ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- ואתחנן
ט"ו באב התשפ"ה
מפטיר נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיה מ)
פרשת ואתחנן – שבת נחמו
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשת ואתחנן 122 פסוקים = הַגִּלְעָדִי , חסדים , עבים
בפרשת ואתחנן 12 מצוות, מתוכן 8 מצוות עשה ו-4 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
עשה : אחדות ה' • אהבת ה' • תלמוד תורה • קריאת שמע שחרית וערבית • תפילין של יד • תפילין של ראש • מזוזה • הריגת שבעה עממין.
לא תעשה : שלא להתאוות למה שביד אחר • שלא לנסות נביא אמת • שלא לחון עובדי עבודה זרה • שלא להתחתן בעובדי עבודה זרה.
שבע דנחמתא הוא כינוי לשבע ההפטרות שמפטירים בנביא אחר קריאת התורה, בשבע השבתות אחר תלת דפורענותא שבין תשעה באב לראש השנה העוסקות בנבואות נחמה, תשובה, ובחזון הגאולה, כפי שיהיה באחרית הימים. ההפטרות לקוחות כולן מנבואות הנחמה שבספר ישעיהו, החל מפרק מ'.
כתב אבודרהם בשם המדרש - על דרך צחות כי תקנו לומר בתחלת הפטרות הנחמות 'נחמו נחמו עמי' כלומר שהקב"ה אמר לנביאים נחמו נחמו עמי. על זה משיבה כנסת ישראל 'ותאמר ציון עזבני ה' כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים, ואומר 'עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כי מי קדם'. ובמקומות שמפטירין במקום ההפטרה זו 'עניה סוערה לא נוחמה' כלומר הנביאים חוזרים ואומרים לפני הקב"ה הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו, על זה חוזר הקב"ה ואומר 'אנכי אנכי הוא מנחמכם' ואומר עוד 'רני עקרה לא ילדה' ואומר עוד 'קומי אורי כי בא אורך'. על זה משיבה כנסת ישראל 'שוש אשיש בה' כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע.
יום ט"ו באב ראוי להתנהג בו בשמחה וששון , כמו שאמרו במשנה (תענית ד ח) לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, ומכל אלו העניינים שארעו ביום זה צריך לתת שבח והודאה למקום יתברך ויתעלה ששמחנו, וגם אנחנו נשמח בו מעט, וצריך להרחיק יגון ואנחה ממנו. (סדר היום) וכ"כ החיד"א: יום ט"ו באב ירבה בו קצת שמחה כי יש בו עילוי לשכינה. וכמו שכתב בזוהר הקדוש (חלק ב דף קלח), ויזהר להוסיף בתורה ואילך וכמו שאמרו חז"ל (בב"ב קכא א) מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסִיף – יוֹסִיף, שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף – יְסִיף. פירש הרשב"ם - מן הלילה על היום לשנות יוסיף ימים כדכתיב כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל, כ) וכתיב (משלי ג, ב) כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ . שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה ודלא מוסיף יסיף. (מורה באצבע ס' ח). וכתב הרי"ח ז"ל: וכיוון שעלה חודש זה ביום חמישה עשר – לא ירד, דמעלין בקודש. (ב א ח דברים א)(אוצר הסגולות)
נַחֲמוּ נַחֲמוּ בגימטריא יצחק . כי יצחק אבינו ע"ה תמיד היה לנו למגן וצינה בגאולת מצרים נתן אות ש' שבשמו ישחק [דכתיב (תהלים קה) וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק ] ולקח צדי"ק ובזכותו גם כן הגאולה העתידה וגם ליום הדין. (החיד"א) יצחק הסכים להפחית 210 ממנין שמו – ההפרש בין האות ש' (=300) לאות צ' (=90), הסכמה שהביאה להפחתה של שנות השהות במצרים שצומצמו ל-210 שנים בלבד. וזהו שאומרים בהגדה של פסח שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ .
דאיתא בגמרא - לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ' נַעֲשֶׂה ' לְ'נִשְׁמָע' קָרָאתָ לָהֶם ' בְּנִי בְכוֹרִי ', עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם - שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ - פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא - פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא - פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם - מוּטָב, וְאִם לָאו - פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי - הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. (שבת פט:)
לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה - אמר כן, כדי להודיע למלאכים שרצונו יתברך ללמד בזכותם של ישראל. ולא יקטרגו גם הם. ונראה לי, כי אברהם אבינו עליו השלום ויעקב אבינו עליו השלום שאמרו מה שאמרו, הוא כדי שיעלה הזכות מן יצחק שהוא גבורה, ותהיה ההצלה חזקה יותר. (בניהו שם)
וָאֶתְחַנַּן אֶל יְ-הוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר . (ג כג) אמרו חז"ל במדרש שמשה רבינו התפלל תקט"ו תפילות כמנין וָאֶתְחַנַּן . ואילו היה מתפלל עוד תפילה אחת היה נענה רק שאמר לו השם יתברך (דברים ג כו) רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה .
