִם תֹּאמַר, אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ?" הם לא מצליחים במזימתם, אבל בהחלט מצליחים להחליש את משה. "נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה. גָּעוּ כֻּלָם בִּבְכִיָּה, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב, (במדבר כה) "וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (סנהדרין פב.).
פנחס מטעה את תומכי זמרי
אחרי שלא הצליח לזמרי ולכזבי עם משה, הולך זמרי עם אותה מדיינית לאוהל כדי לחטוא. פנחס מבין שהוא צריך להגיע לזמרי שמפלג ומעורר מלחמת אחים. כדי להגיע לנשיא השבט הוא מטעה את תומכיו לחשוב שגם הוא רוצה לחטוא עם את אחת מבנות מדין. הוא מפרק ומסתיר את ראש הברזל של הרומח "שָׁלַף שְׁנָנָה, וְהִנִּיחָהּ בְּאוּנְקְלִי שֶׁלּוֹ" (אוּנְקְלִי – חלוק),
וְהָיָה נִשְׁעָן וְהוֹלֵךְ עַל מַקְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, אָמַר, הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי גָּדוֹל מִשֶּׁל שִׁמְעוֹן? אָמְרוּ, הַנִּיחוּ לוֹ, אַף הוּא לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס, הִתִּירוּ פְּרוּשִׁים אֶת הַדָּבָר". באוהל של זמרי וכזבי מחכה פנחס עד שתש כוחו של זמרי, והוא הורג אותו ואת כזבי. בנתיים המגיפה מכלה את עשרים וארבע אלף תומכיו של זמרי, וכך פנחס יוצא מנצח.
מלאכי השרת ושבטי ישראל – נלחמים בפנחס
חכמינו בגמרא אמרו כי מלאכי השרת רצו לדחוק את פנחס ממחיצתו של הקב"ה, ולא עוד אלא שגם ישראל היו נגדו. אמרו לו שהוא עושה מלחמת אחים. "בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחְפוֹ. אָמַר לָהֶם (הקב"ה): הַנִּיחוּ לוֹ קַנַּאי בֶּן קַנַּאי הוּא, מֵשִׁיב חֵמָה בֶּן מֵשִׁיב חֵמָה הוּא. הִתְחִילוּ שְׁבָטִים מְבַזִּין אוֹתוֹ רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה, שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְהָרַג נְשִׁיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל? (סנהדרין פב:).


וּרְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּהֵא מְכַפֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם
כוונת פנחס לשלום, ולכן הַקְדֵּם לוֹ שָׁלוֹם
אומר ה' למשה לעצור את הקטרוג על פנחס שנראה כאילו הוא במלחמת אחים, אבל דווקא הביא את השלום. "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה). ובגמרא "אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַקְדֵּם לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם", וּרְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּהֵא מְכַפֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם (סנהדרין פב).
לא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים
ובגמרא (זבחים דף קא/ב) "אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי דכתיב 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'. רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים. שכאשר בנו בני גד ראובן וחצי המנשה מזבח בעבר הירדן המזרחי חששו בני ישראל כי הם חוזרים על חטא בעל פעור. "וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא".
פינחס מנהל שיח עם בני גד ראובן וחצי מנשה, והם מבטיחים כי הם לא הולכים להפרד מעם ישראל ולא לעבוד עבודה זרה. "וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם" (יהושע כב ל). בעקבות השלום הזה זכה פנחס בכהונה.
וזה התפקיד של פנחס הוא אליהו לשים שלום בעולם. " וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל לז).

כהנים גדולים מזרעו של פנחס
בזכות תכונת השלום – בניו כהנים גדולים
התוס' בזבחים (קא/ב) מסביר שכאשר פנחס עצר את המגיפה - הוא נעשה כהן רגיל. וכאשר הוא עשה שלום בין השבטים בימי יהושע בן נון הוא נעשה כהן גדול. " מימי משה - נתכהן, וכששם שלום - נתייחס ליקרא כהן ולייחס זרעו במעלות כהונה להיותם כהנים גדולים ". ומביא התוס' את המדרש בספרי שאומר כי כל הכהנים הגדולים היו מזרעו של פנחס "עמדו ממנו שמונים כהנים בבית ראשון ושלש מאות בבית שני".
