ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
למדנו שיאוש הוא מצב או מציאות המאפשרת לאחרים לזכות בחפץ או לחילופין מחילה(לשון חלות) דין של הפקר. וכל זאת מדובר כאשר יאוש הבעלים קדם להגבהת המוצא. אך מה הדין במי שהגביה קודם שהתייאש הבעלים, ובינתיים הספיק הבעלים להתייאש? על כך אומרת הגמרא שאליבא דכו"ע, אם הגביה האבידה קודם יאוש הבעלים אזי החפץ לא יקנה למוצא אף לאחר שיתייאש הבעלים.
זהו הדין. ומהו טעם הדין? מנמקת הגמרא:
דכי אתא לידיה - באיסורא הוא דאתא לידיה. דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא, ושקילנא ליה.
מקור נוסף הדן בסוגיית יאוש בהקשר של היתרא ואיסורא נמצא בגמרא בבבא קמא (סו, א):
יאוש - אמרי רבנן דניקני, מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן; אי דאורייתא, מידי דהוה אמוצא אבידה, מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני ליה, האי נמי כיון דמייאש מרה קני ליה, אלמא קני; או דלמא לא דמיא לאבידה, אבידה הוא דכי אתאי לידיה - בהתירא אתיא לידיה, אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה - מדרבנן הוא, דאמור רבנן ניקני מפני תקנת השבים. ורב יוסף אמר: יאוש אינו קונה, ואפילו מדרבנן.
יש לברר האם יש שייכות בין שני הגדרים הנ"ל? האם גדר 'באיסורא אתא לידיה' באבידה מקביל לשל גזילה? ובכלל יש להבין, הרי המוצא הגביה על מנת להשיב את החפץ לבעליו, ומה איסור יש בכאן?
מהו באיסורא?
ביחס לאבידה כתב הריטב"א (כא, א):
והא דאמרינן לעיל דכי אתי לידיה באיסורא אתא לידיה, לאו באיסורא ממש קאמר שהרי לא נתכוין לגזול וחייב הוא ליטלה כיון שיש בה סימן, אלא בשעת איסורא קאמרינן כלומר דכי אתא לידיה ברשות בעלים קיימא וכנוטל מידם דמי, וזה ברור וכן פירש ר"י ז"ל.
כלומר, המוצא אינו עובר על לאו מפורש, על איזשהו איסור מסוים, אלא כל הזמן בו המאבד הינו עדיין בעלים על החפץ, אסור לאדם אחר לקחת אותו לעצמו. ובמשך זמן זה הגם שהבעלים מתייאש, אין זה מפקיע את בעלותו מהאבידה.
אמנם, אכתי צריך לבאר מהו הגורם המונע את פקיעת הבעלות מהחפץ. לצורך הבנת עניין זה נעיין במח' ראשונים, רמב"ן ותוס', ביחס לשאלה זו. ובכדי להבין זאת נקדים הקדמה אודות 'לאו הניתק לעשה'.
לאו הניתק לעשה
יש איסורים בתורה שהעובר עליהם חייב לקיים מצוות עשה. ביאור המושג 'ניתק' י"א שהוא מלשון מנתק את האיסור מעונש המלקות. י"א שהוא מלשון תיקון ללאו.
מ"מ לשני הסברים אלו ע"י קיום מצוות העשה כבר בטל האיסור שעשה האדם.
שיטת הרמב"ן
הגמרא בדף כו, ב מתייחסת לאלו איסורים עובר מי שאינו משיב אבידה. באחת מהצורות של אי ההשבה מלמדת הגמרא כך:
ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה - עובר בכולן; משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם. ואף על גב דחזרה לאחר יאוש - מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד - עבד.
שואלים הראשונים במקום: מדוע האיסור אינו מתבטל והא הוי לאו הניתק לעשה. והרי ע"י השבת החפץ האבוד לבעליו, מתוקן הן האיסור והן האבידה?!
עונה על כך הרמב"ן שאכן האיסור לא מתבטל אף בהשבת החפץ, וזאת משום שמעמדו של חפץ מסוים זה הוא מורכב מגזילה ואבידה גם יחד – ושילוב זה מאפשר למגביה לקנות אותו לגמרי, וממילא אין חפץ שצריך להשיב לבעליו.
