ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- מקץ
בס"ד א' דר"ח טבת התשפ"ו
מפטיר רָנִּי וְשִׂמְחִי (זכריה ב)
פרשת מקץ – חנוכה
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת מקץ 146 פסוקים = חמה ולבנה, סוֹף, פָּנָיו, קוּם
וַיְהִי מִקֵּץ – כְּתַרְגּוּמוֹ 'מִסּוֹף', וְכָל לְשׁוֹן 'קֵץ' סוֹף הוּא. (פרש"י – מא א)
וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם. (מג לא)
וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה. (מד ד)
ראוי להוסיף מאכל אחד יותר מכל שבת - כתבו האחרונים דהמדקדקים נוהגים כשחל ראש חודש בחול עושים מאכל אחד יותר מבכל הימים לכבוד ראש חודש וכשחל בשבת עושים מאכל אחד יותר ממה שנוהגים בכל השבתות כדי שיהיה ניכר כבוד של ראש חודש. (משנ"ב או"ח תיט ב)
בתום כל פרשה מפרשיות התורה רשמו בעלי המסורה את מספר הפסוקים שבפרשה. מה הטעם שבפרשת מקץ נכתב גם מספר התיבות שהינו 'אלפים כ"ה' 2025 תיבות? להודיענו שהשם פּוֹטִיפֶרַע נכתב בשתי תיבות פּוֹטִי פֶרַע, ולא במילה אחת.
עניין נוסף מצינו במספר התיבות 'אלפים כ"ה' – רמז לנר החנוכה. מִצְוַת חֲנוּכָּה היא נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ. (שבת כא:). נֵר בגימטריא מאתים וחמישים, וסך שמונת הימים – שמונה פעמים נֵר עולה בדיוק אלפים. ואילו המספר כ"ה רומז לכ"ה בכסלו, יום ראשון של חנוכה. היות שפרשה זו חלה כמעט תמיד בימי החנוכה. (פניני הגר"א, בני יששכר)
אמרו חז"ל אם כל המועדים יהיו בטלים - חנוכה ופורים לא נבטלים. משל למה הדבר דומה? לאחד שנתנו בידו ממון כדי שילך ויעשה בו סחורה. הלך ועשה בו סחורה והרויח ממון הרבה משלו. לאחר ימים, אפילו יבואו ליטול ממנו מה שנתנו לו - מה שהרויח משלו לא יטלו.
כך המועדים האמורים בתורה, בחנינה נתנו להם לישראל שלא הקדימו זכויות משל עצמן, ואילו חנוכה ופורים בזכות מעשיהם נתנו להם לישראל, שחרפו נפשם על האמונה הטהורה בחנוכה, וברצון עצמם קבלו עליהם ברית התורה בפורים ולא כפו עליהם הר כגיגית. וכל זאת, בימי היותם נתונים ביד בוזזיהם ומשעבדיהם. אפילו יטלו מהם המועדים האחרים - חנוכה ופורים שזכו להם במעשיהם, לא יטלו מהם ולא יהיו נבטלים לעולם.
כשאתה מונה מבראשית עשרים וחמש תיבות, התיבה העשרים וחמש - אוֹר, רמז לנר חנוכה שהוא בכ"ה. וכשאתה מונה עשרים וחמש חניות במסעות בני ישראל במדבר - וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה (במדבר לג), רמז לחשמונאים שנחו בכ"ה בכסלו. (התודעה)
מה שארז"ל כל המועדים בטלין חוץ מחנוכה ופורים לא שיתבטלו לגמרי וחלילה שיתבטל אפ' נקוד' א' מן התורה שהיא נצחית וכ"ש מועדי ה' אבל הכוונה כי היוונים שביטלו כל מועדי ה' לא ביטלו חנוכה ופורים לפי שלא הקפידו עליהם לבטלם אחר שאינם מן התורה וגם אינם מועדים גמורים שהרי מותרים הם בעשיית המלאכה. ועוי"ל לא שיתבטלו המועדים עצמם חלילה אבל הטעם שלהם בטל שכל המועדים הן לזכר יצ"מ וכבר בטל מצרים ובטל שעבודם, אבל טעם מצות חנוכה ופורים אינם בטלים לעולם. שעדיין עומדים עלינו בכל דור ודור להשכיח אותנו מתורתינו כדרך שעשו היוונים בימי החנוכה האלו וכן בכל עת ובכל שעה חושבים עלינו שונאים מחשבת רשע להכחידנו מגוי כדרך שחשב עלינו המן הרשע אלא שהקב"ה מצילנו מידם.