זוכים לכפר על עם ישראל לעולם
מרשימת הכהנים הגדולים שהיו בבית ראשון רואים שכולם צאצאיו. " אֶלְעָזָר הוֹלִיד אֶת פִּינְחָס פִּינְחָס הֹלִיד אֶת אֲבִישׁוּעַ: וַאֲבִישׁוּעַ הוֹלִיד אֶת בֻּקִּי וּבֻקִּי הוֹלִיד אֶת עֻזִּי: וְעֻזִּי הוֹלִיד אֶת זְרַחְיָה וּזְרַחְיָה הוֹלִיד אֶת מְרָיוֹת: מְרָיוֹת הוֹלִיד אֶת אֲמַרְיָה וַאֲמַרְיָה הוֹלִיד אֶת אֲחִיטוּב: וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת צָדוֹק וְצָדוֹק הוֹלִיד אֶת אֲחִימָעַץ: וַאֲחִימַעַץ הוֹלִיד אֶת עֲזַרְיָה וַעֲזַרְיָה הוֹלִיד אֶת יוֹחָנָן: וְיוֹחָנָן הוֹלִיד אֶת עֲזַרְיָה הוּא אֲשֶׁר כִּהֵן בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בִּירוּשָׁלִָם:
וַיּוֹלֶד עֲזַרְיָה אֶת אֲמַרְיָה וַאֲמַרְיָה הוֹלִיד אֶת אֲחִיטוּב: וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת צָדוֹק וְצָדוֹק הוֹלִיד אֶת שַׁלּוּם: וְשַׁלּוּם הוֹלִיד אֶת חִלְקִיָּה וְחִלְקִיָּה הוֹלִיד אֶת עֲזַרְיָה: וַעֲזַרְיָה הוֹלִיד אֶת שְׂרָיָה וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת יְהוֹצָדָק: וִיהוֹצָדָק הָלַךְ בְּהַגְלוֹת ה' אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בְּיַד נְבֻכַדְנֶאצַּר " (דברי הימים א פרק ה). כל זה בגלל שכהן גדול צריך להיות אוהב ישראל עד כדי מסירות נפש כמו פנחס, וזו התכונה שעברה מפנחס לצאצאיו עד סוף כל הדורות.
וכן לעתיד לבא בבית השלישי
וכן לעתיד לבוא יהיו הכהנים הגדולים בבית שלישי מזרע צדוק שהוא מזרע פנחס, כמו שכתוב בדברי הימים לעיל (א פרק ה). וכמו שכתוב בנבואת יחזקאל (מד טו) "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה' אלוקים ". הרי למדת כי בגלל שהם שמרו על הקודש בעת הטעות של בני ישראל – הם ישארו כהנים גדולים (ע"ע יחזקאל פרק מ מו).
כך מתתיהו ובניו מסכנים את חייהם ונלחמים מרוב אהבת ישראל
כך היו מתתיהו ובניו היו כהנים גדולים, בזכות מסירות הנפש למען העם. בזכות אהבת ישראל האמיתית שלהם. בזכות אהבת ה' ואהבת התורה. הם הבינו שהדרך לאחד את עם ישראל המפוצל בין המתיוונים לבין שומרי התורה היא בלקיחת הרומח בידיהם. שכך למדו מפנחס הכהן. וכך למדו משמעון ולוי האחים שלחמו בעז כנגד טומאת העריות של שכם בן חמור.
כהן גדול – בזכות אהבת ישראל
על כוחה של אהבת ישראל למינוי כהונה אנו לומדים מהמדרש שאומר "א"ר שמעון ב"ר יוסי הלב ששמח בגדולת אחיו - ילבש אורים ותומים. שנאמר (שמות כח) וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן" (מדרש רבה שמות - פרשה ג פסקה יז). ואע"פ שהיה אהרון יכול להתרעם ולומר אני גדול ממשה ולי מגיעה ההנהגה, ולא עוד אלא שאני סבלתי בסבל אחי במצרים ומשה היה בבית המלך, מעידה התורה שהוא שמח בליבו בהצלחת אחיו.
