ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- סיפורים ותולדות צדיקים
- תולדותיהם של צדיקים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הודיה לד'
"אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו שאנחנו משכימים ומעריבים ערב ובקר ואומרים פעמים בכל יום שמע ישראל וכו'".
כך – נהג לספר בהתרגשות – היה נפתח השיעור בכל יום בכתתו של הרב בילדותו בשיקגו, והרב ניסה והצליח לגרום לנו להרגיש אתו שם בכתה, ולחוש בזכות ובאחריות הללו.
לפני שנחלוק יחד כמה דברי זכרון מרבנו זצ"ל, חושבני שצריך לתת "מסגרת לתמונה", דימוי שהרב עצמו נהג להשתמש בו.
יש שמתבטאים בחודש האחרון, מתוך אבלם, שהעולם בלעדי הרב כבר לא יהיה כמו שהיה קודם לכן, או שאומרים: איך יתכן שהעולם מתקיים כעת בלעדיו. ואני חושב להציע לומר: איך היה נראה העולם אם הרב לא היה בא לעולם, ובשם רעייתי יעל שתי' אומר, שמעטים, אם בכלל ישנם כאלו, האנשים שהשאירו פה כל כך הרבה מורשת מתועדת – הרצאות ושיעורים מלאים בחכמה, כתובים, מוקלטים, מצולמים, בכמות ובאיכות כזו, ספרים רבים וסרטים חינוכיים, עד שצריך ממש מרוצת חיים שלמה כדי להספיק לצרוך את כל אשר השאיר לנו.
ועל זה חושבני שכולנו צריכים ורוצים להתאחד ולומר תודה גדולה לד' על המתנה הנפלאה הזו שהוריד לעולם. תודה שזה היה בדור שלנו ותודה שבדור שלנו זכינו אנו כאן כולנו להיות שוהים במחיצתו ומודרכים על ידו. איך היה עולמנו הכללי, והפרטי של כל אחד מאתנו, נראה בלי הדרכתו והנהגתו של הרב אותנו.
עד ארבעין שנין
אתמול ממש בסוף פרשת כי תבא קראנו בבית הכנסת:
"וְלֹא־נָתַן ד' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאׇזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר...".
בגמרא במסכת ע"ז ה: "אמר רבה, שמע מינה: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין", אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, שהרי משה אמר זאת לישראל רק לאחר ארבעים שנה.
לפני 40 שנה זכיתי להכיר את הרב. אינני יכול להתיימר לומר שאני עומד על דעת רבי אבל יתכן שלשון הגמרא היא מחוייבות, שאחרי 40 שנה מחוייב תלמיד לעמוד על דעת רבו.
בדברינו הערב אנסה לעמוד על מקצת דעת רבנו ולשתף את הציבור הקדוש כאן שזכה להיות לצד רבנו ושרבנו זכה לכהן לו כרב הקהילה משך שלושה עשורים.
הרב הכניסנו בשערי התורה
"ותלמדנו חוקי חיים, ... והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך...".
"ברוך הוא אלקינו שהבדלנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, הוא יפתח לבנו בתורתו, וישם בליבנו אהבתו ויראתו, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם".
לכל הדברים הללו היה רבנו זצ"ל שליח נאמן. לימד אותנו חוקי חיים, הבדיל אותנו מן התועים, נטע בנו חיי עולם, פתח לבנו בתורת ד' וכו'.
אדם חייב בכבוד רבו יותר אפילו יותר מכבוד אביו, שרבו מביאו לחיי עולם הבא. הרב הרכיב אותנו על במותי התורה, הוא פתח את השער אליה, את שערי התורה, אליה ואל אהבתה.
הוא האהיב עלינו את התורה. הרב דיבר תמיד על ערך חשיבות הזכרון שלנו את עברנו ותפקידנו, הוא הפך את העבר להווה, ומתוך כך ממילא מתפתחת אהבה עצומה להשם ולעם ולארץ. הרב האיר לנו תורת חיים. האיר לנו התורה בחיותה, כפי שהוא עצמו חי אותה.
בשולחן ערוך יו"ד סי' רמב, סע' ל אומר הרמ"א בהגדרת מי נקרא רבו מובהק: "ובימים אלו, עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה, רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר". הדברים לקוחים מדברי המהר"י קולון וכשבדקתי בדברי המהרי"ק עצמם, נוכחתי שכוונתו היא במילים "האמת והיושר" לפסקים שלימד הרב בלימוד ההלכה עצמה. אבל לשון הרמ"א להבנתי מתפרשת גם בפני עצמה "והעמידו על האמת והיושר". זו היתה כל מהותו של הרב, להעמיד אותנו תלמידיו ושומעיו "על האמת ועל היושר".
ראייה ראשונה
כשהייתי בן 14.5 בסיום כיתה ח', הורי היקרים יצאו לשליחות מטעם הסוכנות היהודית לעיר אולבני שבצפונה של מדינת ניו יורק.
בהעדר בית ספר יהודי לכיתה ט' בעיר, ביררו הורי אצל רב העיר – הרב משה בומזר – היכן נמצאת ישיבה קרובה שאוכל ללמוד בה, ומצד שני שלא תהיה שונה לחלוטין בהשקפת עולמה מעולם הערכים שעליו גדלתי כאן בארץ.
זכור אותו האיש לטוב על שהוא שידך ביני ובין רבנו זצ"ל. אני זוכר שלאחר נסיעה של שעתיים וחצי דרומה, והשנה היא שנת ה'תשמ"ו (1985), הגענו לחניה של הישיבה ובחוץ נערים צעירים בני גילי משחקים בכדור, ואימי אומרת לי: "הנה תראה, יש פה גם כמה נערים עם כיפה סרוגה. בטוח יהיה לך פה טוב".
נכנסנו, אבא, אמא ואני אל חדרו של ראש הישיבה. אני באופן טבעי מתרגש מאד, והורי שואלים האם ראש הישיבה חושב שהישיבה תתאים לי. כמובן שהרב השיב שהיא תתאים. מיד שאלתי: אבל אני מקווה שלא כופים כאן לחבוש כובע שחור, ללבוש ז'קט ולנעול נעליים, כי אני רוצה להמשיך ללכת בסנדלים כמו בארץ.
הרב השיב בחיוך אוהב ומרגיע שעל הכובע השחור הוא מוותר לי לגמרי, ולגבי הז'קט, הוא נותן לי זמן להחליט בעצמי, ולגבי הנעליים אמר שזה כן חשוב לו כי זה לא נוגע רק לזמן התפילות, ובבית המדרש התלמידים אינם נועלים נעלי התעמלות או סנדלים.
הפשרה המתונה הזאת השפיעה עלי. התרשמתי עמוקות מהיכולת של מחנך להפריד בין העיקר ובין התפל, והדבר חיבר באופן מיידי בין הרב לביני.
על מנת שלא להותיר אתכם סקרנים, אספר שבתוך ימים בודדים רכשתי נעליים, וכדי לא להיות יוצא דופן גם קניתי ז'קט, ולאחר כמה שבועות, כן, מרצוני החופשי, קניתי כובע שחור עם נוצה אדומה ב-25$ שאותו הייתי חובש כמו כולם בשעת התפילות בלבד ובשבתות. הקפדתי שאף פעם לא יצלמו אותי אתו ומעולם לא לקחתי אותו הביתה, ולא הבאתי אותו עמי בשובי ארצה. יתכן שהוא נמצא עדיין על המדף בחדר ההלבשה בישיבה .
זה היה המפגש הראשון עם מי שיהפוך להיות הדמות המחנכת המרכזית ביותר בחיי ושזכיתי להיות מושפע וקרוב אליו בחסדו הגדול 40 שנה. הרב היה לנו למורה דרך לחיים, משך 40 שנה, החל מנערותנו ועד בגרותנו כשאני עצמי כבר כמה וכמה שנים סבא. זאת זכות שבאמת לא רבים זוכים לה.
נער בישיבה
בשנתיים שלמדתי בישיבה הייתי למעריץ נלהב של הרב והייתי משכתב בעברית את שיחותיו שמסר לנו ואת השיעורים שלו. את חלקם זכינו להוציא לאור כעבור כמה שנים בארץ בספר "חוקי חיים" מה שהרב היה מכנה The Tishrei Book.
כנער מתגבר הולהבתי מהידיעות המרשימות של הרב בכל תחום, נהניתי מחוש ההומור שלו, מהסיפורים שלו. שתיתי בצמא כל דבר שאמר ואגרתי אל ליבי ידיעות ומוסרים, שמות של גדולי ישראל, שמות של ספרי קודש.