(ספר החיים – פרנסה וכלכלה ז'. לרבי חיים ב"ר בצלאל זלה"ה. אחיו של הגאון הצדיק המפורסם מהר"ל מפראג זצ"ל)
כל דיני חנוכה נאמרו למשה מסיני בפרשת זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ז פד), בר"ת: ז'רע א'מונים ת'קנו ח' נ'רות כ'הלכה ת'כף ה'פתח מ'שמאל ז'מנה ב'שקיעת ח'מה ב'שיעור י'דוע ו'לגמור מ'זמור (פי' הלל) ה'מדליק מ'ברך ש'תים מ'זה א' ה'דליק ו'הוסיף מ'אורה א'סור ת'שמישי נ'שים ש'כנים י'דליקו א'ו י'שתתפו י'מים ש'מונה ר'צופים א'ותות ל'זכור. (עטרת זקנים - על שו"ע תרע"א בשם הג"ה במחזור ספרד)
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. (מא א)
וַיְהִי מִקֵּץ בגימטריא בא ח' נר, על כן קרא לימים האלה חנוכה, ר"ת ח' נרות ובחדש כסלו התחלתן. (בני יששכר כסלו טבת מאמר יג א)
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים ר"ת וכאשר יוחנן הכחיד יוונים מבית קדשינו ציוה שנדליק נרות תמניא יומי משמאל ימין מזוזה יקבענה מדליק. ד"א יקבענה מצד ימין מהיציאה. וּפַרְעֹה וחצר פתחיה רבים עושה הסדר. חֹלֵם חייב להדליק משתחשך. וְהִנֵּה ובעת הגיע נושאי התרמודאי. עֹמֵד עבר מצוות דליקה.
עַל הַיְאֹר עליו להדליק הכל יחד אנשים ונשים ראויים. עוד וּפַרְעֹה חֹלֵם ופירשו רבותינו ע"ה ח' לילות מדליקין.
חנוכה ר"ת חן ניתן וכבוד כהן האל. כמו"כ חן נטלו וכבוד כהני ה'. ד"א חן וכבוד נשאו כהני האל. (רבינו אפרים)
חידה בפרשה – היכן מצינו בפרשה רמז למאמר חז"ל (שבת לא.) בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה?
תשובה – כתיב (מח יג) עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ הוא הכסף הנכנס לכיסנו על יד מקח וממכר, בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לדין בבי"ד של מעלה. (הגר"א)
שאלה – בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה. (שבת לא.) כאן משמע שתחילת דינו הוא על נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה. ובמסכת קידושין משמע שתחילת דינו הינו על דברי תורה. דאמרו חז"ל (סנהדרין ז. - קידושין מ:) אֵין תְּחִילַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן. פרש"י – ליום הדין תחילת תביעות שעליו מפני מה לא עסקת בתורה. הפורק עול תורה רֵאשִׁית מָדוֹן הוא תחילת דינו ואין מים אלא תורה דכתיב (ישעיהו נה א׳) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם.