והטעם בזה כי תקט"ו הוא ר"ת ט"ו ת"ק היינו ט"ו פעמים ת"ק. דמן הארץ עד הרקיע ת"ק שנה ועוביו של רקיע ת"ק. והארץ היא גם כן ת"ק. וכן בין כל רקיע ועובי כל רקיע. והנה הם ט"ו פעמים ת"ק. ואילו היה מתפלל עוד תפילה אחת היה מגיע תפילתו למעלה מערבות (שבעה רקיעים הם, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות חגיגה יב ב) והיתה תפילתו מתקבלת. והנה משה רבינו הבין כל זה ובראותו את עצמו במדרגה הסמוכה למדרגה הזאת היה מתיירא מזה שלא ירשהו עוד להתפלל. וזהו שאמר וָאֶתְחַנַּן אֶל יְ-הוָה בָּעֵת הַהִוא שכבר היה לי תפלת מנין וָאֶתְחַנַּן התחננתי לֵאמֹר שיתנו לי רשות לאמר עוד תפילה אחת.
עוד ירמוז - פרשיות התפילין הם ת"ג אותיות, ופרשת ציצית ס"ט אותיות. סה"כ מנין בָּעֵת (472). וקיבול התפילה הוא ביותר בהיותו מוכתר בטלית ותפילין. וזהו הרמז וָאֶתְחַנַּן אֶל יְ-הוָה בָּעֵת הַהִוא היינו ביום זמן ציצית ותפילין, משא"כ בלילה. וזהו לֵאמֹר לדורות שעיקר תפילתם יהיה ביום בהיותם מוכתרים בעיטופא דמצוה ובכתר תפילין. (אגרא דכלה)
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת . (ה יד)
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת הוא מזמור צ"ב בספר תהילים הנאמר בקבלת שבת לאחר לכה דודי, הוא נאמר גם בתפילת שחרית של שבת ושל חגים. מזמור זה משה רבינו ע"ה אמרו והוא מכלל י"א מזמורים שאמרם משה רבינו.
מה הטעם שדוד המלך ע"ה קבע את מזמורי משה רבינו דווקא בספר רביעי שתהילים .
הענין כי ספר רביעי רומז למדת נצח שהיא בחינת משה רבינו ע"ה וג' ספרים ראשונים הם כנגד חג"ת (ח סד ג בורה ת פארת) ובחינת אבותינו הקדושים ע"ה אברהם מידת החסד, יצחק מידת גבורה וישראל מידת תפארת, וספר רביעי כנגד משה רבינו ע"ה ובחינת נצח. (פני דוד להחיד"א)
וָאֶתְחַנַּן אֶל יְ-הוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר . (ג כג) י' לשונות נקראת תפלה: זעקה. שועה. נאקה. צרה. רנה. ופגיעה. נפול. ופלול. עתירה. עמידה. חילול. חנון. (ספרי)
אֵין תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה . בִּמְקוֹם רִנָּה - שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה. (ברכות ו.)
רמזו שראוי לעשות בתפלה ניגונים , כאשר נוהגים לנגן 'הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב' שקודם 'בָּרוּךְ שֶׁאָמַר' וגם מנגנים באמירת קדיש, ברכו, וגם בנשמת כל חי וביוצר וכיוצא. כדי להבריח התפילה מהמקטרגים, כי יש מקטרגים מעליהם, שעיניהם צרה בתפילות שיתפללו ישראל בעד צרכיהם. ומקטרגים מצד מעשיהם שאינם ראויים לטובה אשר מבקשים. אמנם כשרואין שעושים ניגונים, חושבים שבאו לנגן ולשורר ולא להתפלל על צרכיהם, כי המבקש בעד מחסורו עומד כעני וצועק בקול מר ובכי ואינו משורר, ונמצא עי"כ יהיה הברחה לתפילות מכמה כיתות של מקטרגים שלא ירגישו בהם. (בניהו שם)
לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ . (ה טו)
בדרך הרמז יש לפרש, 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' (משלי יח כב) מָצָא אִשָּׁה , אלול שמזלו בתולה, מָצָא טוֹב , דהנה אמרו חז"ל מפני מה אין אות ט' בדברות הראשונות, שלא יאמרו ישראל בשבירת הלוחות ח"ו פסקה טובה (ב"ק נד:(, על כן בלוחות האחרונות שעלה משה לקבלם בימי אלול, ונתרצה הקב"ה לישראל ונכתב בלוחות וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ , הנה הימים האלה מסוגלים למצוא הטוב. (בני יששכר אלול מאמר א אות ג) ואמרו חז"ל 'הרואה ט' בחלומו – סימן יפה לו' (בב"ק נה א). מעמד שבירת הלוחות היה ביום י"ז תמוז, יום שהוא בגימטריא (=17). כי הלוחות אמנם נשברו, אבל מכיון שהאות ט' נעדרה מהם, לא היתה בכך הפסקה ועצירה של ה' טוב ' לעם ישראל. (בני יששכר תמוז-אב מאמר ב אות א(. י"ז תיבות יתרות דברות אחרונות על הראשונות כמנין טוב . (בעה"ט)
שאלות
א. וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא . (ה טז) ובפרשת יתרו נאמר (שמות ה יז) לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר . מה ההבדל בין שָׁוְא ל- שָׁקֶר . ומה בא להוסיף.