עד מהרה הרב מינה אותי להיות האחראי על מכירת ספרי קודש ענקית שעשתה הישיבה על מנת להפיץ תורה בציבור הרחב המגוון ומהתעסקות זו זכיתי ללמוד הרבה על שמותם של ספרים, על תוכנם ועל מחבריהם.
השיעורים הכלליים של הרב בכל שבוע במסכת הנלמדת לצד שיעורי המוסר שלו, העובדה שהוא הוא עצמו היה המורה להסטוריה, הגאונות שלו לנהל מוסד חינוכי שנערי התיכון ותלמידי בית המדרש הבוגרים שלומדים למבחני סמיכה לרבנות, הערבוב הדווקאי של אלו עם אלו גם יחד בחדרי הפנימיות של הישיבה ולימוד ותפילה משותפים בבית המדרש, היו כל אלו בכדי לייצר את הסביבה היפה ביותר שיכול נער בן 15 לזכות בה.
הרגשתי אז שממש נהפכתי והייתי לאיש אחר. קנינו מדרגת חיים חדשה. חז"ל אמרו בסנהדרין יט. "אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". "אני היום ילידיתיך". הרב הוליד אותנו מחדש.
אנו זוכר את מחשבותיי רצות בשומעי את שיעוריו בישיבה, מההתרשמות מכך שלכל מסר תמיד היה לרב סיפור נלווה מן המוכן. תמיד תמהנו לעצמנו, איך זה שהרב פוגש כל הזמן סיטואציות רבות כל כך שהוא יכול לספר עליהן ולהשתמש בהן להעביר דרכן את מסריו בשיעור. למה לי לא מתרחשים כל המאורעות הללו? ברבות השנים הבנו משהו שלמעשה הוא בעצמו אמר לנו, שהוא למד מרבו ר' מנדל קפלן איך לקרוא עיתון, איך להרכיב את המשקפיים של רבותינו, את המשקפיים של התורה, ולהביט על כל מאורע שהוא, וממילא כשזו ההסתכלות, כל דבר שקורה במציאות, רואים בו את הקב"ה שמנתב את הכל ומנצח על המקהלה כולה.
המסרים עם הסיפורים חדרו עמוק אל תוככי לשד העצמות הרכות שלנו, הנערים שרק חגגו בר מצווה שנה או שנתיים לפני כן. כל מסר שכזה היה כמו בוסט של עירוי ויטמינים דשנים ורעננים אל תוככי העורקים וורידי הנשמה. הרב נהג לומר שמי שנכנס בשערי הישיבה למעשה לעולם לא יוצא ממנה. אני זוכר את המכתב שהרב מקריא בכאב, שכתב לו תלמיד ששנה ופירש, ומאשים בו את הרב שדברי הרב רודפים אותו וגורמים לו ייסורי מצפון. הרב אמר, לא התכוונתי אף פעם לרדוף אף אחד אבל טוב שהתלמיד ייזכר מדי פעם בדרך הישר. דברים אלה הותירו רושם בל יימחה שעיצב את צורת החשיבה של התלמידים, את השאיפות שלהם.
שגורה היתה על לשון הרב אמרתו של הבעש"ט: "אדם נבחן ונידון לא רק לפי מה שהצליח לעשות אלא גם לפי מה ששאף להיות, מה שרצה לעשות". דברים אלו חיזקו מאד מאד ודרבנו אותנו הנערים להיות אנשים טובים יותר.
ויש את שאר הפתגמים של הרב שתמיד נזכרים בהם: "לעולם לא תתחרט על אמירה שלא אמרת", "כשנהייתי סבא התחלתי להתנהג יפה". "אם מוחקים את העבר, אין טעם בעתיד, שכן אין על מה לבנות ואת מה לשפר, ולכן אמר משרע"ה 'זכור ימות עולם'". "כשאתם מתפללים תיזהרו במה שאתם אומרים כי יכול להיות שהקב"ה מקשיב". "אל תשלב פה אם המוח לא מופעל".
על מנת להמחיש כמה העריצו כולם את הרב אספר שאני זוכר שפעם המורה האהובה שלנו לאנגלית הגב' רזניקוף התווכחה עם חבריי בכיתה לגבי משמעותה של מילה באנגלית. מאחר שהתעורר ספק גדול, הכריעה המורה שאחד התלמידים ילך לחדר של ראש הישיבה וישאל אותו והכרעתו של הרב כבר-סמכא בשפה האנגלית תהיה המילה האחרונה...
אני נזכר שבאתי פעם אל הרב בתדהמה למשרדו כששמעתי שכל התלמידים ידליקו נרות חנוכה בחדר האוכל ולא בחדרים שלהם. אמרתי לרב: אבל אני לא מכיר נוהג כזה. בארץ מדליקים ליד המשקוף של החדר בו לנים, או על אדן החלון, פרסומי ניסא. הרב הסביר לי שבאמריקה חוששים שתפרוץ Conflagration (מילה לא בשימוש באנגלית מדוברת). הרב יונה גבירץ, חתנו של הרב שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי, ראה שאני נבוך וביאר לי: "by the way, that means fire". הרב ווין אמר בעברית: כן, תבערה.
הרב וויין היה אז בעיצומה של מסירת סדרת השיעורים המיתולוגית שלו בהיסטוריה, בבית הכנסת שלו הסמוך "בית תורה". פעם בשבוע בערב, התקיים השיעור והיה מוקלט באופן מקצועי במושגים של אז. אני חושב שכשהגעתי היו בשיעור מס' 39 – "The Jews Of The Renaissance". אינני זוכר עם הרב יונה גבירץ פנה אליי או שאני פניתי אליו אבל מתוך אהבה גדולה זכיתי להיות האחראי על ייצור של הקלטות והכנת ההזמנות מרחבי העולם כולו. היה חדר מיוחד ובו מכשור מיוחד להכפלת העותקים. היינו מדביקים על הקלטות מדבקות ייעודיות ומכניסים במזוודות החומות שרבים מן היושבים כאן ודאי זוכרים אותן. כך ביליתי באושר ובתחושת שליחות גדולה את ההפסקות שבין השיעורים.
שמעו הגדול של הרב יצא משם, כשבשנים הבאות עתידות להיות מופצות בתשלום יתר על מיליון קלטות, שלימים הסתבר שהבקיעו גם את מסך הברזל אל תוככי רוסיה הסובייטית וחשפו ליהודים רבים את יהדותם.
העבר בהווה
כמה לא הוגן לומר דברי זכרון או להספיד את מי שכשרונו הגדול הייחודי היה בין היתר בתורת הנאום. והאמת היא שיש פרדוכס בלהספיד את הרב. הספד הוא הודאה בפרידה. אלא שכל מהות משנתו של רבנו היא שהעבר חי בתוכנו, ושיש רצף זמנים שאינו נפסק אף פעם. האבות חיים בקרבנו ואנו המשך שלהם. אם כך רבנו אינו שייך לעבר בלבד.
העבר היה תמיד חלק ממנו בהווה, ובכך הוא היה כצופה את העתיד. הוא שידר את הרוח הזו בכל. גם הישיבה בעצמה, שערי תורה, נקראה על שם הישיבה שסבא של הרב – הרב חיים צבי רובינשטיין ניהל עבור מרן הרב קוק ביפו לפני 120 שנה.
אין "קהל צופים" בעולם היהודי, כדברי הרב, אלא כולם שותפים בעשייה, בהתהוות ההסטוריה היהודית. יפה אמר בלוויה הרב איתיאל גולדוויכט: הוא לימד היסטוריה ובעצמו הפך להיות חלק מרכזי בה. כל מבטו של הרב וויין על ההיסטוריה היהודית, על ההוויה היהודית, היה מבט אחד כולל, מבט אלוקי-נצחי שרואה את הדברים מתחילתם ועד אחריתם. "לזכור זה להרגיש שייכות", אמר. אלו למעשה היו דברי יעקב אבינו לבניו סמוך למותו: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". ואלו היו דברי משה רבנו סמוך למותו: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור... זקניך ויאמרו לך". לא הצטמצמות למבט העכשוויסטי המוגבל של 70, 80, או אפילו 90 שנות החיים של אדם.