וכמו שפנחס סיכן את חייו כדי להציל את עם ישראל וזכה להיות כהן גדול, כך כל הכהנים הגדולים מסכנים את חייהם להכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים ולכפר על בני ישראל. אע"פ שהם יודעים שנדב ואביהוא נשרפו מאש של מעלה כשנכנסו לקודש הקדשים שלא כדין.
חיילי ישראל - עָבְדֵי עוּבָדָא דְאַהֲרֹן
חכמינו מספרים שתכונת הכהנים היא לא רק לזרע אהרון. "תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד, שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲווּ קָא אָזְלֵי כוּלֵּי עָלְמָא בַתְרֵיהּ, כַּד חָזְיוּהּ לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן דְּהֲווּ קָא אַתּוּ, שָׁבְקוּהוּ לְדִידֵיהּ וַאֲזַלוּ לְבָתַר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. לְסוֹף אַתּוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן לְאִפְּטוּרֵי מִנֵּיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל, אֲמַר לְהוֹן, יֵיתוּן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם. אָמְרוּ לֵיהּ, יֵיתוּן בְּנֵי עַמְמִין לִשְׁלָם - דְּעָבְדֵי עוּבָדָא דְאַהֲרֹן, וְלָא לֵיתוּ בְנֵי אַהֲרֹן לִשְׁלָם - דְּלָא עָבְדֵי עוּבָדָא דְאַהֲרֹן". (יומא עא:).
משמעות הסיפור כי יש כאלה שאע"פ שאינם מזרע אהרון הם עָבְדֵי עוּבָדָא דְאַהֲרֹן – עושים מעשה אהרן. ובימינו מי שמוסר נפש להגן על עם ישראל מפני טומאת העריות של הערבים - הם החיילים. מי שמגן על עם ישראל מהרג – הם החיילים שמסכנים את חייהם מרוב אהבת ישראל. וראוי שיחולו על החיילים כל הברכות שברך ה' את פנחס.



למה נתעלמה ממנו הלכה?
משה לימד את ההלכה ושכחה
הגמרא בסנהדרין (פב/א) מספרת כי כאשר בא זמרי עם כזבי תפוסה בבלוריתה לפני משה "נתעלמה ממנו הלכה געו כולם בבכיה והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד וכתיב וירא פנחס בן אלעזר. מה ראה? אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי, אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל את כותית קנאין פוגעין בו. אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא". אומר פנחס למשה אתה לימדת אותנו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו. אומר לו משה אם ממני נשכח וממך לא נשכח – כנראה שאתה צריך לבצע את ההלכה הזאת למעשה.
רב שכח את ההלכה בענין כותית, כמו משה
ויש שואלים אם משה לימד את פנחס את ההלכה הזו, איך היא נשכחה ממנו? סיפור דומה יש בדיוק בנושא הזה בשאלה מה הדין של בועל ארמית שלא בשעת מעשה. "הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִים בּוֹ. בָּעָא מִינֵיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב, לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין, מַהוּ? אִינְשֵׁייהּ רַב לִגְמָרֵיהּ". שכח רב את התשובה לשאלה מה עושים אם לא פגעו בו ועבר המעשה.
"אַקְרְיוּהָ לְרַב כָּהֲנָא בְּחֶלְמֵיהּ, (מלאכי ב) "בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָיִם, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר". אָתָא אָמַר לֵיהּ, הָכִי אַקְרְיוּן. אַדְּהָכִי אִדְכְּרֵיהּ רַב לִגְמָרֵיהּ" בלילה חולם רב כהנא בעל השאלה את הפסוק בספר מלאכי. ומספר לרב למחרת על הפסוק שראה בחלומו. אמר לו רב הזכרת לי את ההלכה שבנויה על פי מדרש הפסוק הזה.
"בָּגְדָה יְהוּדָה" - זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (ירמיה ג) "בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'". "וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָיִם" - זֶה מִשְׁכַּב זְכוּר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (ויקרא יח) "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה הִוא". "כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה'" - זוֹ זוֹנָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (דברים כג) "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ".