וזאת כיצד? והרי בא לידי הבעלים באיסור?
עונה הרמב"ן: ישנו הבדל בין אבידה לגזילה בנוגע לזמן הקודם ליאוש הבעלים. ונראה את דבריו שפי שהובאו ע"י הר"ן:
היכא שנטלה ע"מ להחזירה שכיון שנתחייב בהשבה וחל עליה מצות השב תשיבם לא פקע מיניה לעולם ביאוש שאל"כ כל אבידה מותרת אם לא באו בעלים מיד שהרי נתיאשו, ודין הוא מפני שנעשית ידו כיד בעלים ושומר של בעלים הוא הילכך לא קני לה לעולם ביאוש שאחר כך, אבל הכא כיון שגזלה זה לא מחייב בהשבתה לאחר יאוש, ואין הכי נמי דמחייב קודם יאוש בהשב תשיבם הואיל ואתיא לידיה, אבל מ"מ גזלה היא שהרי לא להחזירה נטלה והרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ואין ידו של גזלן זה כיד הבעלים וגזלה היא זו שנקנית ביאוש.
ולתוספת ביאור נראה גם את דבריו כפי שמובאים בשיטה מקובצת (כו, ב):
כשנטלה בתחלה על מנת להחזירה דכיון דנעשה שומר של בעלים הויא לה אבידה זו כאלו היא ברשות בעלים לגמרי ומשום הכי יאוש הבא לאחר מכאן אינו יכול להפקיע מהם אבידה זו שהיתה ברשותו שאין יאוש מפקיע ממונו של אדם שהוא ברשותו אבל הכא כיון שעל מנת לגזלה נטלה אינו שומר עליה וכשנתייאשו בעלים ממנה לא היתה עומדת ברשותם כלל ולפיכך יאוש מפקיעה מהם דהויא לה אבידה זו כאלו נתייאשו בעלים ממנה קודם שבאה ליד מוצא דקני ליה ביאוש לגמרי ואפילו בחזרת דמים לא מחייב.
באבידה, כאשר אדם מגביה חפץ עם סימנים על מנת להשיבו לבעליו, מיד הוא נעשה שומר על החפץ, או שומר חנם או שומר שכר (תלוי בדעות השונות) ונחשב הדבר כאילו הוא שמור ברשות הבעלים. ולימדנו הרמב"ן יסוד בדיני יאוש והוא – אדם אינו יכול להתייאש מחפץ הנמצא ברשותו. ולכן, כיון שהמוצא הגביה את החפץ קודם יאוש הבעלים, הרי נחשב החפץ למונח ברשות הבעלים וממילא אין היאוש מועיל להפקיע את הבעלות. הסבר יסוד זה הוא – שמשמעות המושג יאוש הוא מצב בו האדם משלים עם כך שחפצו לא ישוב אליו, ודבר זה פשוט לא שייך כאשר הוא נמצא תחת ידיו (ראה לעיל בהרחבה, בשיעור על ישל"מ).
בגזילה, לעומת זאת, כיון שהמגביה אינו שומר את החפץ עבור הבעלים, הרי נחשב הדבר שהחפץ מונח עדיין ברשות הרבים. וההסבר בכך הוא ששמירה היא הקפאת מצב הבעלות הקיים, ולעיתים בשינוי טכני של מקום החפץ בשל נסיבות שונות. אך בגזילה כל כוונת הגזלן היא לשנות את המצב ולהפקיע את החפץ מיד הבעלים, וכיון שכן הוא ודאי לא יחשב כשומר. ויוצא, שמבחינת הבעלים החפץ שלו עדיין אבוד, או בלשון הרמב"ן 'מונח בקרקע'. וכאשר הבעלים מתייאש, הרי המוצא הגזלן זוכה בחפץ כאילו היא היתה אבידה רגילה שהתייאשו ממנה, וקנה את החפץ לגמרי. דהיינו, גם לא צריך לשלם את דמי החפץ.