כך למשל, תמיד כשהרב דיבר על המאה ה-18 אמר שאי אפשר להבין אותה מבלי להבין את המאה ה-17. במאה ה-18 פעלה תנועת החסידות ובעקבותיה תנועת ההתנגדות וכן תנועת "ההשכלה". הרב תמיד ציין שהן תוצאות של אשר אירע במאה ה-17 שקדמה לה, בה התרחשו פרעות ת"ח ות"ט העקובות מדם והן שגרמו למשיח השקר שבתאי צבי להופיע ולגרום מכה אנושה לעם ישראל. והוא – שבתי צבי – זה שהביא לכפירה במשיחיות ובגאולת ישראל ומצד שני להיווסדותה של תנועת החסידות שבאה להוציא את הייאוש מעם ישראל.
רבנו נהג לספר שכשהוציא את רישיון הנהיגה הישראלי שלו, ביוצאו מן החניה, העיר לו הבוחן שרואים שהוא אינו ישראלי, כי לפני שיצא לכביש הוא הביט במראה האחורית של הרכב (rearview mirror), מה שישראלים רבים לא עושים מספיק. מכאן נהג להמשיל שאנחנו צריכים תמיד להביט במראה האחורית. "אנו באים מאוחר מדאי והולכים מוקדם מדאי ורואים פרק מצומצם במציאות ומגיעים ממנו למסקנות שגויות", אמר. אי אפשר לצאת לדרך מבלי להביט במראה האחורית, זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור.
בדרך כלל כשמזכיר היה הרב שם של ספר או גדול בישראל היה מציין את שם משפחתו ורק הוא ידע ששם משפחתו של הקוצקר הוא מורגנשטרן וששם המשפחה של ר"ח וולוז'ינר הוא איצקוביץ ושל החפץ חיים כגן. היה מוסר לנו סדרות שיעורים בספרי אח של סבתא רבתה שלו – ר' צדוק הכהן מלובלין (הרב לימד ממשנתם של חסידים וממשנתם של מתנגדים כאחד) והזכיר ששם משפחתו רבינוביץ'. גם זה היה כדי להאיר את הדמויות האלה כדמויות אמתיות רלוונטיות שחיות במציאות כמו זו שלנו עכשיו ושההסתלקות שלהם מהעולם היא טכנית לחלוטין אבל אין שום סיבה בעולם שלא נרגיש אותם כמו עכשיו כאילו הם נמצאים פה.
הרב לימד אותנו שהשמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם. ו"לא בשמים היא", במובן נוסף: שהיא כאן ממש – "אנחנו אלה פה כולנו חיים". מצד אחד "לא את אבותינו כרת ד' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים", ומצד שני "לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו ... את גדלו אתו ידו החזקה...", להרגיש את הכל בו זמנית, שא"י והתורה והיותנו לעם הם בכל יום כחדשים.
דבר אל העם – אמן הדיבור
כמו דבריו הנודעים של הרב הרצוג לרבנו בילדותו "האם שמעת מה שאמרתי?" אחרי שאמר שהוא וחבריו צריכים לפעול לשיקום כלל ישראל לאחר השואה, הרי אחד מהמנועים של הרב שבלא ספק היוו את שורשי המוטיבציה שלו בדרכו בחייו היתה האמירה האלמותית של החפץ חיים לתלמידו הרב אליעזר לוין – חותנו של הרב: "גיי רעדן מיט ייִדן" – "לכו דברו עִם העם". אמר רבנו על כך: "אינני היורש של חותני, אך סיסמא זו נתקעה גם בראשי. אין צורך לצעוק עליהם ולא לזעוק ולא לאיים, אלא לדבר. דרכיה דרכי נעם".
כך כותב רבנו: "על אף שהתורה נחקקה באבן ונכתבה על קלף כדי שהעם היהודי יוכל לקרוא אותה וללמוד אותה, התורה עצמה מספרת לנו שהקב"ה כמעט תמיד אומר למשה " דבר אל בני ישראל". התורה שבעל-פה ... מבוססת כולה על תקשורת מדוברת... הדיבור הוא צורת התקשורת המרכזית שלנו עם בני אדם...".
והרב היה אמן המילה. במעט מילים קולעות ידע להדריך אותך באופן כזה שהדברים "יהיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם".
הגאונות והמקצוענות בתורת הנאום של רבנו נוצרו ושוכללו בו בשל שליחויות אלו מהחפץ חיים ומהרב הרצוג. לאלו התווספה האהבה הגדולה שאהב הרב את התורה, ואת עם ישראל. אם צריך לדבר עם עם ישראל צריך לדעת כיצד לדבר עמו. בישיבת שערי תורה, לתלמידים הבוגרים בכתה י"ב היה שיעור שבועי עם הרב בתורת הנאום – איך לדבר עִם עם ישראל. אני זוכר כמה רציתי להיות בן 18 כמותם כדי שאזכה להשתתף בשיעור כזה.
כך באמצעות דברי החפץ חיים הודרכו מיליוני יהודים במשך השנים ומודרכים כל הזמן במילים אלו "לך דבר עם העם".
המיומנות של הרב בתורת הדיבור והנאום גרמו לכך שבכל פעם שתפגוש את הפסוק או ההלכה שהרב הזכיר בשיעור, אתה תיזכר בהם דרך הסיפור וכן ההיפך, מכיון שתמיד תיזכר בסיפור היפה כל כך, לכן תמיד תזכור ותזכיר את ההלכה הזו.
כל אחד מתלמידי הרב וויין נזכר בעת קריאת התורה בפרשת וישב בכל שנה מחדש בסיפור על האשה הרגשנית בעזרת נשים שלא הבינה למה יוסף הולך בכל שנה שוב ושוב אל המלכודת שהאחים טומנים לו. עד היום, בכל חופה אני נזכר במצות כיבוד הורים שחשובה יותר מהלכות חופה, מחשיבות אי-הפסק בעניית "ברוך הוא וברוך שמו" באמצע ברכות הנישואין, בגלל הסיפור שחתן בעט באביו בחופה כשאבא שלו אמר בקול רם "ברוך הוא וברוך שמו". אמר רבנו אז על התופעה שהיה עד לה את דברי חז"ל בברכות יז.: "שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו".
מי יכול לשכוח מאמר חז"ל שכזה אחרי סיפור כזה? דרך סיפור והמחשה נכנסים עמוק ללב ההלכות הנלמדות. עיקר הדבר שביקש הרב ללמד אותנו הוא שכיבוד הורים קודם להלכות ברכות בחופה וודאי שלא יעלה על הדעת שמצות מורא אב תידרס מפניהן. זה לא תרגיל דידקטי במסגרת תורת הנאום שהרב היה בקיא בה מכולם, אלא כך לימד הרב את התורה מכיון שהיא היתה תורת חיים הנטועה בו, ולא הלכות טכניות. קשה היה למצוא את הרב מלמד הלכה ללא חיבור לסיפור ולמציאות החיים.
העצות הקולעות
גם בדברו אלינו בתשובות לפניות אישיות היו לרב תמיד תשובות קולעות. היתה לי שאלה שהכבידה על ליבי כשבתנו הבכורה נישאה לבן עדות המזרח. הייתי נבוך כיצד לנהוג בכך שהפוסקים כבית יוסף משתמשים בכוסות זכוכית הן לבשר והן לחלב. השיב לי ב-4 מילים: "הראל, עזוב אותם לנפשם". פעם נועצתי בו עם אשתי על משהו ביחס לענייני חינוך ילדינו. וכך השיב: "אתה צריך להקשיב יותר לאשתך". בכלל, צריך לומר שעל מצח נשות תלמידי הרב ומושפעיו כתוב "אתה צריך יותר להקשיב לאשתך" .
כך במעט מילים היה אומר מסרים שלמים שחדרו והשפעתם נצחית. אני חב תודה גדולה לרב על אין-ספור ההתייעצויות, השיחות האישיות, מאות האי-מיילים והמכתבים, שיחות הטלפון והמפגשים, על הפתיחות, ואפילו על השיתוף בסודות אישיים שלו.
כשאתה נזכר ברבנו אתה מרגיש מוצף בטוב, אתה מרגיש צורך לעשות טוב, לחשוב טוב. הרב נהג לומר על כמה מרבותיו "הוא היה כל כך טוב אלי". בישיבת שערי תורה במונסי היו רוב התלמידים מקומיים, ובשבתות נהגנו להתכנס מיעוט התלמידים שאינם גרים בעיירה ולהכין עבור עצמנו סעודות שבת. לחג השבועות הוזמנו כל הבחורים ואני לא הוזמנתי לביתו של אף חבר. ניגשתי אל ראש הישיבה ובמבוכה סיפרתי לו על כך. הרב אמר לי: אתה תסעד אצלי. אמרתי לו: אבל הרב, יש 4 סעודות בחג. הרב אמר לי: בכל ה-4 תהיה אצלי.