לענין בועל ארמית גם נכתב "וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר" - זֶה הַבָּא עַל הָאֲרַמִּית. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, (מלאכי ב) "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב, וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת", אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְעוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים. אִם כֹּהֵן הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. ואע"פ שאיסור זה לא נכתב בפסוק במפורש הרי הוא כאילו עובד ע"ז "אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אֲבוּיָה, כָּל הַבָּא עַל הָאֲרַמִּית, כְּאִלּוּ מִתְחַתֵּן בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, דִּכְתִיב, "וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר", וְכִי בַּת יֵשׁ לוֹ לְאֵל נֵכָר? אֶלָּא זֶה הַבָּא עַל הָאֲרַמִּית" (סנהדרין פב.).
דרך חתנות אסרה תורה
וחייבים להדגיש שכל הלימוד מהפסוק במלאכי הוא למי שבועל ארמית דרך זנות. אבל מי שמתחתן איתה, אע"פ שהתחתן בדרכי האומות, הרי עבר על איסור תורה. כך מובא ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יב הלכה א) "ישראל שבעל נכרית משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות - הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" - אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה. וכן מפורש על ידי עזרא "ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו".
למה לא נכתבה בתורה במפורש?
אבל דרך זנות לא נכתב בתורה, אע"פ שהוא חמור כאילו עובד ע"ז. "עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר "כי יסיר את בנך מאחרי" מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. ודבר זה גורם להדבק בנכרים שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו" (רמב"ם שם. שו"ע אה"ע טז. ).
חייב מיתה בשעת מעשה - כמו זמרי
ועוד למדנו שיש רשות להרוג את החוטא למרות שאין רשות כזו בשום הלכה אחרת. "הבא על הנכרית בפרהסיא לעיני עשרה ישראלים, קנאין פוגעים בו ומותרין להרגו. ודוקא בשעת מעשה, אבל אם פירש - אסור להורגו, ודווקא שהתרו בו ולא פירש. ודווקא שבא הקנאי להורגו מעצמו, אבל אם שאל לבית דין אין מורין לו כך " (חו"מ תכה ד). ויש לשאול למה הלכה כל כך חשובה לא נכתבה במפורש בתורה? למה היא רמוזה דווקא בספר מלאכי שהוא הנבואה האחרונה בתנ"ך?

הלכות - באתערותא דלתתא
מי שמתעורר לקדושת ישראל – זוכה לקיימה
ההלכה הזו לא נכתבה במפורש בתורה, אלא ברמז בפרשתנו וברמז בספר מלאכי כדי שנעשה אותה מהתעוררות שלנו. לכן ההלכה אומרת שזו הלכה ואין מורין כן. רק אם אדם נתעורר לעשות מעשה כזה - הריהו מקבל בזכותו את ברית השלום. לכן שכח משה את ההלכה ונתעורר אליה פנחס, וכיון שנזכר בה שאל והיה מותר לו לעשות כן. כן שכח רב משמים את ההלכה, ורק רב כהנא שנתעורר לה שמע את הפסוק בחלומו הזכיר לרב את ביאור הפסוק הזה, ללמוד את חומרת הבא על הנכרית.
מי שנתעורר לדרישת המקדש – מגלה את מקומו
כך אברהם שרוצה לגלות את מקום השכינה לעקוד את יצחק רואה את המקום מרחוק. לעומת זאת שני נעריו שלא משתוקקים לגלות את המקום לא רואים אותו. כך יעקב לא זכה לראות את מקום שהתפללו בו אבותיו, עד שהשתוקק לחזור וקפצה לו הדרך. כך מסופר על דוד שהתפלל על גילוי המקום הזה. "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו' הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער".
לכן דוד זכה לגלות את מקום המקדש (זבחים דף נד/ב) "ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד כדכתיב כי קנאת ביתך אכלתני". שגילוי המקום מלמד שהוא ראוי למלכות, שמצוות בנית המקדש שייכת רק אחרי שזוכים למלכות. ומי שגילה את מקום המקדש הוא הראוי למלכות. (בן יהוידע).
