בית המדרש
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • עולת ראי"ה
  • עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד
קטגוריה משנית
undefined
2 דק' קריאה 12 דק' צפיה
ותתנהג עמנו ד' אלהינו, במדת החסד ובמדת הרחמים.
הכניסה לפנים משורת הדין תתכן להיות בתור מאורע, המבריק לעתים רחוקות מזמן לזמן. אבל הסדר התדירי מוכרח להיות ע"פ מדה קבועה. והמדה הקבועה ישנה שהיא מדת דין קשה, שיותר היא מתיסדת ע"פ המבט של ענין היצורים כשהם מצד עצמם. אבל יש עוד מבט עליון על היצורים, בשני אפנים: האחד מצד מה שהם יצורי ד' אדון החסד, שכל עקר הויתם אינו בא כ"א לטובתם וישועתם, והשני גם מצד מהותם, ע"פ ההגבלה שהגביללהם יוצרם בערכם העצמי, הלא עומדים הם כולם להתעלות, להתקדש ולהטהר. המדה הראשונה היא מדת החסד, שהיא פועלת ביסודה התדירי גם בהוה, "יומם יצוה ד' חסדו, יומא דאזיל בכולהו יומין" (זהר), והיא מדתו של אברהם אבינו איש החסד. והשניה, מצד המבט, של העתיד, זאת היא מדת הרחמים, שרחמים רבים נתכים בשטף על יצורי עולם שנשתפלו והם עומדים לצאת מן המצר למרחב ומאפלה לאורה, ונמשכים הרחמים מן העתיד אל ההוה.ומתוך המחשבה הקדושה הקשורה בקשר הנצח,שממנה באה ההארה לאברהם אבינו, לעמוד בגבורת קדושת מחשבתו הטהורה, והקשורה באלהים חיים, בכל התכן של הנסיון הנפלא, ששמה הכל מאוחד, הראשית עם האחרית, בצורת ההוה הגלוי בתכן זמני, הננו מבקשים בצדק, שתתנהג אתנו ד' אלהינו במדת החסד ובמדת הרחמים.

ובטובך הגדול ישוב חרון אפך, מעמך, ומעירך, מארצך ומנחלתך.
יש טוב סתמי, שהוא מתיחש לכל דבר מצד פרטיותו, ולכל זמן מצד ערכו המיוחד. מצד השקפה פרטית זו יש מקום לחרון אף שעושה רשם (זבחים ק"ב.). אבל הטוב הגדול הוא הטוב העולה מהכללות המאוחדת של כל הפרטים, בין פרטי הזמן, בין פרטי המקום, בין פרטי המציאות בכללותה. והנה הנושא של הטוב הגדול בתכונת נצחיותו הוא כנסת ישראל בתור עם ד', שאם מביטים באספקלריא של הטוב המצומצם ישנם דברים במציאות מצד הפרטים, שמביאים את חרון האף, אבל כשמשקיפים על הכלל כולו אנו אומרים "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". הטוב יוצא לפעלו דוקא כשהוא מרוכז בנקודת אורה, שבצורת מקום היא עיר ד' שמה, ירושלים עיר הקודש. וכשחרון האף סר מהעם ע"י הופעת הטוב הגדול הכללי, יוכל הרכוז של הקדושה להיות מואר במלוי אורו. אמנם מלוי אור זה אין לו השלמה רק אם יופיע בכל התפשטותו, וכח ההתפשטות של הטוב האלהי בתכונה מקומית הלא הוא בכל גבול ארץ הקדש. ע"כ יוסר חרון האף מארצך, מצד הטוב הגדול הכללי, שנותן מקום לקדושה הרכוזית של העיר, ומלוי מפעלו של רכוז זה בכללות הארץ. אבל כל הקבוץ יחד, של העם, עם המרכז של קדושת אורו בתור העיר, ושל התפשטותו בתור הארץ, אין לו תעודה כ"א כשכל אלה קונים את התכונה של הנצח, שהוא בלתי פוסק, עד כדי להקרא נחלה. מה נחלה אין לה הפסק (זבחים קי"ט., רה"ש י"ב:), אף הם בקדושתם העליונה אין להם הפסק. ואלה המעלות העליונות, העוטרות את העם והעיר, את הארץ ואת תכונת הנחלה, הכוללתם, ראויות הן לבא מצד הטוב הכללי, הנובע מקדושת החפץ הטהור בעז קדושתו, המיוחד לישראל, מכחה של קדושת המחשבה, והרצון להדבק עדי עד באלהי עולם ד', מכח הרשם הנצחי של קדושת נסיון העקדה, שבא בגללה תכן הברית והשבועה לזכור חסדי אבות לבני בנים עדי עד.


סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il