ולכן כאשר נטל ע"מ לגזול ואח"כ התייאשו הבעלים, אזי לא שייך תיקון ללאו של לא תגזול משום שהקניה נעשתה בהיתר של אבידה, וכן לא שייך בחפץ שכזה השב תשיבם כשם שלא שייך בכל אבידה שהתייאשו הבעלים קודם המציאה. ולא תוכל להתעלם גם כן לא ניתן לתקן כיון שלמעשה המוצא התעלם מאבידת אחיו עד אשר הפכה להיות כבר 'לא אבידת אחיך' ואין אפשרות כבר 'לשים לב אליה'.
קושיית הר"ן
לאחר שמביא הר"ן את דברי הרמב"ן, הוא מקשה כך:
ואין זה מחוור בעיני דהא רבא גופיה אמר במרובה גבי יאוש דגזילה דקונה אי מדאורייתא אי מדרבנן או דילמא לא דמיא לאבידה, אבידה הוא דכי אתאי לידיה בהיתרא אתאי לידיה, אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דלקני משום תקנת השבים אלמא דקולא דאבידה מגזילה אינה אלא משום דבהיתרא אתאי לידיה אבל זו שנטלה על מנת לגוזלה ומתחילתה עבר על לאו ועשה דאבידה גופא ודאי דבאיסורא אתאי לידיה ומחוייב בהשבתה או בהשבת דמיה כגזילה גמורה.
ביאור שאלתו – המימרא בסוגיין, בבא מציעא, נאמרה ע"י רבא. רבא עצמו במסכת ב"ק מסתפק בטעם לכך שיאוש בגזילה מפקיע בעלות. ושם מעלים אפשרות שאינה דומה אבידה למציאה משום שבמקרה של אבידה החפץ הגיע לידי ה'קונה' בהיתר, אך בגזילה ש'קונה' באיסור – שמא נאמר שהיאוש לא מפקיע, ורק חכמים תקנו שיחשב כקנוי משום תקנת השבים. בכל אופן עולה מגמרא זו שבמקום בו 'באיסורא אתא לידיה' אין היתר לקנות, והרי כאן מדובר שהגביה ע"מ לגזול, ודאי באיסורא אתא לידיה, א"כ אף שבסוף קונה מצד 'האבידה' שבחפץ, סוף סוף לא אמורה הבעלות לפקוע משום הדרך בה הגיעה היאוש.
ביישוב קושיה זו ישנן כמה דרכים. נביא את דברי ר' מאיר שמחה (בעל האור שמח ומשך חכמה). דבריו אינן באים כתשובה על קושיית הר"ן אלא כתוספת ביאור בדברי הרמב"ן, ומתוכם מתורצת הקושיה. וכך כותב:
ולדעתי יש להוסיף בדבריו הקדושים, דהיינו טעמא ביאוש לא קני בגזילה לחד מ"ד אף על גב דבאבידה קני, היינו משום דהיאוש בא מסיבת האבידה שנאבדה מאתו החפץ לכן קני שפיר, אבל בגזילה סיבת היאוש מטעם שנגזלה ממנו, והגזלן גרם סיבת היאוש, לכן לא מהני היאוש. וזה סברתו דאע"ג דנטל קודם יאוש לגוזלה ובאיסורא בא לידו מ"מ מהני יאוש דאבידה, היינו היאוש שבא מסיבת מה שנאבדה מאתו, וגזילתו לא היתה הסיבה המביאתו לידי יאוש, וקני לה לגמרי באופן שאף דמים אינו משלם, וזה פשוט בס"ד.
ביאור תשובתו – באיסורא אתא לידיה הוא סיבה למניעת היאוש במקום בו האיסור הוא גורם וסיבת היאוש, כמו בגזלן, שרק מחמת גזילתו התייאשו הבעלים. אך במקום בו היאוש נוצר בשל עצם איבוד החפץ – אזי אפילו אם החפץ ניטל על דעת גזילה, לא נחשב לבאיסורא אתא לידיה – והיאוש מפקיע בעלות.