אני זוכר את ההתרגשות בכניסתי אל בית הרב והרבנית ב-12 Hilltop Place. התפעמתי מכמות הספרים המסודרים כמו חיילים בכל הסלון. למחרת שאלתי את הרב: אני ישראלי ואין לי יום טוב שני, אז איך אדע מתי לבוא לסעודות. הרב אמר לי: אשאיר לך מפתח מתחת לשטיח ותבוא מתי שאתה רוצה ותרגיש כמו בבית שלך.
באותם ימים הרב מסר לנו בישיבה שני שיעורים בנושא "הכרת הטוב". שכתבתי כל מילה למחברת שלי והתלהבתי מהמושג הזה. הידיעה שיש כזה מושג "הכרת הטוב", מושג שלא הכרתי אותו בשם הזה לפני כן, ריגש אותי מאד. ומאז, בכל שנה ושנה, במשך 37 שנה, הכרתי לרב טוב ובכל ערב שבועות הודיתי לו על הסעודות הללו. אני זוכר איך יושב הרב בראש השולחן הארוך שהתארחו בו תלמידים נוספים, הרבנית בצד השני והרב משגר לה כוס של ברכה מהקידוש שעשה. איזו אריסטוקרטיה, איזה בנין של מלכות. ואני זוכר את עוגת הבננה החלבית הנפלאה שהרבנית אפתה. אלו רגעים שלא שוכחים.
גם כשכבר למדתי כאן בישיבת בית אל, נענה לבוא ולמסור שיעור כללי בישיבה. השיעור עסק בסוגיית לפני עוור לא תתן מכשול ובלא לתת לחבירו עצה שאינה הוגנת. אני זוכר את דברי הפתיחה של הרב לשיעור: "בעולם יש את העם היהודי, ובתוך העם היהודי יש את מי שגרים בארץ ישראל, ובתוכם יש את שזכו ללמוד תורה, ובראש העוגה יש את הדובדבן שבקצפת, וזה אתם כאן בישיבת בית אל שלומדים תורה שלמה במקום קדוש כל כך". לקחנו זאת ברצינות כי הוא באמת התכוון לזה. זה חיזק כל כך.
איזון מצוות
התורה נקראת "ספר הישר" – "הלא היא כתובה על ספר הישר" כדברי יהושע ודוד המלך. וכדברי שלמה המלך: "והוא יְיַשֵּׁר אורחותיך".
דרכו של רבנו היתה ציות לשלושת הדברים הראשונים שאמרו אנשי כנסת הגדולה בראש מסכת אבות בייסוד של תורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה" – וודאי צריך לעשות את כל המעשים, לקיים את כל התורה לפרטיה ודקדוקיה מתוך אהבתה הגדולה ולזה חינך הרב כל ימיו. הכל כמובן על בסיס "העמדת תלמידים הרבה". הרב נהג תמיד לומר שכדי שיהיה עם ישראל צריך שיהיה את מוישה ואת אברהם ואת יצחק ואת דוד, את שרה ואת עליזה ואת ציפורה. צריך שיהיו פרטים, ואותם צריך לגדל אחד אחד. כולם מדברים על כלל ישראל לעומת הפרט. אבל רבנו תמיד מתוך מבטו הכלל ישראלי הדגיש שכדי שיהיה כלל ישראל צריך שיהיו "יידען", ולכן היחס שלו לכל אחד ואחד היה כמו אל כלל ישראל.
"הוו מתונים בדין" היתה דרכו ללא ספק של הרב. אם להגדיר את לוז משנת רבנו, חושבני שאפשר לומר: איזון מצוות.
" והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו" – זהו איזון מצוות. איזון הוא לשון האזנה, אוזן, ומכיון ששיווי המשקל של האדם – האיזון שלו, תלוי באוזן הפנימית שלו, על כן המילה איזון משמשת לא רק לבטא האזנה, אלא גם לבטא איזון.
עשיית סייג לתורה והעמדת תלמידים הרבה מוכרחה לבוא במתינות הדעת, באימוץ איזוניה של תורה. הרב היה ממחיש זאת בדוגמאות שנתן שחדרו עמוק ללבבות תלמידיו ושומעיו.
החופה ועניית הברוך הוא וברוך שמו היא רק דוגמא אחת. הסיפור על הרבי מסאטמר ששאל את הרב מדוע הוא ייעדר היום מהחברותא אתו בצל הדקלים בביתו בחורף במיאמי ביטש, וכשזה השיבו שהוא הולך למסור שיעור בנושא צניעות הגיב הרבי: "להעביר שיעור בנושא צניעות זה לא צנוע". מסרים אלו חלחלו אלינו התלמידים.
האיזון היה גם כשקיבל אותי ועמד אתי רק על דבר אחד: הנעליים והתפשר על הכובע והז'קט.
ברוח זו שמענו מהרב סיפורים רבים שממחישים את ענין האיזון שליווה את נפשו ופעולותיו.
הרב וויין סיפר שבנערותו שאל את רבותיו יוצאי ליטא מדוע הם מורים לפסוק כמו ערוך השולחן ולא כמו המשנה ברורה. הם השיבו לו: כי ערוך השולחן היה פוסק, רבה של עיירה – נובהרדוק, ופסיקותיו הן של מי שפסק לציבור בשאלות מעשיות ואילו החפץ חיים היה צדיק.
השתוממתי תמיד מהסיפור על סבא של הרבנית יוכבד ע"ה, הגאון הרב אברהם הופנברג רבה של וואשקי (חבירו, מכותבו ושכנו של מרן הראי"ה קוק) שהוא וחתנו והרב לוין, אביה של הרבנית, היו יושבים אחת לשבוע בכל ליל חמישי לנסות לחפש קולות דחוקות להקל בכשרותה של פרה כחושה שנשחטה באותו יום כדי שיהיה במה להאכיל את הילדים והזקנים בעיירה הענייה בהיתר של דחק ולא במאכלות אסורות לחולה שיש בו סכנה. אנו צריכים לדעת להעריך את כשרות המוצרים לה זכינו היום, אמר.
הרב נהג לצטט את המדרש על הפסוק "חכם לב יקח מצוות" – שחכם לב יודע באיזו מצוה לבחור כשמזדמנות לו שתיים בבת אחת. גם משה רבנו ידע שד' הבטיח לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", אבל בעוד יש מי שהולך לקיים המצוה לאסוף את ביזת הים, משה רבנו הולך להוציא את עצמות יוסף מים סוף. מעשהו של משה נצחי. הזהב הרב שנפלט מן הים היה בסוף למעשה העגל.
לימד אותנו לשמוע את רקע הדברים בדברי התורה, חז"ל, ראשונים ואחרונים. לראות את הרגישות שבפנים, לראות את הדברים שכתובים בלב. היה מביא משם ר' חיים מוולוז'ין בשו"ת חוט המשולש שהשיב למי ששאל אותו למה התיר עגונה מסויימת בהיתר דחוק, שהשיב בערך כך: "אתה לא ראית אותו בוכה ואני כן".
סיפר רבנו שפעם התבקש לחלוץ נעליו בפתח בית עשירים שלא הרשו לאורחים להכנס בנעליים כדי לא לפגום בשטיח הלבן ואמר שהוא מעדיף שלא להיכנס לבית שמקיימים הכנסת אורחים בחליצת הנעליים.
גם זה חלק מהאיזון של תורה המדריכה את החיים.
הרב נהג לומר שיש אנשים שבעת שהם בבית הכנסת הם נכונים למסור את נפשם עבור קיום כל מצוותיה של תורה, חוץ מעל המושב שלהם שעליו לא יוותרו לאחרים.
סיפר על רש"י שהקדיש פעם את ליל הסדר לנכדיו עד ששכח לאכול אפיקומן. כשתלמידיו הזכירו לו שכבר הגיע השחר, השיב על כך רש"י: לא נורא, נאכל אפיקומן בשנה הבאה. הרב רצה להמחיש בכך שלפעמים שוכחים שליל הסדר נועד לילדים וצריך להתרכז סביבם. גם זה הוא איזון מצוות. המחיש הרב את דבריו בדברי הנביא "תופסי התורה לא ידעוני" – .They just don't get it ישנה מציאות שתופסי תורה לא מבינים מה באמת אני מבקש מהם, מה ד' אלקיך דורש ממך.