ב. לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם . עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר
עָשָׂה יְ-הוָה בְּבַעַל פְּעוֹר (ד ב-ג) איזו ראיה מצאה התורה ב'בעל פעור' לענין לֹא תֹסִפוּ וְלֹא תִגְרְעוּ , כפי שאומר עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הוָה
בְּבַעַל פְּעוֹר .
ג. רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ (ד ט). מה באה התיבה רַק למעט, הִשָּׁמֶר וּשְׁמֹר לכאורה הוי כפילות.
ד. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ . (ו ז) פרש"י - לְשׁוֹן חִדּוּד הוּא, שֶׁיִּהְיוּ מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ; שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר
לֹא תְּהֵא צָרִיךְ לְגַמְגֵּם בּוֹ, אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד . (ספרי לד, קידושין ל:). לכאורה קשה מהגמרא (בב"מ כד.) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי עֲבִידִי
רַבָּנַן דִּמְשַׁנּוּ בְּמִלַּיְיהוּ – בְּמַסֶּכֶת, וּבְפוּרְיָא וּבְאוּשְׁפִּיזָא. פרש"י - ואע"ג שסדורה היא לו יאמר לו לאו ומדת ענוה היא. וכן 'למד לשונך לומר איני יודע'.
ה. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ י-ְהוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וכו' וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וכו' הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְ-הוָה . (ו י-ב)
לכאורה למה שישכחו את הקב"ה בכניסתם לארץ עד שהיה צורך להזהירם על כך.
ו. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ . (ו ח) מה הטעם דכתיב לְטֹטָפֹת חסר.
ז. רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ (ד ט). שם המלאך הממונה על הזיכרון ושם המלאך הממונה על השכחה.
ח. לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים. (משנה תענית ד ח) מס' טעמים שבגללם ט"ו באב הוא יום טוב – וסימנך ' חֲמִשָּׁה עָשָׂר '.
ט. וָאֶתְחַנַּן אֶל יְ-הוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר . (ג כג) אמרו חז"ל (ילקו"ש) - תקט"ו תפילות התפלל מרע"ה כמנין וָאֶתְחַנַּן . באיזה תאריך החל משה רבינו
להתפלל להיכנס לארץ, ולמה לא התפלל קודם.
י. ביום הזה משה רבינו הכה בסלע ונגזר עליו בשבועה שלא יכנס לארץ.
י. סוד שם ש-ד-י שכותבין נגד 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ' על המזוזה מבחוץ.
כ. בפרשתנו שאלת אחד הבנים בהגדה דאמרינן כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.
כ. וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת י-ְהוָה אֱ-לֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ . (ד כט) מה הטעם שפתח בלשון רבים וּבִקַּשְׁתֶּם , וסיים בלשון יחיד
וּמָצָאתָ , בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ . הול"ל וּמְצָאתֶם, בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
ל. וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הוָה אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם
נֹתֵן לָכֶם . (ד א) מה הטעם שהתחיל בלשון יחיד באומרו שְׁמַע יִשְׂרָאֵל והמשיך בלשון רבים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ .
מ. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה . (ג כז) לכאורה קשה כיון שלא רצה הקב"ה
להביאו לארץ למה הראה לו אותה, יותר טוב היה שלא יראנה כדי שלא יצטער.
נ. בשבע השבתות אחר תלת דפורענותא שבין תשעה באב לראש השנה מפטירין בנבואות של נחמה מספר ישעיה, וסימנך 'נו"ע ארק"ש'.
ס. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה . (ג כז) לכאורה אין זה הסדר דרך ימין, דהול"ל
ימה וצפונה ומזרחה ונגבה שהרי הוא עומד במזרח, וכמו שאנו מוליכין את הלולב. ועוד למה לו להסתכל למזרח הרי הוא עמד בעבר הירדן שהוא מזרח
של ארץ ישראל, אם כן במזרח הוא חו"ל.
ע. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ . (ה כז) לכאורה מהו
פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ הרי כשמדבר עמו ודאי הוא במחיצתו, ועוד מהו וְעָשׂוּ בָאָרֶץ וכי יש הו"א שיעשו אותה לא בארץ. וכתיב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא.