רשות בעלים
העולה מדברי הרמב"ן שסיבת האיסור למוצא ליטול לעצמו, לאחר יאוש בעלים, את החפץ האבוד שהורם קודם היאוש, הוא משום שאי אפשר להתייאש מחפץ הנמצא ברשות האדם. (ועיין נתיבות המשפט סימן רנ"ט שמבאר שלדעת רמב"ן בעינן דווקא רשות המשתמרת).
ומה שכתוב בגמרא ב"ק באיסורא אתא לידיה, ביחס לגזילה הוא גדר אחר מאשר באבידה. בגזילה אכן מדובר באיסור של ממש, ודין התורה הוא שיאוש יועיל רק בהיתר ולא באיסור (שיעורי ר' שמואל ב"מ סימן ה, א).
שיטת תוס'
ומכאן נעבור לשיטת התוס'.
התוס' ב"ק (סו, א ד"ה הכא) שואל כיצד לומדת הגמרא מיאוש דאבידה ליאוש דגזילה, והרי באבידה קונה רק אם הגביה אחר יאוש, משא"כ בגזילה שקונה הגזלן שוודאי הגביה קודם היאוש?
עונה התוס' שאע"פ שבאבידה הבאה ליד המוצא קודם יאוש אינו יכול לקנות משום שאתא לידיה באיסורא, והיינו שכבר רובצת עליו חובת ההשבה, מ"מ עדיין קונה החפץ לעניין זה שיכול להשיב את דמיו ולא את גוף החפץ.
דברי תוס' הנ"ל צריכים ביאור. שכן, מהיכי תיתי לחלק בין גוף האבידה לשוויה הממוני? וכן, מדוע הגמרא לא שאלה זאת, אלא דיברה על סתם אבידה?
ועוד, כ' האחרונים (קצה"ח שסא, ב) שקושיה זו אינה קשה כלל אליבא דרמב"ן וזאת משום שהסיבה באבידה שלא מועיל היאוש אם בא לאחר ההגבהה היא משום שהמוצא הוא שומר עבור הבעלים וכנ"ל. ואילו בגזילה אין האדם נעשה שומר, וממילא אין סיבה שלא יקנה לו ביאוש. ולכן אפשר ללמוד שיאוש יקנה. אך לתוס', שסיבת האיסורא היא חובת ההשבה, אכן קשה על הגמרא כיצד ניתן להשוות בין מצב אחר יאוש (אבידה) בו אין חובת השבה, למצב קדם יאוש (גזילה) בו יש חובת השבה? ועל כרחך שיש ללמוד מדין יאוש הכללי שקיים באבידה, שתמיד מהני במידה כלשהי.
ומדוע לא תירצו התוס' כרמב"ן? הרי לכא' גם הם מודים שמוצא האבידה נהיה שומר עליה? מבאר הקהילות יעקב (ב"מ כה, ב) שתוס' חולקים על הרמב"ן בהנחתו שאין יאוש ברשות בעלים. לדידם אכן שייך יאוש ברשות בעלים. קה"י לומד זאת מדבריהם בדבר השאלה האם יש 'יאוש' בקרקע. התוס' (ב"ב מד, א ד"ה ודוקא) כותבים שמהירושלמי למדים שאכן יש מושג של יאוש בקרקע. והרי קרקע, כידוע, אינה נגזלת וממילא תמיד ברשותו של האדם, ואעפ"כ אפשר להתייאש ממנה – הרי שיאוש מועיל גם לדבר שברשותו.
העולה א"כ שלדעת תוס' הטעם של באיסורא אתא לידיה הוא משום שחלה על המוצא חובת השבה ועל כן א"א לנתקו מבעליו. וביאור סברא זו היא שאע"פ שיש יאוש, הרי במצב כזה, שיש פלוני שמחויב להשיב לו את האבידה ע"כ אין ניתוק מלא של זיקת האדם לממונו ולכן הבעלות אינה פוקעת (מנחת אשר ב"ק, מ).
רווח בשיטה זו הוא שתוס' מבארים את המושג של באיסורא אתא לידיה באופן שווה בשתי הסוגיות השונות, ודלא כרמב"ן שכל אחת משמעותה שונה לפי הסוגיא.