היה מביא את דברי מדרש רבה באיכה "אותי עזבו ותורתי לא שמרו" – הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, ופירש: תפסיקו להתעסק בי ובתיאולוגיה, תתרכזו במה שביקשתי מכם, לקיים את מצוותי. חרה לרב שיש שלא מאחלים שבת שלום איש לרעהו ברחוב. הרב טען שזו בעיה של גישה ולא בעיה של התנהגות. צריך ללמוד לאמץ גישה של התורה לחיים.
הכנסת השומעים אל תוככי החוויה
אחרי 40 שנות קירבה אל הרב אני יכול לומר דבר אחד שנהיר לי מאד: הרב, בסיפוריו המוחשיים שיצאו מלבו הצליח לגרום לשומע אותו להרגיש שהוא נמצא ממש בתוך הסיפור.
אני מרגיש תמיד כאילו גדלתי בביתו של החפץ חיים יחד עם הרב לוין ורואה את החפץ חיים מדבר אל עצמו "ישראל מאיר, למה אתה מתרגז, אתה רוצה לאבד את העולם הבא שלך בגלל רוגז?". הרב בסיפוריו האמתיים הללו הפך אותנו להיות בני-בית ממש, דיירים בתוך הבית של החפץ חיים, דיירים בתוך הבקתה שגרו בה משפחת הרב הופנברג בוואשקי. הרגשנו שהיינו עם הרב וויין וחותנו הרב לוין אצל הקרדיולוג כשהרב לוין אומר לרופא: "אתה שואל אותי אם אני מתפעל ממכשיר שיקוף הלב? אני מתפעל מהמכונה הזו שנקראת לב!".
הרב הפך בסיפוריו את האירועים הללו להיות נצחיים. הבדיקה הזאת של הרב לוין הפכה להיות בדיקת נצח, לא של מחלה עוברת. בסיפור הזה הנציח את הבדיקה הלבבית הזו והפך אותה להיות לב פועם לנצח. מאותה עת, בכל פעם שראיתי את מכשיר האולטרסאונד בבדיקות ההריונות של אשתי, תמיד נזכרתי בסיפור הזה וגם חזרתי עליו באוזני אחרים. סיפורים שכאלו משנים את המבט שלך על העולם שהופך להיות מבט עמוק, מבט מלמעלה על הכל, שלא רואה רק את הפרט התלוש, את התפל, אלא את התמונה הגדולה הכללית, את העיקר, למעשה לרכוש מבט תורני, לרכוש מבט חז"לי, לרכוש מבט אלוקי.
כל תלמיד של הרב וויין יודע לצטט את הרב אלכסנדר רוזנברג שחנך את הרב וויין בארגון הכשרות הOU. כולנו מדמיינים את הרב רוזנברג בעל העיניים הכחולות הנוצצות מביט בבן-שיחו שמציע לו הצעה כלכלית שאינה מוסרית והוא משיב לו: "און וואס זאגט גוט" (ומה אומר על כך רבש"ע?). גם לאלו בינינו שאין על השולחן במשרדם לוח שולחני שכתובה בו האמרה הזו, כפי שיש לכמה מתלמידיו, כולנו יודעים שכשמגיעים לצומת החלטה מוסרית, האדם צריך לשאול את עצמו: "און וואס זאגט גוט". (אינני אומר שתלמידי הרב ומושפעיו מחוסנים מלחטוא, אבל מאידך, בלא ספק שברגע שהם נקלעים לצומת דרכים, הם מוטרדים ב"און וואס זאגט גוט").
גם זה חלק מהדרכתו של רבנו לחיות בתודעה היסטורית, להביט בפרספקטיבה, כפי שהיה מצטט רבות את רבותיו באומרם שאיך ידע אדם שמעשהו נכון: שיחשוב האם סבא שלו והנכד שלו שניהם יחד יהיו מרוצים מהמעשה הזה שלו. ככה מתרגלים על כל מעשה ומעשה שעושים לשאול און וואס זאגט גאט, והאם תפארת לי מסבי ומנכדיי, גם אם סבי כבר נפטר ונכדי טרם נולד. זהו למעשה פירוש מחודש ל"בינו [=תתבוננו] שנות דור ודור [= דור זקניך ודור נכדיך]".
לפני 5 שנים בשיעור על רבו ר' מנדל קפלן אמר: "רבותי מביטים מאחורי כתפיי, ומאחורי כתפיהם מביטים מוריהם".
דחזיתיה לר"מ מאחוריו
באומרנו שהרב הנגיש את גדולי ישראל אל מושפעיו הכוונה היא שהוא הדריך אותנו לכוון אל נקודת המפגש שלהם עמנו, לכוון באיזה אופן נוכל לזכות להיות מושפעים מהם. הרב סבר באופן מובהק שהתורה מבקשת לחבר אותנו אליהם. לכן גם חז"ל הפליגו בציורים ובסיפורים על דמויות המופת וההוד שלנו. על כן הדגיש הרב תמיד שאף שהדריכונו חז"ל שאבותינו וגדולינו יהיו לנו כמלאך השם צבאות, אין כוונתם בשום אופן שנביט עליהם כדמויות מפלסטיק, כלשונו, שאין להם רלוונטיות לחיינו, אנו אנשי הארץ. הרב שיקף לנו את ענקיותם בכך שהגדיל דווקא את מבטינו שלנו עליהם. הרב אם כן לא "הוריד" את הגדולים אלינו כדי שנוכל לפגוש בהם בגובה אפינו. ההיפך: הרב הגביה אותנו, הרים אותנו למקום כזה שממנו נוכל להשקיף בגדולים.
שגורה היתה על לשונו הגמרא במסכת עירובין דף יג:, שהעיד רבי יהודה הנשיא: "האי דמחדדנא מחבראי – [משום] דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. ואילו חזיתיה מקמיה – הוה מחדדנא טפי, דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך". אני זוכר את עצמי יושב בשיעור של הרב, ואני בן 15 או אולי בן 16 והרב מתאר איך שרבי יהודה היה אולי ילד רך בשנים אבל עוד זכה וראה את רבי מאיר, אבל רק מאחור, כי אולי זה היה רחוק, אולי הוא היה על הכתפיים של אבא שלו. גם כאן, הרגשתי כאילו אני עצמי לצד יהודה הילד על כתפי אביו, כאילו הייתי בתוך הסיטואציה הזאת, בתוך המפגש הנצחי הזה בין רבי יהודה הנשיא לבין רבי מאיר שהוא זוכה ורואה אותו רק מאחוריו.
הגשר המחבר
בנוסף למוטיבציות שקיבל מרבותיו לפעול לחזק את כלל ישראל, קיבל זעזוע בביקורו לפני כ-60 שנה ביד ושם עת נכנס למיצג בתוך חדר חשוך בו הושמעה הקלטה של רשימה אינסופית של ילדים יהודים שנספו בשואה. הוא ברח משם אחרי דקות ספורות בבכי ורעדה. "קלטתי פתאום שהשם שלי אמור היה להיות ברשימה. אני בגיל המתאים. ואם אני לא ברשימה, סימן ש"כי לכך נוצרת", "מן המים משיתיהו", הושארתי בעולם כדי לחזק את כלל ישראל.
אם יכתבו פעם דף בויקיפדיה של כל השמות של גדולי ישראל שאחראים לשיקום עולם התורה אחרי השואה ושזו הייתה משימת חייהם, ושהצליחו בכך הצלחה מסחררת, הרי שבלא ספק, לצד גדולים כמו הרב מפוניבז', הרב צבי יהודה הכהן קוק והרב משה צבי נרי'ה בארץ ישראל, ובחוץ לארץ הרב אהרון קוטלר והרב משה פיינשטיין, ואחרים שכמותם, אין שום ספק שמקום של כבוד יתפוס שם הרב שלנו זצ"ל. הצלחתו הזו הינה לא רק בשיקום עולם התורה, חידושו והגדלתו, אלא בהחדרת תודעה וגאווה עצמית יהודית שכל כך נצרכה ונצרכת. "על כל יהודי לחוש שהוא שייך לעם המלכותי", אמר.
רבנו העיד על עצמו שזכה לראות את ר"מ מאחוריה – את דור גדולי ישראל שמלפני השואה. הרב ראה עצמו הגשר בין דורות העבר המשולשלים מעלה עד מתן תורה ועד אלינו תלמידיו בני הדור הבא. הרב הנגיש לנו את התורה "לא כדיוטגמא ישנה [מצות המלך הבאה במכתב – רש"י] שאין אדם סופנה, אלא כחדשה, שהכל רצין לקראתה". היא הוגשה לנו על ידו כמאכל טרי, כירק הטרי שהיה על שולחנו של רבי יהודה הנשיא, וכשסיפר לנו על דור רבותיו, זה היה כל כך מוחשי, וכלשון אור החיים הקדוש (במדבר יח, ג ע"פ קידושין לא.): "הצצתי מבין ריסי עיניו של אביי".