פ. מה הטעם שהמזוזה מימין והחנוכיה משמאל ולא ההיפך . ובשאר המצוות תמיד מקפידים לעשותם בימין. שופר – תוקעים בצד ימין של הפה, קרבנות –
מסתובבים תמיד דרך צד ימין, קידוש – לוקחים את הכוס ביד ימין ועוד. מלבד מצוות תפילין, שמניחים על יד שמאל דכתיב (שמות יג טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל
יָדְכָה דרשו חז"ל (מנחות לז א) יד כהה זו יד שמאל שאין בה כל כך כח כיד ימין.
צ. לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. (ד ב) בפרשת ראה כתיב
(יג א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ . לכאורה כבר נצטוינו על זה.
ק. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד
תִּשָּׁמֵדוּן. (ד כו) כמה שנים קודם החורבן גלו שבט ראובן וגד.
ר. מה הטעם שנהגו לומר ביחיד לפני קריאת שמע 'אל מלך נאמן' ויש שנהגו לכפול ולומר בסיומה, יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֱמֶת .
ש. כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד. (מנחות לו.) מה הטעם שחולץ תחילה את תפילין
של ראש ואח"כ את תפילין של יד. ולא חולץ היכן שחפץ, או ההיפך.
ת. וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְ-הוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-הוָה לַאֲבֹתֶיךָ . (ו יח) פרש"י - זוֹ פְּשָׁרָה, לִפְנִים מִשּׁוּרַת
הַדִּין. מה הטעם דכתיב וְעָשִׂיתָ בלשון יחדי ולא כתיב וַעֲשִׂיתֶם . מי חייב לנהוג לפנים משורת הדין מדינא ולא הוי מידת חסידות.
תשובות
א. אמת והוא נשבע עליו נקרא שָׁוְא שפירושו חינם. כיון שהכל יודעים שהוא כך. בא הכתוב לחדש שאסור לאדם להעיד עֵד שָׁוְא היינו לחינם במקרה בו
יש לו עדים רבים וודאי יצא זכאי, כיון שאתה עצמך לא יודע מאומה להעידו אתה נקרא עד שקר. (מדשן ביתך בשם פה קדוש)
ב. ביזוי בעל פעור הריהו כעובד עבודה זרה ממש וחייב מיתה משום שצורת עבודתה היתה דווקא בעשיית צרכים כנגדה. מכאן ראיה שמוטב לא להוסיף
על המצוות ואפילו כוונתו לטובה כי אולי אינו מוסיף אלא גורע. (פניני הגר"א)
ג. גופך תשמור באורח רגיל וזה בא למעט, אך בעיקר תשמור מאוד על נפשך - וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד . (מ. ש. ת. בשם החוזה מלובלין)
ד. דין או הוראה או להתלמד אם ישאלך אמור לו מיד, אבל כשבא לנסותו אם יודע מותר לשנות ולומר לא למדתי את זה. (תוס' בב"מ שם) ואם ישאלך
להתגרות בך אל תשיבהו ועשה עצמך עניו ואמור איני יודע. (מושב זקנים)
ה. הותר להם בשבע שנים הראשונות שנכנסו לארץ ישראל לאכול מאכלות אסורות ואפילו כתלי דחזירי (חולין יז.), הרמב"ן כותב שהוא גזירת הכתוב,
והרמב"ם כותב משום סכנת נפשות. הרי שבפועל מאכלים אלו מטמטמים את הלב לפיכך נאמר להם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְ-הוָה . (תכלת מרדכי)
ו. ו' ימים מניחים תפילין ולא בשבתות שנקראו אות ולא בימים טובים דכתיב (שמות לא יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא . (הרוקח) וכתב השו"ע - בשבת
ויום טוב אסור להניח תפילין מפני שהם עצמם אות ואם מניחים בהם אות אחר היה זלזול לאות שלהם. (שו"ע או"ח לא א) *
ז. 'זכר' הוא שמו של המלאך הממונה על הזיכרון ויש לו רכ"ז כוחות, 'שכח' הוא שמו של המלאך הממונה על השכחה ויש לו שכ"ח כוחות. נמצא שיש לו
101 כוחות יותר ממלאך הזיכרון. על כן השכחה גוברת על האדם. לפיכך צריך הוא לחזור על לימודו ק"א פעמים כי בכל פעם ופעם שיחזור הוא מחסר
ומחליש כח אחד מכוחותיו וכשחזר ק"א פעמים החליש כל כוחותיו היתרים ונכנס תחת יד המלאך הממונה על הזיכרון ולא ישכח עוד. (כלי יקר) *
ח. ח יתון - חולות בכרמים. מ תי מדבר - פסקו מלמות. ש בטים - הותרו זה בזה. ה רוגי ביתר - ניתנו לקבורה. ע צי המערכה - פסקו לכרותם. ש בט בנימין –
הותר בקהל. ר גל - שבוטלו מחסומי ירבעם. ר"ת ' חֲמִשָּׁה עָשָׂר '. (אוצר הסגולות מנ"א) כתב הרשב"ם (בב"ב קכא א) כל הנך אמוראי לא פליגי אלא מר גמיר
האי מרביה ומר גמיר האי מרביה. היינו שכל הטעמים מוסכמים לכו"ע, אלא שכל אמורא אמר את הטעם שקיבל מרבו.
