ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
הגמרא (כז, א) שואלת האם סימנים הם דאורייתא או דרבנן. ויש לעיין מה בדיוק מבררים כאן. השאלה ראשונה היא מהם סימנים בכלל? השאלה השניה, מדוע צריך את הסימנים? שאלה שלישית, מה הכוונה דאורייתא או דרבנן?
שני חששות
המשנה (כח, ב) מלמדת אותנו סדר השבת אבידה לתובעה:
אמר את האבידה ולא אמר סימניה - לא יתן לו. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו, שנאמר עד דרש אחיך אתו - עד שתדרוש את אחיך, אם רמאי הוא אם אינו רמאי.
מכאן אנו למדים על שתי רמות של בירור, האחת ביחס לאדם מן השורה, והשניה ביחס לאדם החשוד בעינינו כרמאי. ומהם החששות?
ביחס אל הרמאי, ברור שהחשש הוא שמא משקר. אמנם ביחס אל האדם המצוי, מה החשש? הרי אין לחשוד בו לשווא שהוא משקר? אלא משמע שהחשש הוא שיטעה וידמה בטעות שזה הוא חפצו.
נתבונן בשני מקומות שהזכירו האחרונים בנוגע לסילוק חשש ע"י סימנים.
חשש טעות
הגמרא בפרק ראשון (יח, ב) דנה ביחס למוצא שטר ויש חשש שמא השטר אינו שייך למי שעל פניו נראה כבעליו, אלא לאדם אחר עם נתונים מקבילים ובלשון הגמרא: 'דלמא אתרמי שמא כשמא, ועדים כעדים'. במהלך הגמרא מובאת תשובה של רב אשי:
רב אשי אמר: כגון דקא אמר נקב יש בו בצד אות פלונית. ודוקא בצד אות פלונית, אבל נקב בעלמא - לא.
וכתב רש"י בהסבר דבריו (שם, ד"ה ודוקא):
דהוה ליה סימן מובהק, ואפילו אם תימצי לומר גבי חזרת אבידה בסימנין, דאיבעיא לן לקמן דאורייתא או דרבנן - אפילו פשטת סימנין דרבנן יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי אשת איש דאורייתא.
כלומר החשש הקיים בהשבת אבידה הוא שמא יש טעות בזיהוי החפץ, ותכלית נתינת הסימנים היא למנוע את הטעות.
חשש שקר
לעומת זאת מהגמרא בחולין (עט, א-ב) משמע לכאורה שהצורך בסימנים באבידה הוא להפריך את החשש שמא ישקר ולא מחשש טעות. הגמרא שם מנסה לברר דין בהלכות כלאי בהמה, כיצד ניתן לזהות בעל חיים הנוצר מכלאים, ונפק"מ לחרישה עם בע"ח נוסף, שלא יעבור ב'לא תחרוש בשור וחמור'. הגמרא שם מסיימת שניתן לזהות על פי סימנים חיצוניים כגון צורת אזניים ואורך זנב – 'וסימנין דאורייתא'. רש"י (עט, ב ד"ה וסימנין) מקשר בין סימני כלאים לסימני אבידה, ומבאר שמכך שסימנין דאורייתא באבידה ומחזירים אף גט על פיהם, ממילא למדנו שיש תוקף דאורייתא לסימנים אף לאיסורים.
אך הרמב"ן שם (עט, א ד"ה ומה שפרש"י) דוחה את שיטת רש"י:
ומה שפירש"י ז"ל וסימנין דאורייתא מסימני אבדה קאמר, תמיה אני בו מה ענין זו לזו אפי' כשתמצא לומר סימנין אלו דאורייתא י"ל שאין מחזירין אבידה בסימנין דילמא מיחזא חזא א"נ כסומא בארובה, וכשתמצא לומר סימני אבדה דאורייתא שמא אלו אינן עיקר וסימנין אלו ודאי לענין אבידה אינן כלום דהו"ל כחיורא כריסיה דאמרינן בב"מ (גיטין מ"ה א') שאינן כלום, אלא סימנין אלו קאמרינן שהם עיקר לסמוך עליהם בענין זה, וגמרא גמירי להו כי ההיא דאמרינן בפ' ואלו טריפות (ס"ד א') גבי סימני ביצים סימנין לאו דאורייתא, ואין לסימני אבדה עסק כאן וכאן.