כאמור, הרב ראה עצמו כגשר בין דור העבר שלפני חורבן קהילות יהדות אירופה לבין דורנו. הרב הכיר בעובדה שזכה לראות את פני גדולי ישראל שיצאו מאירופה טרם השמדתה, הוא ראה לעצמו חובה להעביר את תורתם ואת הליכותיהם אל מאות ואולי אלפי תלמידיו שהעמיד בישיבת שערי תורה ולקהל צמאי דברו בקהילות שכיהן בהן ברבנות בשיקגו, במיאמי, במונסי, ולהבדיל כאן בעיר הקודש בירושלים, ואצל מיליוני קוראי ספריו ומאזיני וצופי שיעוריו וסרטיו.
הרב נהג לתאר לנו שכשאבא שלו הרב זאב זצ"ל ישב בליל הסדר עם משפחתו, היו 4 דורות בשולחן. הרב זאב ראה את הרב קוק ואת ר' שמעון שקופ רבותיו שראו את הנצי"ב מוולוז'ין ואת ר' חיים סולוויצ'יק ושהנינים שלו שבשולחן שרואים את אביו יזכו לראות נינים ובני נינים שיחיו עוד כמעט מאה שנה קדימה, והנה יש לך שולחן ליל הסדר שמכיל 300 שנה. ואז הרב עשה חשבון: "11 שולחנות כאלה והגעת להר סיני" כיוצא בזה מצאתי ברמב"ן שכותב בפרשת נח (י, ה): "והאנשים בכל דור יודעים מאבותם ארבעה וחמישה דורות מגידים מעשיהם ותולדותיהם".
אין ספק שיכולתו של רבנו זצ"ל להנגיש את דמויות ההוד של אבותינו הקדושים היתה מופלאה ונדירה כמו גם כוונתו המוצהרת לעשות כך. בירושלמי (שקלים ב, ה, ועוד): "כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו". בעל השמועה דידן עומד גם עומד לפנינו, בכל יום, אתמול, היום, ומחר.
לפני 5 שנים בהשקה של ספרו In My Opinion אמר רבנו "'כי במקלי עברתי את הירדן הזה'. יעקב אומר: הייתי לבד והמקל אירח לי חברה. 'ועתה הייתי לשני מחנות'. אני בן יחיד וזכיתי שקם ממני שבט". הרב היה גאה מאד בשבט הגדול שהקים. "רציתי שצאצאי ידעו מה היתה דעתי על נושאים מגוונים ושיוכלו לשקול את דעתם לאור הדברים שכתבתי. היה לי חשוב שישמעו הד קול ממרחק רב. נושאי הספר נצחיים כי טכנולוגיה משתנה אבל לא טבע האדם, שלא השתנה מאז גן עדן. נכדיי כבר לא ראו את זקני אירופה ואני כן. פרקים בספר נובעים מסגנון חיים והשקפות עולם שהועברו אלי מרבותי גם אם לא ידעתי זאת אז. ספרי זה הוא מזון למחשבה. רבות מחשבות בלב איש. אם תחשוב את מחשבותיך לטובה, היא תתבשל לעצת ד', היא תקום, לקדושה ולטהרה. אם לא תחשוב, עצת ד' לא תהיה ממחשבתך".
הרב אמר "נכדיי" אבל כוונתו ודאי לכל צאצאיו הרוחניים, שהרי כאמור כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו.
השיעור הכמעט האחרון
חושבני שנכון יהיה לומר שמשנת הגשר הזו היא גם שמהווה את המסר לשיעור הכמעט אחרון המצולם, כאן בבית הכנסת, שמסר הרב בערב שבת פרשת חוקת, ח' בתמוז, ששה שבועות לפני העלותו לגנזי מרומים.
בשיעור הזה לימד הרב על תסכולם של בני ישראל מפטירת משה רבנו כשמובן להם שמשה רבנו אינו מלווה אותם בכניסתם לארץ ישראל, ובמסילה נעלה בלעדיו. שיעורו של הרב עסק בהבחנה בין גישתם בתחילת הדרך לאחר יציאתם ממצרים, אז אמרו "והאיש משה לא ידענו מה היה לו", שהביאה אותם לאובדן עשתונות, לבין ההשלמה עם האובדן בסוף שנת ה-40. הרב הקדיש את שיעורו הזה להסביר שבני ישראל רכשו ב-40 שנה מדרגה כזו של יכולת להתמודד עם האובדן ולשאת את התורה הלאה. הרב אמר: "זהו הישג, וזוהי מדרגה, שהתורה באה ללמד אותנו".
זה הזכיר לי שיעור דומה שהרב מסר לנו בישיבה לפני 40 שנה בפרשת תצוה שמדוע שמו של משה לא מופיע בפרשה, ללמדנו לדעת שצריך להכין את עצמנו להמשיך את תורתו ומשנתו גם לאחר הסתלקותו; שבהסתלקות הרב צריך לקבל אחריות ולהבין שזו מוטלת כרגע על תלמידיו ומושפעיו. האבלות והפרידה ממשה רבנו צריכה להיות כזו שבונה ומייצרת, שמעצבת את אישיות התלמידים ובוודאי לא שוברת אותם.
כמו משה רבנו ששימש גשר – צינור, בין קבלת התורה לבין מסירתה, "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ד' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ד'", כמו משה ראה עצמו הרב מחויב למטרה, לחבר אותנו, באמצעות הגשר שבנה, לדורות הקודמים שהעבירו במסירות נפש את התורה אליו.
בשנה שעברה במסיבת יום ההולדת ה-90 שלו אמר: "אנשים שפגשתי אינם קיימים עוד היום. זה מה שהזמן עושה לנו". הרב הרגיש מחוייב תמיד לחבר אותנו אליהם. עוד אמר שם: "אני זוכר דברים רבים. הדברים שאני זוכר קפואים בזמן, הם טריים עבורי. חשובה היכולת להקפיא את הזמן, לנצור את האירוע. בשנים שהייתי בבית הורי וסבי – ולא הבנתי זאת אז – הייתי למעשה בליטא. גודלתי בהווה על מה שהיה".
מענין הדבר שהפרויקט החינוכי האחרון שהרב התאמץ ועלה בידו לסיים, הוא הספר על רבותיו, מקור ההשראה שלו לכל פעלתנותו בחייו, שבקרוב יצא מהדפוס.
דברי הרב בשיעורו האחרון מטילים אחריות נוראה על תלמידיו ומושפעיו שמרגישים "יתומים היינו ואין אב", והכיצד זה נוכל להמשיך כולנו את דרכו הגדולה במקומו. דומני שדבריו גם מנחמים, כי הדבר הכי חשוב במשנת רבנו היה לחזק יהודים, ברב או במעט, לרומם יהודים ואת ערכם בעיני עצמם. נוהג היה לצטט את דברי אבי תנועת המוסר רבנו ישראל סלנטר שטוב לו לאדם לחצות את כל אירופה כדי לחזק אנשים גם אם זה יהיה רק פעם אחת בשיעור קצר בין מנחה לערבית בבית כנסת מקומי, וגם אם המחוזק היחיד יהיה הדובר בעצמו. לחזק אנשים יכול בהחלט כל אחד מאתנו, וזו משימת כולנו אלה פה היום כולנו חיים.
בשיעור מלפני 39 שנים בכנס שנתי של אגודת ישראל באמריקה, סיפר רבנו באומץ על ת"ח משפיע אחד שנועץ בת"ח חשוב ממנו, האם הוא יכול להתפלל בבית כנסת שהמחיצה בו אינה גבוהה מספיק. השיב לו אותו רב תשובה מקורית: אם המחיצה היתה גבוהה יותר והונמכה, תעזוב את המקום. אם היא היתה נמוכה וכעת הוגבהה אפילו במעט, תחזק אותם ותאמר להם יישר כוח. הסביר שם הרב בניתוח האופייני לו ביותר: "בימי התפרצותה של תנועת השכלה, כפי שזה משתקף בעיתונות הארסית והפוגענית שלה, ההתקפה הגיעה מעמדה של חוזקה. היום הפגיעות והאיומים מגיעים ממקום של חולשה, מקום של ריקנות והיעדר תוכן. משמעותן הוא קריאתו הנואשת של עשו: 'ברכני גם אני אבי', 'הברכה אחת היא לך אבי?' יש כלל ישראל שלם שמחכה שיקרבו אותו קצת יותר, שיאמרו לו מילה טובה, לחייך אליו, יתומים שגם רוצים שיהיה להם משהו, שאין להם אב, 'ברכני גם אני אבי'. מים רבים לא יוכלו לכסות את האהבה שיש בין יהודים, אהבת ישראל, אהבת תורה, ואהבת השם, אהבות שצריך לחזק תמיד", אלו דבריו של רבנו אז.