ט. ט"ו באב החל משה רבינו להתפלל לבטל את הגזירה שלא יכנס לארץ. והוא יום שכלו בו מתי מדבר בשנה האחרונה ומלחמת עוג. (פני יהושע ברכות לב.)
לפי שראה שהתבטלה מהן הגזרה ונשארו מהן ט"ו אלף ופרוטרוט אותן שהיו ראוין למות בשנה אחרונה ולא מתו. אמר שמא הותר הנדר. (תוס' שם) *
י. י"ז בניסן הכה משה רבינו בסלע ונגזר עליו שלא יכנס לארץ. והוא תום ימי השבעה של מרים הנביאה שנפטרה בי' בניסן. (חת"ס ח"ב ע' שלד)
י. יצר במילוי יו" ד צד" י רי" ש סופי תיבות ' שדי '. כשיוצא מפתח ביתו ונותן ידו על המזוזה ונושק יכוין בכוונתו להנצל מיצר הרע. ויכוין ששם שדי
הכתוב במזוזה יצילנו מיצר הרע ונכנס בתוכו להכניעו. (שו"ע האר"י) סוד שם 'שדי' שכותבין נגד 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ' ונזכר גם כן בזוהר 'שדי' מלבר
'והיה' מלגאו, יובן במה שכתוב באיוב (כב כה) וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ . (לקוטי תורה לרח"ו) (עבד המלך)
כ. כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם . (ו כ) זו שאלת הבן החכם. ואע"פ שאומר אֶתְכֶם דמשמע
כמו 'לכם ולא לו', ויש לומר כיון שאמר צִוָּה יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ , אינו מוציא עצמו מן הכלל כמו הרשע שאמר (שמות יב כו) מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם . והאי
דקאמר אֶתְכֶם לפי שעדיין לא נולד באותה שעה שציוה הקב"ה אותה המצוה. (הרא"ש)
כ. כוונת הלב בתפילה תלויה הדבר – שאמרו חכמים (ר"ה יח א) שנים נכנסו להתפלל זה התפלל ונענה, זה התפלל ולא נענה, זה כיוון לבו בתפלתו וזה לא
כיוון לבו. זהו שאמר הכתוב וּבִקַּשְׁתֶּם בתפילה לשון רבים, אבל וּמָצָאתָ רק אתה היחיד. ומדוע כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ , משום שאתה כיונת
בתפילה ודרשת בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ . (פניני הגר"א) *
ל. לימוד כל אחד ילמד כפי הבנת שכלו, ואינם שווים בהבנת סודות התורה, אבל בשמיעה ישתוו כולם כאחד. לכך אמר מְלַמֵּד שהוא בענין הלימוד אֶתְכֶם .
(מנחת יהודה בשם האלשיך) בשעת קבלת ההלכה ממשה כל ישראל כאיש אחד חברים קבלו ההלכה כלשונה וכצורתה, אעפ"כ למדתי אֶתְכֶם לרבים כי כל
אחד יגיע לו בפני עצמו לימודים אחרים. (אגרא דפרקא אות קנ)
מ. מרגלים נענשו דכתיב עליהם (במדבר יד כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ. אמר משה לפני הקב"ה שמא יאמרו העולם
שאני מן האנשים המרגלים דכתיב עליהם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ , משום הכי הראה לו את הארץ. (מושב זקנים.) א"נ רצה הקב"ה להפיס דעת משה בענין
הארץ הקדושה אשר נמנע מלבא שמה ולזכות את ישראל שתהיה נוחה להיכבש לפניהם. למען הכין אותו ולראות את כל ארץ ישראל תחתונה הראהו
תחלה ארץ העליונה שלעומתה למעלה. ('תורת משה' - לאלשיך)
נ. נ חמו נחמו עמי, ו תאמר ציון עזבני ה', ע ורי עורי לבשי עוז, א נכי אנכי הוא מנחכמכם, ר ני עקרה לא ילדה, ק ומי אורי כי בא אורך, ש וש אשיש בה'. ר"ת
'נו"ע ארקש'. (אבודרהם סדר העיבור – הפרשיות וההפטרות)
ס. סמוך למראה עיניו הראהו – שהיה עומד במזרח א"כ מול עיניו היה נקרא מערב שלו ולפי שאין מעבירין על המצוות שהיה מצווה לראות, הראהו
תחילה הסמוך לו שהוא ארץ גלעד שהיה עומד בתוכו ואח"כ פנה דרך ימין לצפון ומשם פנה כסדר כל המערב עד דרום ובסוף הראהו מאחריו שהוא
הצד השני של עבר הירדן וזה נקרא מזרחה והוא ממש הסדר הזה. (טעמא דקרא)