האם המוצא קונה רק את גוף האבידה או גם את דמיה?
ובהמשך לכך ניגע בנקודה נוספת בסוגיא זו, והיא מה שכתב התוס' שגם באבידה, יאוש שאחר הגבהה מועיל לקנות את גוף החפץ אך לא את דמיו. וצריך לברר מניין זאת לתוס'?
הקצה"ח (שנג, ס"ק ב) כתב שהגם שיאוש בגזילה דאתי לידיה באיסורא קונה, אינו קניין גמור אלא יש בו שיור, והיינו שקונה רק את הגוף אך לא את דמי החפץ. ומקשה על בקה"י שהסברא בחילוק זה אינה מובנת היטב, מדוע הגוף נקנה אך עדיין צריך לשלם?
הקה"י מבאר שדעת התוס' היא שהמוצא הרי הוא חייב בדיני שומרים על פשיעה, ומדין פשיעה הוא צריך לשלם דמי החפץ. אך מה פשיעה יש כאן? מבאר אליבא דתוס' ונתיבות (עיין לעיל בשיעור על דין יאוש) שהיאוש אינו הפקר גמור, והאבידה יוצאת מבעלות הראשון רק ע"י קנין השני. ולכן בעצם הרצון של האדם לקנות, ולא לחכות עוד עד שימצא את בעלי האבידה, יש בזה פשיעה, ועל זה שהפסיד את הבעלים משלם את דמי האבידה.
אך הדבר היה קשה לי, הרי מוצא זה הגביה ע"מ להשיב אבידה, ומה בכך שחפץ לקנותו לכשיתייאש הבעלים, מדוע יש בזה פשיעה?? וראיתי אח"כ שמקשים זאת.
ואולי אפשר להסביר על יסוד דברי הקצה"ח והמנחת אשר דלעיל, שיאוש הוא קניין חלש, שהרי לקצה"ח (תו, ב) היאוש אינו הפקר גמור, אלא היתר זכיה לאחרים. וכאשר הקניין הזה בא בצורה של 'איסורא' הרי שם הוא הוקלש עוד יותר, שהרי כל המושג של יאוש הוא חידוש בהפקעת הבעלות, הנעשית שלא לרצונו של האדם. וא"כ, נאמר שחידשה תורה שתוכל לקנותו לגמרי רק היכא שהבעלים הראשונים התייאשו 'בצדק', דהיינו, טרם מישהו מצא את החפץ, וממילא אין להם דרך להשיגו, ומצב זה 'מצדיק' יאוש. אך כאשר היאוש מגיע 'שלא בצדק', אחרי מציאה, והוא שבאמת יש עוד זיקה אל החפץ כיון שיש חובת השבה, אזי היאוש מנתק אמנם את האדם מממונו אך לא באופן מלא והוא הקניין עם שיור, כדברי הקצה"ח.
וראה בשיעורי ר' שמואל(ב"מ סימן ו, אות ד) שמבאר בשם ר' שמעון שקאפ שתוס' מודה לרמב"ן, אלא מיירי בגמ' שם שלאחר שהמוצא הגביה בהיתר, רצה לגזלו, ואז כיון שאינו שומר מועיל היאוש לקנות החפץ אך חייב בתשלומיו כדין כל גזילה. והיוצא שאין התוס' מדברים כלל בחילוק ממון וגוף החפץ אלא בגזילה ולא באבידה.
ונראה עוד ששיטת התוס' ב"ק מתאימה לתוס' במסכתין (כו, ב ד"ה מתנה) שם מבאר שלאחר יאוש הבעלים נתינת המתנה מתקן הן את הלאו של לא תגזול והן את ביטול העשה של השב תשיבם. הא ניחא גזילה ששייך בה השבת דמים אך לכאורה מה שייך להשיב חפץ אחר עבור ביטול השבת אבידה? אלא שסובר כתוס' בב"ק שאמנם קונה את הגוף אך עדיין צריך להשיב את הדמים, וכאן ע"י השבת דמים מקיים המצווה. וצ"ע.
להערות [email protected]
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
אנחנו קודש למענך
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
תהיו חמים!
איך עושים קידוש?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