הגשר שהרב בנה במשך 70 שנות רבנות בעם ישראל נשאר מוצק. לא חדלו בו אורחות. הוא סואן. קשה לתאר את הגשר הזה בין דורנו לבין הדורות שקדמו לנו מבלי הרב ופועלו. אנו מחוייבים כולנו להמשיך ולחזקו למען הדורות הבאים אחרינו ובעיקר לנסוע בו בגשר הלוך ושוב. לשמור את השיירות מצויות בו, להמשיך להנכיח את מוסרי התורה לנגד עינינו ממש, הודות לגשר הנפלא שנבנה. הגשר נשאר גם אם יוצרו כביכול הסתלק.
מנגינתו
הרב היצר על כל שלא ידע נגן, נהג להתלוצץ על עצמו שאין לו כישורי שירה, זאת אף שידע להעריך מוסיקה ונהנה ממנה. אמר פעם: "כל אדם זקוק לרעש רקע בעת שהוא פועל. רעש הרקע שלי הוא מוסיקה קלאסית". וכמו מכל דבר, גם כאן היה לו מוסר השכל: בדיוק העיתוי של האומן לצלצל במצלתיים ולהשתלב בהרמוניה של הסימפוניה ראה משל לניהול של הקב"ה את הבריאה.
הרב סיפר לנו בשיעור, ששאל פעם בעדינות בעל-בית קשיש בקהילתו במיאמי ביטש, במה הארכת ימים, והלה סיפר לו שכשהיה ילד, דרך תוך כדי ריקוד על רגלו של ר' יצל'ה פטרבורגר תלמידו הגדול וממשיכו של אבי תנועת המוסר ר' ישראל סלנטר, ור' יצל'ה אמר לו: "ילד מתוק, תאריך ימים, אבל אל תדרוך עלי" ושברכתו התקיימה. עוד סיפר שאז שורר אותו קשיש לרב וויין את מנגינתנו של ר' יצל'ה לפיוט "יחביאנו צל ידו" מסליחות ליום הג' של עשי"ת ומתפילת נעילה, ואמר לנו הרב בגעגוע: "איני יודע לשיר לכם אבל עוד הניגון מתנגן באוזני עד היום הזה".
ובכן, אולי לא זכינו לשמוע את המנגינה ל"יחביאנו צל ידו" של ר' יצל'ה, אבל בכל שנה כשאומרים, או אפילו שרים, את הפיוט הזה "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה", מתנגן בליבנו הסיפור על ר' יצל'ה כפי ששמענו אותו מרבנו, וכפי שהוא ממשיך להישמע בשמיעת הלב שלנו. הסיפור עצמו הפך להיות מנגינת המילים הללו. מאז ששמענו את הסיפור הזה, בכל שנה אנו מרגישים את ר' יצל'ה ואת הרב לצדנו.
אז גם אם הרב לא היה יודע נגן, הרי שמנגינת חייו היא מנגינתנו, הוא ניגון חיינו, בבחינת "כל היום אני מנגינתם", היא רעש הרקע שלנו בעת שאנו פועלים את פעולותינו. הרב באהבתו ובמשנתו פורט על נימי נפשנו ומנצח על הנגינות.
אמריקאי מבחוץ – ארץ-ישראלי מבפנים
מכר מאמריקה אמר לי פעם: אתה תלמיד של הרב וויין? אה, זה הרב שחינך אותנו היהודים באמריקה להיות קצת פחות אמריקאים.
וזה נכון. בצד החיצוני רבנו היה כביכול הכי אמריקאי שיש, אך מאידך הכי ארץ ישראלי במהות שלו.
האנגלית שלו כמו בקיאותו ואהבתו להיסטוריית מלחמת האזרחים האמריקנית היו לשם דבר. הוא גם נהג להביא מוסרים ולקחים ממשחקי הבייסבול ולא נואש מלקוות שקבוצת עיר הולדתו השיקגו-קאבס, תשוב לנצח. דוקא בגלל זה יכול היה להשפיע יותר מכל אחד אחר על הציבור האמריקני על מנת שישאף מעל ומעבר לשאיפות האמריקאיות.
הרב אמר שהקב"ה השפיע על דורנו שפע חומרי בגלל האסון הנורא של הדור האחרון, כמו שמפנקים ילד אחרי טראומה שעבר. אבל אמר שבשל כך צריך להתרומם מעל השפע והחומר. הרב חינך שוב ושוב כמה חשוב שתהיה לנו מערכת ערכים אחרת, שאיפות אחרות, וקנה מידה אחר למה היא ההגדרה הנכונה של הצלחה.
באין יכולת לחנך את לקחי תנועת המוסר בדור הזה – "it dosent sell anymore" – נהג לומר, צריך לנהוג כיום בדרכי חינוך אחרות.
אהבת ארץ-ישראל
תדיר הכניס בשיעוריו את שיבת ציון והקמת המדינה – "ואביא אתכם לשם ולתהלה לעיני כל הגויים", אל המבט הגדול של נס נפלא שזכה בו דוקא דורנו. "אבותינו היו מוכנים ללכת את כל אירופה יחפים בשלג – רק כדי לראות אפילו מרחוק, מדינה כל שהיא ליהודים בארץ ישראל", נהג לומר לעתים קרובות. את חגיגת יום העצמאות הראשון בשיקגו שסיפר אודותה רבות מהיותו בן 14, כינה "חגיגת השותפות בשמחה עם הקב"ה בניסים ההיסטוריים שעשה לנו".
חזר שוב ושוב על דברי ה"משך חכמה" לבני דורו שלפני השואה, ש"אוי לאומרים על ברלין שהיא ירושלים" ואמר שאלו דברי נביאות ושברור שצריך גם היום לומר שאוי לאומרים על ניו יורק או לייקווד שהיא ירושלים. אמר וחזר ואמר שכל גלות סופה שהיא במוקדם או במקודם יותר מסתיימת ושעתידו של עם ישראל הוא בארץ ישראל וודאי לא בגולה.
הרב עודד את תלמידי הישיבה לעלות לארץ לשנת לימודי תורה אחת לפחות מיד עם סיום 4 שנות התיכון בישיבה, והיה נוהג לבקרם בארץ במרוצת השנה.
לימים מצאתי יסודות שהרב לימד אותנו, בתוך משנת מרן הראי"ה קוק. פתאום בתי המדרש התקשרו באופן של תורה מחזרת על אכסניה שלה. מעט לפני שנפטר אביו של הרב – הרב זאב זצ"ל, הגעתי ל"בית טובי העיר" לשוחח אתו. אמר לי דברי תורה בשם הרב קוק והרב חרל"פ ששמע מהם כשלמד בישיבת מרכז הרב.
כאמור ישיבת שערי תורה נקראה על שם ישיבת סבו הנערץ של הרב וויין ביפו, שם הרב קוק כיהן כראש הישיבה. הרב רובינשטיין והרב קוק למדו בצוותא אצל הנצי"ב. לימים סיפר הרב וויין שכשביקר סבו הרב רובינשטיין בארץ בהגיעו משיקגו להיפרד מחבירו הרב קוק שהיה על ערש דווי, בשנת ה'תרצ"ה (1935), ביקר גם את חלוצי המושבה חדרה. הוא התפעל מאד ממראה היהודים קוצרים את החיטה בשדות. בשובו לשיקגו נשאל ע"י קנטרנים האם הם חבשו כיפה. הרב רובינשטיין השיב: כשראיתי אותם קוצרים לראשונה מאז חורבן בית שני, זלגו עיני דמעות ולא הצלחתי לראות עד גובה הראש.
סיפר אודות הרב זאב אביו שפעם נסע עמו בירושלים בפקק תנועה וכששמע הרב זאב את בנו נאנח אמר, אני דוקא מאושר לראות כל כך הרבה יהודים בירושלים. לפני שמונים שנה כשגרתי פה היה פה שומם.