ההלכות הראשונות בשולחן ערוך
השולחן ערוך מתחיל בכיסופים לבית המקדש. ההלכה הראשונה בשו"ע היא "יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעוֹרֵר הַשַּׁחַר". ועל מנת להבין למה השולחן ערוך הזכיר את הארי בהלכה הראשונה צריך לקרוא את ההלכה השנייה שמסבירה כי האדם צריך להיות כמו בוראו. "דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ירמיה כה) 'ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג, וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ, שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ'". וכמו שה' שואג כארי בשלוש משמרות הלילה כך צריך להיות האדם.
לכן כתב השו"ע בהלכה השנייה: "הַמַּשְׁכִּים לְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ יְכַוֵּן לְשָׁעוֹת שֶׁמִּשְׁתַּנּוֹת הַמִּשְׁמָרוֹת, שֶׁהֵן בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה וְלַסּוֹף שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַלַּיְלָה וְלַסּוֹף הַלַּיְלָה, שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּאוֹתָן הַשָּׁעוֹת עַל הַחֻרְבָּן וְעַל הַגָּלוּת, רְצוּיָה" (שו"ע או"ח א א-ב). הלכות אלו לא נכתבו בגמרא או במקום אחר, הם המסקנות שלו מהצער של הקב"ה שאנחנו צריכים לעשות כמותו. וכמו שהגמרא כולה מתחילה בהלכה הזו (ברכות ג.), כך השולחן ערוך מתחיל בהלכה הזו.
כן ההלכה השלישית ממשיכה באותו כיוון ואומרת שהתפילה על בית המקדש צריכה להיות בכוונה. "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". וההלכה הרביעית אומרת שהתפילה צריכה להיות מעומק הלב. "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה" (שו"ע או"ח א ג-ד).
שלושת השבועות – תענית דניאל
רוֹצִים בַגָלוּת וּבָעֲבוֹדָה שֶלֹא יִפָרְדוּ מִמִשְכְנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם
את כוחה של אתערותא דלתתא רואים אצל דניאל. בסוף גלות בית שני קורא כורש לעם ישראל לעלות ולבנות את בית המקדש ורק מעט מאוד עולים לירושלים. הם לא מתעוררים, גדולי הדור לא עולים. "אֲבָל שָבוּ מִקְצָתָם וְנִשְאֲרוּ רֻבָם וּגְדוֹלֵיהֶם בְבָבֶל, רוֹצִים בַגָלוּת וּבָעֲבוֹדָה שֶלֹא יִפָרְדוּ מִמִשְכְנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם" (כוזרי מאמר שני). צרי יהודה ובנימין מנצלים את החולשה של ישראל וכותבים לכורש כתבי שטנה והרשיון מבוטל. "וְהֶעָוֹן הַזֶה הוּא אֲשֶר מְנָעָנוּ מֵהַשְלָמַת מַה שֶיְעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְבַיִת שֵנִי".
מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים
כשכורש ביטל את הרישיון היו בוודאי אנשים רבים שהתייאשו מהגאולה, דניאל לא מתייאש והוא מתפלל שלושה שבועות תוך כדי שהוא מונע מעצמו תענוגות. "בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם אֲנִ֤י דָֽנִיֵּאל֙ הָיִ֣יתִי מִתְאַבֵּ֔ל שְׁלֹשָׁ֥ה שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים: לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים".
וַיִּגַּע בִּ֛י כְּמַרְאֵה אָדָם וַֽיְחַזְּקֵנִי
אחרי התפילה הזו דניאל רואה מלאך "וּגְוִיָּת֣וֹ כְתַרְשִׁ֗ישׁ וּפָנָ֞יו כְּמַרְאֵ֤ה בָרָק֙ וְעֵינָיו֙ כְּלַפִּ֣ידֵי אֵ֔שׁ וּזְרֹֽעֹתָיו֙ וּמַרְגְּלֹתָ֔יו כְּעֵ֖ין נְחֹ֣שֶׁת קָלָ֑ל וְק֥וֹל דְּבָרָ֖יו כְּק֥וֹל הָמֽוֹן". המלאך אומר לו כי התפילה שלו נשמעה "אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י׀ מִן־הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ".