תשובה – דרך העולם שני שותפין שיש להם עסק בשותפות אין א' רשאי לסחור בעצמו כ"א לצורך השותפות. כדאמרינן בעלמא השותפין שומרי שכר זה לזה ומה שעסק בטובתו שלא לטובת השותפות הרי זה אינו נאמן בשותפותו מיקרי וכן הנשמה והגוף יש להם שותפות. ואין הגוף רשאי לעסוק לעצמו יותר מעסק הנשמה. וזה כוונת הגמרא אומרים לו נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה פירוש אם קבעת עתים לתורה שלא עסקת לתאוות גופך יותר מהנשמה. (צל"ח שם)
א"נ דווקא לענין שאלה ששואלין לו על משא ומתן אבל מ"מ נפרעים ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה. (תוס' קידושין מ:) א"נ נָשָׂאתָ שעות מן ח' שעות שהם חלק השינה, ומן ח' שעות שהם חלק מלאכה ומשא ומתן, וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה שהוספת אותם על ח' שעות של התורה שנקראת אֱמוּנָה, כמו שאמרו רז"ל על פי (תהלים קיט ל) דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי. (בניהו שבת לא:) א"נ כיון דהתלמוד מביא לידי מעשה ראוי לעונשו בתחילה על שלא למד שמתוך כך נכשל במעשה אבל לענין שאלה ראוי להקדים על שאלת משא ומתן שהיא קודמת לת"ת שכל אדם צריך לבקש ולחזר אחר פרנסתו ופרנסת ביתו בכל יום ויום מקודם. א"נ במסכת סנהדרין מדבר במי שלא למד כלל ובמסכת שבת מדבר במי שלומד אלא שלא קבע עתים לתורה. נראה שדעתם דכיון דהעולם נברא בשביל שיתעסקו ישראל בתורה ואם לא היו מקבלים התורה היה העולם חזר לתוהו ובוהו א"כ דבר זה גדול מאד לכן כשלא למד כלל התורה דנים אותו בתחילה על ד"ת כי היה גורם שיחזור העולם לתוהו ובוהו אבל כשעסק בתורה אלא שלא קבע עתים לתורה אם לא היה נושא ונותן באמונה היה יישוב העולם חרב כי אין העולם קיים אלא על הדין ועל האמת ועל השלום. (ב"ח או"ח קנה א)
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. (מא ח) פרש"י – 'וּמִטָּרְפָא רוּחֵיהּ' (אונקלוס), מְקַשְׁקֶשֶׁת בְּתוֹכוֹ כְּפַעֲמוֹן. וּבִנְבוּכַדְנֶצַר אוֹמֵר) דניאל ב ,א) וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ, לְפִי שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁתֵּי פְעִימוֹת: שִׁכְחַת הַחֲלוֹם, וְהַעֲלָמַת פִּתְרוֹנוֹ (בראשית רבה פט, ה).
שאלה – מה הטעם שאצל פרעה זכר החלום ולא ידע את פתרונו ואילו אצל נבוכדנצר שכח הכל גם החלום וגם לא ידע פתרונו.
תשובה – לפי שהשעה היתה צריכה לכך כדי להעלות את דניאל לגדולה, שהיה מתכעס הצורר על ישראל שהיו מואסים להשתחוות לצלם השמש. (הרא"ש) לפי שפתרון חלומו של נבוכדנצר היה לזמן ארוך ולעתיד לבוא, ולא יאמין לדניאל מהפתרון ולא יתגדל בו דניאל מאחר שלא יתקיים הפתרון בימיו, וכשהודיעו החלום שלא יכלו החרטומים להגיד האמין בו גם על הפתרון, אבל כאן בעיני פרעה היה קל להאמין הפתרון שהרי אמר (מא לב) כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ. (החזקוני) וחלום פרעה היה לאלתר והאמין בו. (דעת זקנים)
וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. (מא טז)
שאלה – מה הטעם שיוסף השתמש בשם אֱ-לֹהִים, ובישעיה (מה ו) כתיב שם ה-ויה, כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְ-הוָה וְאֵין עוֹד. ובתנ"ך בִּלְעָדָי ב' במסורה.