הרב הדגיש שוב ושוב שאסור לרמות את עצמנו ואת ילדינו בגעגוע של כזב לשטעטיל היהודי בליטא ובפולין כאילו נטף דבש. בשטעטיל להרבה ילדים לא היו נעליים, 72% מהילדים היהודים בפולין למדו בבתי ספר של ועם גויים. היה מצטט את הרב יעקב קמינצקי שיהדות איופה אמנם הושמדה בשואה אבל היא חרבה כבר במלחמת העולם הראשונה כשקהילותיה התפרקו ושתופעת החילון פשתה בה.
מתוך כך לימד מסרים רבים, כמו למשל ששיטות חינוך והתמודדות עם חילון כמו חרם ואיומים שנהגו אז לא תצלחנה היום ושהיום יש לעסוק רק בקירוב. וגם שיש להעריך את ארץ ישראל ומדינת ישראל שלא היתה תורה בכמות ובאיכות כזו בארץ-ישראל מאז התלמוד הירושלמי והיום כבר יותר כשארץ-ישראל מנהיגה ללא ספק את עולם התורה.
מסירות נפש על ארץ-ישראל
ובכך אני מבקש לסיים בענין מרכזי מאד שאני מרגיש שלא דובר בו מספיק בחודש שחלף מאז הסתלקות רבנו.
בשיעוריו דיבר תמיד בשבחה של הארץ ממנה נעזב בשל תפנית היסטורית מעשה ידי ההשגחה העליונה. התגאה בכך שאמו אסתר ע"ה נולדה בבתי מחסה בעיר העליונה של ירושלים, ושאביו למד אצל מרן הראי"ה במרכז הרב. הרב אמור היה אם כן להיוולד בארץ-ישראל, כאן היו אמורים הוריו להכיר ולהינשא. אבל ההשגחה העליונה עקרה את אביו ואמו אל אמריקה, בנסיבות שהרב מספר עליהן בין היתר בספר האוטוביוגרפיה שלו.
הרב היה מזכיר רבות שכשקיבל הסופר ש"י עגנון פרס נובל לספרות, הוא פתח את נאומו מול מלך שוודיה ואמר שהוא איש ירושלים, אבל בדרך מקרה הוא נולד בעיירה בוצ'אץ' בפולניה, משום שהרומאים שלחו את עם ישראל לגלות והחריבו את ירושלים. תמיד חשתי שהרב מרגיש זאת על עצמו.
במונסי הרב התגורר בבית יפהפה בראש גבעה עם נוף פסטורלי וכזה גם היה המעמד שלו בציבוריות האמריקנית בכלל ובקהילתו ובישיבתו בפרט. הוא היה בשיאו, בשיא ההשפעה שלו, ודווקא אז קיים הבטחתו לעצמו ולאלקיו. בעליית הרב והרבנית ארצה סגר הרב מעגל, ותיקן את מה שראה כתאונת דרכים היסטורית, שהוא נולד בארצות הברית ולא בארץ.
כל ימיו שאף וקיווה לעלות עם הרבנית יוכבד לארץ. תמיד בישיבה דובר על כך שהרב מצהיר שבהגיעו לגיל שישים יעלה עם הרבנית לארץ ויכתוב בארץ ספרים. אלא שרבנו מסר נפשו על ארץ ישראל פשוטו כמשמעו. ההחלטה של הרב והרבנית לעלות ארצה גבתה מחיר של ריחוק בראש ובראשונה מהמשפחה שהרב כאמור היה מקושר אליה בכל נפשו ומאודו. היה זה ניסיון משמעותי לרב ולרבנית יוכבד.
הרב עלה ארצה בהדרגה סביב מלאות לו 60 שנה. אמנם הרב פרח כאן ברבנות הקהילה הנפלאה הזו שלו, חיבר עוד ועוד ספרים, הפיק סרטי היסטוריה ועל גדול ישראל ומסר אלפי שיעורים, אבל לא מספיק ארכו להם ימי השמחה וכעבור כ-12 שנה נפטרה הרבנית האהובה והנערצת יוכבד (שהיתה מכונה בפי כל ג'קי).
אולי היה מתבקש אז שהרב יבחר לשוב אל הגולה להיות בחיק משפחתו בשנים הכי יקרות של נחת מהנכדים והנינים הנולדים שהכירו את סבא רק בביקוריו אצלם. אבל הרב בחר להישאר בירושלים. כעבור זמן קצר נישא בשנית. אמי שתי' שהינה אשת מקצוע אמרה לי שדוקא למי שהיתה זוגיות כל כך מושלמת קשה להישאר לבד. יותר מלאחרים. "אני לא יכול להישאר יותר לבד", אמר לי אז בגילוי לב, "ממש הרגשתי שאני נמק", הוסיף בדמע.
כשנפטרה גם מירה ע"ה כעבור שתים עשרה שנה נוספות, לרב כבר היו עשרות רבות רבות של נכדים ונינים באמריקה. וכאמור אנו יודעים מה היתה משמעות משפחה אצל רבנו וכמה היה חשוב לו שנכדיו ימשיכו את דרכו ושיהיה להם נחת ממנו. בשיעור על רש"י שאמר כאן ממש לפני 35 שנה ציטט מתשובות רש"י (סי' נח) שהוא מתענין בשלום נכדיו: "יחי חתני מאיר לעד עם בתי והילדים ינובון בשיבה ושלום".
אבל שוב הקריב את כל עונג עולם הזה שלו, את ה"עולמך תראה בחייך", את כל החיים המשותפים עם צאצאיו והחליט באופן נחרץ להישאר לגור בירושלים אהבתו.
כשבתו שרי ובעלה הרב משה טייטלבוים היקרים עלו ארצה לפני כחמש שנים] הרב כמו נולד מחדש ושמח על הדבר מאד.
היו אלו ממש מניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו עליו השלום, שהארץ שאמר לו ד' ללכת אליה – "ויהי רעב בארץ", ובכל זאת עמד בכולם. הרב ביטל עצמו ממש אל ארץ ישראל ובכך החזיר את אבותיו אליה, את סבא הרב רובינשטיין שעלה לארץ עם רבו הנצי"ב מוולוז'ין שנפטר בדרך והוא המשיך להעפיל אליה בכל זאת.
הביקור האחרון
בפעם האחרונה שזכינו לראות פני רבנו היה בערב שבת חזון. הבאנו את בתנו והארוס שלה לקבל את ברכתו לחתונתם מכיון שהבנו שהרב כבר לא יוכל להגיע לחתונה. כשאמרתי לרב שאני עוד חולם שיוכל להגיע אמר לי באנחה: "הלוואי". יתכן שאף היינו ממש האחרונים שזכו לפגוש אותו מלבד המשפחה והצוות התומך. כל כך שמחנו להביא לו ביכורי תאנים מחצרנו בבית אל, ואחר כך שמענו שגם טעם אותם שבת בברכת שהחיינו.
לבקשתנו לברך את החתן והכלה הרהר שניות ארוכות כדרכו תדיר לפני שהשיב תשובה לשואל, ואמר להם "שתזכו לאהבה וחדווה – שתמיד תדעו לראות המעלות אחד של השניה".
חתני ואני נישקנו את ידו ונפרדנו.
בשבת פרשת עקב שנשתבחה בה הארץ, בשעה שבתפילת ותיקין קראו את פסוקי התורה בשבחה של ארץ ישראל, "וברכת את ד' אלוקך על הארץ הטובה אשר נתן לך", עלתה נשמתו בטהרה.
רק היום בבוקר ממש הבנתי משהו שלא ידעתי עד כה ולא שאלתי, מדוע ביקש ממני שאת שם ספרו בעברית על התורה נקרא בשם "במסילה נעלה". הבנתי היום שזאת מכיון שאלו היו דברי בני ישראל למלך אדום, בנסחם את כניסתם אל הארץ הקדושה, וזו היתה פסגת מסלול חייו, עלייתו ארצה וההתקשרות בטבורה, לכן ביקש לקבע זאת בשם ספרו שחיבר בארץ.
חתימה
רצונו המובהק של רבנו זצ"ל היה האופן בו סיים בדרך כלל את הרצאותיו ורבים משיעוריו:
שנזכה לראות בנחמת ציון ובבנין ירושלים ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.
שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה לנו ולכל ישראל.
הרב מרדכי אליהו רבנים מספרים על תורתו ודרך פסיקתו של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
שידור חוזר מהמשדר המיוחד לזכרו של הרב אליהו זצוק"ל
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך עושים קידוש?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך ללמוד גמרא?
טעינה למחשבה
מה המשמעות הנחת תפילין?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
האם מותר לפנות למקובלים?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