בזכות תפילתך היה לי כוח להילחם בשר מלכות פרס בעשרים ואחד ימים שהתעניתה. "וְשַׂ֣ר׀ מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙ נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס". כל המראה הזה בא לחזק את דניאל שתפילתו פועלת בעליונים להכרית את מלכות הרשעה ולהביא גאולה לעולם.
"וַיֹּ֧סֶף וַיִּגַּע־בִּ֛י כְּמַרְאֵ֥ה אָדָ֖ם וַֽיְחַזְּקֵֽנִי: וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙ הִתְחַזַּ֔קְתִּי וָאֹ֥מְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי" (דניאל פרק י).
מקור לתעניות בשלשת השבועות
בטור כתב כי המנהג שדניאל נהג מעצמו הוא המקור למנהגי שלושת השבועות בימינו (טור תקנא). את כוח הרצון של עם ישראל אנחנו צריכים לזכור בשלושת השבועות הללו שמסוגלים להתעוררות לרצות את בית הבחירה, שזה מה שמביא את הגאולה. (ראה ט"ז תקנא ס"ק יז, כה"ח ס"ק קכז).
כך מנהגו של הנודע ביהודה
כך היה עושה בעל מחבר ספר "הנודע ביהודה" וכך מעיד עליו תלמידו בספרו "עולת חדש": "משבעה עשר בתמוז עד ר"ח אב לא אכל דבר מן החי. מר"ח אב ועד תשעה באב לא אכל רק לחם יבש ופיזר אפר על הלחם, וכך נהג עד שהגיע לימי הזקנה. מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה, עד סמוך לזקנתו, שלא היה מקונן בחצי הלילה על חורבן בית אלוקינו ועל גלות השכינה, כביכול". ועם כל חסידותו הייתה "דעתו מעורבת עם הבריות ועם כל האדם."
מחמירים במחולות כל שלושת השבועות
כך אנחנו מחמירים יותר מדעת השו"ע שכתב כי רק מר"ח אב "אין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין" (תקנא ב). אעפ"כ מנהגנו להחמיר מי"ז בתמוז (יעב"ץ עמודי שמים ב' סח. מועד לכל חי ט כ"ו, יפה ללב ב' ד' כה"ח תקנא ס"ק מג). כל זאת שלא ניפול בחטא המחולות בתקופה הזאת שמתחילה בגלל מחולות של חטא העגל.
שהרי ביציאת מצרים לא הייתה שמחה גדולה. להפך, בני ישראל התלוננו שוב ושוב למה משה הוציא אותם ממצרים. בשירת הים, רק אצל הנשים היו תופים ומחולות. הגברים שרו אבל לא ניגנו ולא יצאו במחולות. במתן תורה היה פחד במקום שמחה, ומשה נחלש מאוד ותש כוחו בגלל חוסר השמחה. רק כשמגיע העגל השפל הזה פתאום בני ישראל מוצאים בעצמם כוחות שלא היו מעולם, קמים מוקדם בבוקר, שמחים ויוצאים במחולות. "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב ו).
לכן אנחנו מחמירים על עצמנו לא לרקוד ולשיר בתקופה זו. שנפנה את כל כח השמחה שלנו לאור, לקדושה, לבנין בית המקדש ולא לריקודים סביב עגלי זהב למינהם.
אם תרצו – אין זו אגדה
כך יש הרבה הלכות בשלושת השבועות, בתשעת הימים ובערב תשעה באב שמקורן באתערותא דלתתא ולא בהלכה שנפסקה מלמעלה. הכל כדי שנעורר את ליבנו לרצות את בית המקדש ולא להסתפק במה שיש לנו היום. לרצות להביא אור לכל העולם כולו. לרצות גילוי כבוד ה' על כל בשר. וכשרוצים – הרי זה קורה. ככתוב בתהילים (קב) "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".