ע. עצת ה' למשה היא שיאחז בכסא הכבוד ולא ישרפו אותו המלאכים בהבל פיהם. וזהו וְעָשׂוּ בָאָרֶץ שישיב להם שאין מקומה של התורה בשמים,
כמאמרם ז"ל (שבת פט.) אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם?, אלא מקום עשייתה הוא רק בארץ ולא בשמים. (אזנים לתורה ע"פ האלשיך)
פ. פרסומי ניסא בחנוכיה מכוונת אל מחוץ לבית לפיכך היא משמאל. והיא כנגד ימין של הנמצא בפנים. סגולתה של המזוזה כשמירה לבית, כפי הנרמז
בשם ' ש-ד-י ' שאותו כותבים בצד החיצוני של המזוזה – נוטריקון: ש ומר ד לתות י שראל. וב'תיקוני זוהר' נאמר, המלה מְזוּזוֹת מורכבת משני המלים
זז מוות , כלומר: בכוחה של המזוזה זז הרע מן הבית ואינו מתקרב אליו. והיא משפיעה ברכה לתוך הבית ולכן נמצאת מימינו של הנכנס. (הרב לוסטיג)
ועוד י"ל 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם'. ומצוות מזוזה היא תדיר בכל השנה, וכיון שחז"ל רצו שיהא מסובב במצוות קבעו חנוכיה משמאל. *
צ. ציבור ובית דין מצווים שלא להוסיף מצוה חדשה לכך כתיב לֹא תֹסִפוּ וְלֹא תִגְרְעוּ בלשון רבים. בפרשת ראה דכתיב בלשון יחיד לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא
תִגְרַע מִמֶּנּוּ קאי ביחיד שאסור לו להוסיף על התפילין וציצית וכדומה. (טעמא דקרא) חֲמִשָּׁה טוֹטָפוֹת בִּתְפִלִּין וַחֲמִשָּׁה מִינִין בְּלוּלָב, אַרְבַּע בְּרָכוֹת בְּבִרְכַּת
כֹּהֲנִים וכדומה.
ק. קל"ג שנים קודם החורבן גלו שבט ראובן וגד. (ערכין יב ב) אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר בגימטריא תשט"ו . מספר השנים שהיו עשרת השבטים בארץ. (הרוקח)
ר. רמ"ה תיבות יש בקריאת שמע וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֱמֶת וחוזר ואומר בקול רם יְ-הוָה
אֱ-לֹהֵיכֶם אֱמֶת (שו"ע או"ח סא ג) כתב הרמ"א ויש שכתבו דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר 'אל מלך נאמן' שמע וגו' כי ג' תיבות אלו משלימין המנין
של רמ"ח. וכן נוהגין. כתב הט"ז - כתב מו"ח ז"ל שעכשיו נתבטל המנהג ההוא ואין אומרים 'אל מלך נאמן' וסומכים על הזוהר שכתב שמשלימין ג'
תיבות במה שהש"ץ חוזר ואומר יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֱמֶת . *
ש. שין חקוק בתפילין של ראש, וברצועה שעל ראשו בעינן שיהא כעין דל"ת, שהן אותיות שד, ורק אחר שיש על זרועו גם התפילין של יד שיש
ברצועתה כעין אות יוד, אז יש אותיות של השם שד"י. לכן צריך להיזהר שלא לחלוץ תפילין של יד קודם של תפילין של ראש. (תפארת שמואל על הרא"ש
הל' תפילין טו ב) ובגמרא שם דאמר קרא וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כל זמן שבין עיניך יהו שתים. פרש"י - משמע שתים כל זמן שיהו בין עיניך יהו שתים
כל זמן שאותן של ראש מונחים אותן של יד נמי מונחין אלמא דראש חליץ ברישא. דהיינו וְהָיוּ לשון רבים כל זמן שמונחים בין עיניך יהיו גם של יד.*
ת. תלמיד חכם חייב לנהוג לפנים משורת הדין מדינא ולא הוי מידת חסידות גרידא. (שו"ת השיב משה יו"ד מח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב לשון יחיד דרק ת"ח חייב
לנהוג לפנים משורת הדין מדינא משא"כ שאר המון העם חייבים רק ממידת חסידות לנהוג לפנים מושרת הדין. (פרדס שמאי) *
מקורות / חידודון *
ו. גם לפי הטעם שכתב הסמ"ג (וכן הוא בהקדמת התיקונים) מפני שבלא תפילין יש לו שני עדים, שהם אות המילה ואות השבת. (כף החיים)
וכתב המגן אברהם - ואם הניחן בשבת לשם מצוה עובר משום 'בל תוסיף' (רשב"א סי' ס"א).