תשובה – יוסף כיוון בשם ה-ויה, רק לפרעה לא רצה להזכיר את השם הנכבד וגם שאסור לאומרו על כן אמר אלוקים וכיוון בשם ה-ויה. כי הנה דרשו על יוסף (תהלים מ ה) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְ-הֹוָה מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב. היינו שיוסף חטא בזה על ששם מבטחו על שר המשקים על כן נשתהה עוד ב' שנים. והנה לכאורה מהו החטא הלא מותר להלביש כל העניינים בטבע (לעשות השתדלות), אבל הוא הצדיק אֲשֶׁר שָׂם יְ-הֹוָה מִבְטַחוֹ אינו צריך להלביש כלל בטבע כי הטבע הוא על ידי הנהגת שם אלוקים כנודע (א-לוהים בגימטריא הטבע = 86) ואם כן כיון שנענש יוסף על זה למה לא הזכיר שם ה-ויה, הנה רמז המסורה שבאמת כיון אליו, רק לפרעה לא הזכיר. (אגרא דכלה)
וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ. (מא לב)
שאלה – והרי חלומותיו של יוסף עצמו נשנו ולא נתקיימו אלא לאחר עשרים ושתים שנה. מנין ליוסף שחלום פרעה יתקיים מהר. מהו הִשָּׁנוֹת פַּעֲמָיִם.
תשובה – חלום פרעה היה בלילה אחד, ואילו חלום יוסף היה בכמה לילות. (החזקוני, אבן עזרא) אילו חלומות של יוסף היו נשנים באלומות וכוכבים בלילה אחד, היו נמהרים. (רשב"ם) אמר יוסף לפרעה אף ששינית לי את החלום (כדי לנסות את יוסף אם ידע הדבר) מכפי שהוא היה פעמיים, בפרות ובשיבולים אני פתרתי לך כפי שראית ומכך תוכל לדעת שפתרוני נכון. (הטור)
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מא מה) פרש"י - מְפָרֵשׁ הַצְּפוּנוֹת לפי התרגום 'גֻּבְרָא דְּמִטַּמְרָן גָּלְיָן לֵיהּ', וְאֵין לְ'פַּעְנֵחַ' דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא. והרשב"ם פירש - וכן היה דרכם לקרוא לאדם בשעה שממנים אותו על בית שם הראוי, וכן וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ כשנעשה משרתו, וכן ויקרא לדניאל בל טשצר, כדכתיב דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי.
הקב"ה שם שמות ומזמין בפי הבריות או אביו ואמו לקרוא לו שם הצודק כפי נשמתו ובחינתו כידוע. לכך רַבִּי מֵאִיר הֲוָה דָּיֵיק בִּשְׁמָא (יומא פג:) כי בשם האדם רמוז בו ענייני שרשו ונשמתו ומעשיו כי הוא יתברך שָׂם פֶּה לָאָדָם לקרותו כך. אמרו בשם רבינו האריז"ל דיוסף נתעברה בו נשמת יצחק אע"ה בחייו. וזה נרמז כי הקרה ה' בפי פרעה לקרות ליוסף צָפְנַת פַּעְנֵחַ כי פַּעְנֵחַ בגימטריא יצחק (208) לומר שצפון בו יצחק. (פני דוד)
מטרת החלפת השם נועדה להפקיע ממנו את השם העברי, אשר המצריים מיחסים לו משמעות של עבד שפל, שלא תהיה להם ההרגשה של עֶבֶד מוֹשֵׁל בָנוּ. פרעה גזר ששוב לא יקראו אותו בשם יוסף, היתה זה מעת ה' כדי שהאחים לא יכירוהו. (עוד יוסף חי)
רַבִּי מֵאִיר הֲוָה דָּיֵיק בִּשְׁמָא רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי לָא הֲווֹ דָּיְיקִי בִּשְׁמָא. כִּי מְטוֹ לְהָהוּא דּוּכְתָּא, בְּעוֹ אוּשְׁפִּיזָא. יְהַבוּ לְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מָה שְׁמָךְ? אֲמַר לְהוּ: 'כִּידוֹר'. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם רָשָׁע הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב כ): 'כִּי דוֹר תַּהְפּוּכוֹת הֵמָּה'. כִּי מְטוֹ לְהָהוּא בֵּיתָא דִּשְׁמֵיהּ 'בָּלָה', לָא עֲיַילוּ לְגַבֵּיהּ. אָמְרִי: שְׁמַע מִינַּהּ רָשָׁע הוּא. דִּכְתִיב (יחזקאל כג מג): 'וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים', (יומא פג:)
שאלה – קשה אם כן איך נכנס רבי מאיר לביתו כיון דבדק בשמא, דהא לא רצו ליכנס בבית גברא דשמיה 'בָּלָה'?