כלומר, הסימנים האמורים באבידה נועדו למנוע רמאויות, מיחזא חזא או כסומא בארובה(ניחוש), אך הסימנים המדוברים כאן בהלכות כלאיים הן רק סימני מסורת כסימני טהרה בבעלי חיים וכדומה.
ויתכן שרש"י בעקרון פחות חושש לשקר אלא לטעות, ואילו הרמב"ן חושש יותר (עיין מח' רש"י תוס' ביחס למקום סימן).
על אלו סימנים יש ספק?
לאחר שבארנו את יסודות הצורך בסימנים, נעבור להתבונן בשאלת הגמרא דאורייתא או דרבנן, ולנסות להבין באלו סימנים הגמרא מסופקת.
מצאנו בראשונים כמה דעות ביחס לספק של הגמרא. והדבר הוא נפק"מ כיון שהסוגיא הכא לא פושטת את הספק (עיין רא"ש בסוגיין) וכן קצות (רנט, ב). ולפי ביאור הגמרא נדע כיצד לנהוג בספק. ומצאנו בזה ג' שיטות:
א. שיטת רוב הראשונים (רש"י, רמב"ן, ריטב"א, ר"ן) מבארים שהספק הא רק בסימן שאינו מובהק, אבל במובהק אין ספק שהוא כמו עדים, והוי דאורייתא. וכנראה ששתי החששות אינן סבירות שיהיו קיימות בסימן מובהק. ולמעשה כך פסק שו"ע באבן העזר (יז, כד). ומה שפסק ביו"ד רצז, ט עיין אבן העוזר (הובא בבאר היטב שם) שכ' שכאשר יש שני סימנים הוא כסימן מובהק.
ב. שיטה המובאת במאירי ובריטב"א שהספק הוא רק בסימן מובהק, אך באינו מובהק ודאי שהוא מדרבנן.
ג. שיטת ריב"א הסובר ששאלת הגמרא קאי בין על סימן מובהק ובין על שאינו מובהק. ומה שכתוב בדף יח שנאמנים על גט לומר נקב יש בו בצד אות פלונית הוא דווקא משום שיש גם עדים וגם סימן מובהק, אך בהינתן ויש רק מעליותא אחת, הרי לא מחזירין.
ביאור השיטות
הטעם של שיטה א פשוט יותר, וכמו שביארנו, דלא מסתבר לחשוש לטעות או רמאות בסימן מובהק. אך השיטות האחרות דורשות יתר ביאור. ונבאר שיטתם על פי קונטרסי שיעורים (ב"מ יח, א):
יסוד שיטות אלו הוא בחששות באבידה, טעות או שקר. ולשיטתם חשש טעות, הוא, דווקא בסימן שאינו מובהק, אך קיים גם בעדים,. ואילו חשש שקר אמנם שייך גם בסימן מובהק, שיתכן וראהו הרמאי, אך מאידך אינו קיים בעדים, דבסתמא כל עדים בחזקת נאמנים.
ולכן, סובר הריב"א (שיטה ג) שדווקא על עדים וסימן מובהק אומרת הגמ' (יח,א) שנאמנים משום ששתי החששות מסתלקים. אך בהיעדר אחד משניהם אזי הגמרא מסופקת.
וכן מוסברת שיטה ב, שבסימן שאינו מובהק שתי החששות עדיין קיימים, ובסימן מובהק חשש שקר קיים ולכן גם בו מסופקים.
וכנראה שיטה א סוברת שבסימן מובהק אין חשש רמאות כלל, דלא מסתבר שאפשר להבחין בסימנים שכאלו אלא אם כן היה החפץ ממש בבעלותך או אצלך.
להערות [email protected]
למה ללמוד גמרא?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך ללמוד אמונה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מדוע ראש השנה זכה להיות שני ימים וכיצד מתנהלים בחג כזה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