ט. צא וחשוב מן ט"ו באב עד ז' באדר יום שמת בו משה כשתחשוב החדשים על הסדר א' מלא וא' חסר עולה מאתיים יום דהיינו ד' מלאים וג' חסרים ועוד ז' ימים ואם היה מתפלל משה בכל אותן ימים ג' תפלות בכל יום היה ת"ר תפלות רק שידוע שבשבת אין היחיד שואל צרכיו וא"כ כשתסיר כ"ח שבתות שהיו באותן ימים של ר' יום נשאר קע"ב ימים ג' תפלות בכל יום הרי תקי"ו אמנם שתפלת ט"ו בעצמו כיון שלא היה הדיבור מתייחד עם משה אלא ביום ולא בלילה א"כ באותו יום ט"ו לא היה מתפלל כ"א ב' תפלות הרי לך חשבון מכוון שתקט"ו תפלות התפלל משה מאותו יום ט"ו באב עד יום מותו שהוא ז' באדר שמת בו בשעת מנחה כדאיתא במדרש כן נ"ל נכון. (פני יהושע – ברכות לב.)
במדרש איכה יום שבטל בו החפר דאמר ר' לוי כל ערב תשעה באב היה כרוז יוצא הכל יצאו לחפור חפרין וישנין בהן ובשחרית הכרוז יוצא יבדלו החיים מן המתים והיו בודקין אותן ונמצאו ט"ו אלף ופרוטרוט חסרין בכל שנה וכך עשו מ' שנה יום לשנה יום לשנה הרי מ' שנה בשנה אחרונה עשו כן בדקו עצמן ונמצאו שלמים אמרו שמא טעינו בחשבון וכן בי' בו וכן בי"א וכן בי"ב וכן בי"ג ובי"ד עד דאיתמלי סיהרא כיון דאיתמלי סיהרא אמרו ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו"ט. (רשב"ם – בב"ב קכא א)
טעם למספר זה שהוא מספר שם יג"ל פז"ק במילואו שעולה תקט"ו והוא ביסוד לכך הוא מספר אי"ש צדי"ק וכל התפילות מתקבצים ביסוד לכן התפלל תקט"ו תפילות ובזה יובן בס"ד מ"ש מרע"ה לישראל אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְ-הוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְ-הוָה והוא הפרש שיש בין מספר שם הוי"ה ובין מספר שם ישראל הוא תקט"ו שהוא מספר שם יג"ל פז"ק הנז' במילואו וכמספר איש צדיק וידוע כי מרע"ה היה בחי' יסוד דחכמה גם תורה שבכתב היא מאור יסוד דחכמה לכך נתנה על ידו וז"ש אנכי עומד במספר שיש בין ה' ובינכם כדי להגיד לכם את דבר ה' דייקא שהיא תורה שבכתב. (ב א ח דרשות ואתחנן)
ז. למדו מכאן שהשוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו כי גורם לעצמו שגם ה' ישכחו כמ"ש הושע ד, ו וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי . עוד דרשו רז"ל חגיגה ט, ב מן פסוק וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ מלאכי ג, יח שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד ושמעתי רמז לדבר לֹא עֲבָדוֹ ר"ת שלו עולה מאה לומר שהלומד מאה פעמים עדיין נקרא לֹא עֲבָדוֹ .
עֹ בֵד אֱ לֹהִים לַ אֲשֶׁר ר"ת עולה ק"א כי השונה פרקו ק"א פעמים נקרא עובד אלהים.
רמז לדבר הִ שָּׁמֶר וּ שְׁמֹר נַ פְשְׁךָ מְ אֹד ר"ת מן ד"ת אלו עולה למספר ק"א ור"ת של תיבת לְךָ היינו למ"ד וכאילו אמר למוד תורתך ק"א פעמים פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים וזה רמז יקר. (כלי יקר)
כ. וּבִקַּשְׁתֶּם לשון רבים וּמָצָאתָ לשון יחיד - רמז לו אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור. (עטרת זקנים)
היה ראוי לומר ומצאתם בלשון רבים . אבל אילו אמר כן היה נראה כי הרבים הדורשים להקב"ה מתוך גלותם יהיה נדרש להם ולא כן ביחיד, לפי שזכות הרבים גדול, כמו שאמרו אין הקב"ה מואס תפלתן של רבים, שנאמר (איוב לו) הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס , על כן אמר וּמָצָאתָ ללמדך כי גם ליחיד ידרש כשידרשנו בכל לבבו ובכל נפשו, ולא יהיה ענינו נגזר אחר הרבים להיותו נמנה בכללן. (רבינו בחיי)
פ. לגבי הצד שבו קובעים את המזוזה נאמר במנחות (לד ע"א): "רב פפא איקלע לבי מר שמואל, חזא ההוא פיתחא דלא הוה ליה אלא פצים אחד משמאלא ועבידא ליה מזוזה, א"ל: כמאן? כר"מ, אימר דאמר ר"מ – מימין. משמאל מי אמר? מאי היא? דתניא: ביתך – ביאתך מן הימין; אתה אומר: מן הימין, או אינו אלא משמאל? ת"ל: ביתך. מאי תלמודא? אמר רבה: דרך ביאתך מן הימין , דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר. רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר, מהכא: (מלכים ב' י"ב) וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ בימין [מִיָּמִין] בְּבוֹא אִישׁ בֵּית
יְ-הוָה וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית יְ-הוָה . (חבל נחלתו יב לד)
אומר לך עוד על הא דאיפסק להלכה מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל ופירשו הטעם כדי שיהיה מסובב במצות.