תשובה – רבי מאיר הוכרח ליכנס עמהם דאם לא היה נכנס מוכרח שישאלוהו הטעם ויהיה מוכרח להשיב הטעם ואינו רוצה להוציא מפיו דבר להחזיקו ברשע ולכך הוכרח ליכנס עמהם. אי נמי מאת ה' היה הדבר שלא יבדוק בשמו קודם כניסתו אלא אחר כך וכיון שנכנס קשה לצאת ולברוח משם והוא כבר עשה תיקון להמעות להטמינם בבית הקברות והא דהטמינם שם מפני שאין שם אדם עובר כדי שיראהו מרחוק שהוא מטמין דבר. (בן יהוידע שם)
א"נ זה היה הבית שיושב בו ראשון בבתי הישוב, אך לא היה הבית שלו אלא של אחרים והיה יושב שם בשכירות והם שאלו על בית הראשון של מי זה והשיבו להם של אדם פלוני שהוא בעל החצר, כי המשיב הודיעם שם בעל החצר ולא הודיעם שם היושב בו, ובאותו השם של בעל החצר לא היה גנאי, לכך נכנסו, אך אחר שנכנסו ידעו שהיושב בזה החצר שמו כידור ויושב שם בשכירות, לכך רבי מאיר לא רצה להפקיד כיסו אצלו. (בניהו שם)
א"נ דבההוא דוכתא לא היה נמצא להם אושפיזא אחרת כדמשמע בְּעוֹ אוּשְׁפִּיזָא יהבו כו' וקרוב לשבת היה דלא היה להם לילך למקום אחר. (חידושי אגדות שם)
וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. (מב א) אָמַר לָהֶם יַעֲקֹב לְבָנָיו: אַל תַּרְאוּ עַצְמְכֶם כְּשֶׁאַתֶּם שְׂבֵעִין, לֹא בִּפְנֵי עֵשָׂו וְלֹא בִּפְנֵי יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַנְּאוּ בָּכֶם. (תענית י:)
שאלה – מה הטעם שיעקב מזכיר דווקא את שתי האמות הללו: עשו וישמעאל. ולא את האמות האחרות כמו הכנענים שהם יושבי הארץ, למה לא הזכיר גם את עמון ומואב שהיו שכני ארץ כנען.
תשובה – יעקב התכוון דווקא לאותן האמות העלולות לטעון כי זכאים הם לשבת בארץ מדין ירושה. ישמעאל – הוא בנו של אברהם אע"ה, עשו – הוא בנו של יצחק אע"ה. אך תשובת עם ישראל, כי הארץ הובטחה לנו תמורת העבדות וקושי השעבוד במצרים, (טו יג) כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (טו יח) לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. מאחר והגלות החלה להימנות מאז לידתו של יצחק לכן מצווה יעקב לבניו להקפיד ביותר בשנות הרעב והבצורת שאין להם להיראות שְׂבֵעִים שהרי עקב כך עלולים בני ישמעאל ועשו לטעון שאינם גֵרִים בארץ כנען וממילא גם הם יורשי הארץ. (בן יהוידע – תענית י:) א"נ הקנאה שנאמרה הכא לא שייכא רק באחים קרובים ומטעם שיהיה האדם עם אחיו בצרה כדמוכח כל הסוגיא ודבר זה אין לחוש רק בצרת אחים וקרובים ולהכי נקט בני עשו וישמעאל שהיו מזרע אברהם נחשבים אז כאחים וקרובים לבני יעקב אבל שאר אומות לא שייך ביה קנאה זו להיות בצרה עמהם. (חידושי אגדות שם)
וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. (מב ג)
שאלה – מה הטעם שיעקב שלח את כל עשרת בניו למצרים בבת אחת, היה לו לשלוח מקצתם היום ומקצתם לאחר זמן.