סיפור
שבת של שלום
סיפר יוסף שושן, המכונה "יוסף הרקדן": היה לנו בן-דוד שלצערנו היה נשוי לגויה וגר בכפר בצרפת שלא היו בו יהודים כלל. כמובן שלא היה בית כנסת קרוב, ולצערי במשך 20 שנה לא היה בינינו קשר. ידעתי שיש לו נשמה יהודית מאוד מיוחדת, והיה לי חשוב לחדש את הקשר. התקשרתי אליו בכוונה ביום שישי כדי לסיים את השיחה במילים "שבת שלום". בפעם הראשונה הוא הופתע לשמוע אותי ושמח מאוד, וכאשר בירכתי אותו בברכת שבת שלום הוא צחק וענה לי שבת שלום. מאז כל יום שישי הייתי מתקשר ומברך אותו לשבת שלום. אחרי כמה שבועות דיברתי איתו על הארץ, שאלתי מתי יבוא לבקר אותנו. הוא אמר שזה רחוק, שזה לא מעשי, אבל כעבור כמה חודשים והרבה שיחות הצלחתי לשכנע אותו לבוא לבקר בארץ. הוא לא ידע שום דבר ביהדות, לא זכר שום תפילה. הדבר היחיד שהוא שמע מאבא שלו זה נטילת ידיים של הבוקר.
היום הראשון לביקור היה ביום שישי. עברנו ליד הבית של הרב, והבאתי אותו לבית הרב. הרב דיבר איתו בנחת, כאילו השבת לא בפתח. כעבור כמה דקות ביקש ממני הרב לתרגם סיפור שהוא יספר. הרב סיפר שכאשר הוא היה בביקור בצרפת ביקשו ממנו לא לדבר על התבוללות ולא על חתונות של יהודים, אבל הוא לא אהב את הבקשה הזאת, בלשון המעטה, והחליט לדבר על זה דווקא. אני קצת חששתי לתרגם לבן דודי את הדברים, לא ידעתי איך יקבל אותם. אבל כשיצאנו מביתו של הרב הבן-דוד אמר: איזה רב גדול, התפעלתי ממנו מאוד. אחר כך הוא שאל אותי: האם דיברת איתו קודם? האם אמרת לו שאני נשוי לגויה? השבתי שלא, ובן-דודי שאל: אז איך הוא ידע לספר דווקא את הסיפור הזה?
במשך כל זמן הביקור הוא התלווה אלי לתפילה בנץ, ביקר בקבר רחל ובמקומות קדושים אחרים. בתחילה הדברים הללו השפיעו עליו. כשהוא חזר לצרפת הוא רצה להתגרש מאשתו ולבוא לגור בארץ, אבל בסוף השגרה וההרגל הכריעו והוא נשאר שם. אני בטוח שיום אחד המילים של הרב יפעלו עליו והוא יחזור לשורש הקדושה שלו.

שאלות
צדיקים. אני בכיתה י' ויש לי שאלה הלכתית שאשמח לעצת הרב. אמא שלי נשואה בשנית, ולבעלה יש בנים שגדולים ממני. אנחנו גרים איתם ולפעמים יוצא שאני איתם לבד בבית, אנחנו גרים במתחם סגור שבעיקרון אין אפשרות שמישהו ייכנס, מקרה כזה קורה לא מעט ולא קבוע ורציתי לדעת מה ניתן לעשות כדי להימנע ממקרה של יחוד. חשוב לי לשמור את ההלכה במלואה.
זו באמת בעיה גדולה. ואם יש למישהו מפתח לבית שיכול לפתוח בלי שאתם פותחים, זה לא יחוד. אמנם העיקר שלא יווצר קירוב יתר. לא לשבת ביחד בצחוקים. בוודאי לא לשתות בירה ומשקאות חריפים. ואם רוצים להחמיר וכדאי להחמיר - לשים בבית מצלמות שאפשר לפתוח אותם מכל פלאפון של בני הבית.

גיור לעובר . אֵם פונדקאית גויה שהוכנסו לרחמה זרע וביציות של זוג יהודים, האם התינוק שייוולד צריך לעבור גיור?
צריך גיור.
מלון המְצרים . האם מותר ללכת לבית מלון בשלושת השבועות?
אם חלילה לא ייבנה בית המקדש אחרי ראש חודש אב, לא מתאים לבילוי. לנוח מותר




סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il