וקשה הרי גם מ"ד בימין טעמא רבא אית לי' ימין הואיל ואתעבד בי' מצוה חדא וכו' (כמבואר בשאילתות) ונראה לפרש עפ"י מ"ש בס' שערי אורה על פסוק (תהלים לא כ) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ שיש בצפון (מדת הגבורה) רב טובות כי כל הטובות והשפעת הנשפעים מלמעלה כשמגעת ההשפעה למדת הצפון מעיינים שם בדין אם ראויה ההשפעה לירד וכאשר אותו האיש הנשפע בעבורו אינו ראוי אז מעכבים אותו ההשפעה שם ע"כ יש שם צפונים טובות רבות וז"ש מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְ"תָּ לִּירֵאֶיךָ כי נשארו שם בצפון גנזי נסתרות והם צפונים ליראים והבן ע"ש:
ועפ"ז פי' ה"ה החיד"א זלה"ה (ישעיה מג ו) אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי ע"ש ומעתה נחמד הדבר דאיפסק מזוזה בימין ונ"ח בשמאל והטעם בכדי שיהיה מסובב במצות בימין ובשמאל בכדי אשר מדת הימין יוריד תמיד השפע של החסדי"ם ומדת שמאל לא ימנע השפע ולא יצפין אותו. (בני יששכר כסליו טבת ג)
ש. דכתיב (דברים כח י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְ-הוָה נִקְרָא עָלֶיךָ . פרש"י אלו תפילין של ראש - שכתוב בו רוב השם שי"ן ודל"ת. שישים הרצועות על ראשו [בענין] שיהא דל"ת כדי שיהא שדי נראה עליהן דשי"ן נראה בקמט בית חיצונה שכפל הקלף כעין שי"ן ודל"ת נראה בקשר (מנחות לה: ד"ה קשר של תפילין)
ר. להשלים רמ"ח – כדאיתא במדרש הנעלם פתח ר' יהודה ואמר (משלי ג ח) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ . התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעוה"ז ובעוה"ב דאמר ר' נהוראי אמר ר' נחמיה בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק"ש כתיקונו כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וכו' והלא בק"ש אין שם אלא רמ"ה תיבות וכו' מאי תקנתיה תיקנו שיהא ש"ץ חוזר ג' תיבות ומאן נינהו יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֱמֶת כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכו' וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור אינו משלים איבריו מפני שחסרו ג' תיבות שש"ץ חוזר מאי תקנתיה יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות אותם ג' תיבות דק"ש שש"ץ חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הצבור עכ"ל בקיצור [ב"י]: (משנה ברורה שם)
וכן נהגו בני ספרד, שלא לומר 'אל מלך נאמן', ולהשלים הג' תיבות – חוזר שליח ציבור יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֱמֶת , שבתחילה מסיים פרשת ציצית ואומר "אמת", וחוזר ואומר בקול רם: יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֱמֶת . וכן כתוב בספר הזוהר בסוף פרשת וַיֵּרָא אֵלָיו יְ-הוָה ,(בראשית יח) דבקריאת שמע אית רמ"ח תיבין עם יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֱמֶת (בית יוסף)
ת. רַבָּה בַּר בַּר חָנָן תְּבַרוּ לֵיהּ הָנְהוּ שָׁקוֹלָאֵי חָבִיתָא דְחַמְרָא, שְׁקַל לִגְלִימַיְיהוּ. אֲתוֹ אֲמַרוּ לְרַב. אֲמַר לֵיהּ: הַב לְהוּ גְּלִימַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ דִּינָא הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, ״לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים״. יְהַיב לְהוּ גְּלִימַיְיהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: עַנְיֵי אֲנַן, וְטָרְחִינַן כּוּלֵּהּ יוֹמָא, וְכָפֵינַן, וְלֵית לַן מִידֵּי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל הַב אַגְרַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ דִּינָא הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין , ״וְאׇרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר״ (בב"מ פג א)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
אוי ויי!
אנחנו קודש למענך
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