תשובה – כדי שיתפללו עליו במנין, שהרי אין קדושה בפחות מעשרה שנאמר )ויקרא כב לב (וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (רבינו בחיי) ובמדרש – אבינו יעקב לא היה משלח לשבטים פחות מעשרה, שיהיו אוכלים ומזמנים בשם, שנאמר וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה. (עבד המלך בשם ילדמנו הקדמון) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בגימטריא 'זהו אין אומרים קדושה פחות מעשרה'. (בעה"ט) א"נ כדי לקיים את החלום הראשון של החלומות כי הוא היה מספר אל עשרת אחיו כשאמר (בראשית לז, ה) וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, ולהם אמר וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, ובנימין איננו בכלל החלום הזה וזה התקיים כאשר השתחוו אליו, והחלום השני שכתוב וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי לא יוכל להתקיים עד שיבא בנימין ואביו. (הרמב"ן) וכתב המלבי"ם - מצד שהם אֲחֵי יוֹסֵף ירדו כל העשרה כי היה בדעתם לבקשו שם, או שמן השמים נסתבב כך כדי לקיים חלום האלומות. והאוה"ח כתב - אולי הלכו כולן לחשש הרגיל בשני רעב כי תרע עין אדם ברעהו ועל פת לחם יפשעו לגזול ולהרוג איש אחיהו, לזה הלכו כולם כדי שאיש את אחיהו יעזורו, וגם בנימין היו רוצים להוליכו עמם אלא שיעקב לא רצה.
וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר. (מד ב)
שאלה – מה הטעם שיוסף ביקש להעליל על בנימין שהוא הגנב, והוא אחיו היחיד מאמו. ואם רצה לצערם - הלא מעשיו מוכיחים כי גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום. ולמה שם את הכסף גם באמתחות שאר האחים.
תשובה – לפי שיוסף לא היה מכיר את בנימין שהניחו בלא חתימת זקן, אמר בלבו שמא הביאו לי אסופי מן השוק, אשים לו עלילה אם הוא אחיהם לא יניחוהו. (החזקוני, מושב זקנים) א"נ לפי שרצה לראות איך ימסרו עצמם עליו כדי להצילו. (ספורנו) והאוה"ח פירש - ואולי כי נתכוין לג' דברים: הא', כדי שיכופר להם עוון הגניבה שגנבוהו - היה עושה להם דברי חשד כדי שיהיה הבושת על העוון עצמו של יוסף ויכופר עונם. והב', לראות אם יתנו נפשם על בנימין, ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחוה עם אחיו ויכפר להם עוונם. הג', לרמוז להם ענין הגניבה, אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז. א"נ לפי שרצה יוסף לגרום להם שישתחוו כדכתיב (מד יד) וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה, כדי לקיים את החלומות שחלם. (משיבת נפש) מפני זה הוצרך להשים אף את הכסף באמתחותיהם, כי חשש יוסף שאחיו יחשבו שבאמת בנימין גנב את הגביע, כמו שרחל אמנו גנבה את התרפים לאביה, ויאמרו בלבם שראוי אם כך שייענש, ולא יתמסרו להצילו לא מפני ששונאים אותו אלא מפני רוע מעשהו, לכן ציוה יוסף להשים עם הגביע את כספם של כל האחים, שבזה הם ידעו שלא חטאו כלל ואם כך הכל עלילה שמעליל עליהם יוסף, ומזה ידעו שגם בגביע לא חטא בנימין אלא יוסף מעליל עליו שקר, ואם הם אוהבים אותו ימסרו נפשם להצילו. (אברבנאל)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
האם מותר לפנות למקובלים?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מסירות או התמסרות?
מי צריך את הערבה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
ברכות השחר למי שהיה ער כל הלילה
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך עושים קידוש?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
