ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
ומכאן נבוא לעיין במלאכת החרישה בנוגע לשנת השמיטה.
ד' לאוין
התורה מצווה אותנו לשבות בשנה השביעית אך איננה מרבה בפירוט הציווי להורות כיצד שביתה זו באה לידי ביטוי. הפירוט המפורש היחיד הוא בנוגע לד' לאוין העומדים כל אחד בפני עצמו:
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
האיסורים הם: א. לא תזרע. ב. לא תזמור. ג. לא תקצור. ד. לא תבצור. ועל פניו לא מובן מדוע נכתבו במפורש זמירה ובצירה. ונראה את ביאור עניין זה בלשון חז"ל (מו"ק ג, א):
מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא: דאהני תולדות - מיחייב, אאחרנייתא - לא מיחייב.
כלומר, הפירוט המדוייק והמקוצר של ד' מלאכות אלו בלבד בא ללמדנו שדווקא מלאכות אלו נאסרו בשביעית ולא מלאכות אחרות. אמנם, הגמרא שם מביאה משניות וברייתות בהן יש רשימה של שמלאכות שדה רבות שנאסרו בשנה זו, אך נראה ממסקנת הדברים שתוקף איסורי אותן המלאכות הוא מדרבנן.
חרישה
מה הדין בנוגע למלאכת החרישה? על פניו יש לשייכה לשאר המלאכות שאינן אסורות כי אם מדרבנן. אולם בנקודה זו יש הבדל בין החרישה לשאר המלאכות.
בפרשת כי תשא אומרת התורה (לד, כא):
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
מהי כוונת התורה בציווי 'בחריש ובקציר תשבות'? נחלקו בזה התנאים כפי שמופיעה במשנה בשביעית (פרק א, משנה ד):
בחריש ובקציר תשבות אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר:
לדעת רבי עקיבא המילים 'בחריש ובקציר תשבות' אינן נצרכות ללמד על שבת משום שהפסוק כבר אסר זאת במקום אחר 'לא תעשה כל מלאכה', ואף בשביל לאסור מלאכה בשמיטה אין צורך במילים אלו שהרי אמר הכתוב 'שבת שבתון יהיה לארץ'. וא"כ, לשם מה נצרכת מלאכה זו? עונה תנא קמא הוא רבי עקיבא, כפי שמבואר בגמרא במו"ק (בסוגיא הנ"ל), שיש חיוב של תורה להוסיף זמן בסוף השנה השישית בו יש להמנע ממלאכות האסורות בשביעית עצמה. וכן יש להוסיף זמן בתחילת השנה השמינית (ראשונה לסבב השמיטה) בו אסור לאכול את מה שגדל בשביעית אע"פ שנאסף בשמינית. וא"כ נראה שביחס לחרישה דעתו שהיא אסורה מדאורייתא.
[וראה בפירוש 'משנה ראשונה' שביאר שא"א לומר שהתוספת המדוברת היא ביחס לשבת בראשית משום שגם אם תקח יום שלם של תוספת אין שום תועלת בחרישה או בקצירה. רק במשך תקופה ארוכה יש ערך למלאכות אלו, ועל כרחך מדבר על שביעית].
מאידך, דעת רבי ישמעאל היא שהפסוק מדבר על שבת בראשית וכפי הבנת פשט הפסוקים. ולשיטתו אכן אין חיוב של תוספת שביעית. אך ביחס למלאכת החרישה בשביעית עצמה אין אנו יודעים את דעתו.
מח' אמוראים
הגמרא במו"ק (ג, א) מביאה מח' אמוראים בשאלה האם לוקים על חרישה או לא.
עיי"ש בראשונים
דברי הרמב"ם
בדברי הרמב"ם ישנה מבוכה. מצד אחד כתב (א, א):
מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
ולכאורה נראה שהבאת הפסוק כאן היא לצורך ביסוס המצות עשה דאורייתא, וא"כ עולה שחרישה אסורה מדין תורה, ולכל הפחות בעשה.
אך מאידך כתב בהלכה הבאה:
אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.
מהלכה זו עולה שאיסורי תורה יש רק על ד' מלאכות הנ"ל, וחרישה איננה בכללן, והדברים מפורשים עוד יותר בהלכות הבאות (ג-ד):
וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.
כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.
בהלכות אלו כ' הרמב"ם במפורש שאיסור חרישה הוא רק דרבנן בלבד, ולוקה עליו מכת מרדות, ובהדגשה 'מדבריהן'. מהו אם כן תוקף איסור חרישה בשביעית – דאורייתא או דרבנן?
הסברים ברמב"ם
הסבר פשוט כותב המנ"ח (קיב) עפ"י הבנתו ברמב"ם שחרישה היא איסור עשה בלבד, וכפי שהזכרנו לעיל. וכנראה מסיבה זו הובא הפסוק על חרישה בהלכה א המדברת על מצוות עשה. והעובר על חרישה לוקה מרדות והוא עונש דרבנן, ולא מלקות כמו על לאוין דאורייתא.
שיטת מהר"י קורקוס וכן שו"ת רדב"ז (חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קצו [אלף תקס]) היא שיש חרישה האסורה מדאורייתא ואליה כיוון הרמב"ם בהביאו את הפסוק בהלכה א. ויש חרישה האסורה מדרבנן. האסורה מדאורייתא היא חרישה המטיבה עם הגידולים. לעומתה, ישנה חרישה המכינה ומטיבה את הקרקע עצמה והיא אסורה מדרבנן, ולפי חלוקה זו יש להבין את הפסקים השונים ברמב"ם. הרדב"ז מוסיף שישנה גם חרישה לצורך חיפוי זרעים והיא אסורה מדאורייתא.
דעת פאת השולחן (בית ישראל א, ס"ק א) שהחרישה היא דרבנן והפסוק מדבר על קצירת העומר בשנה השביעית, דהו"א שיהיה אסור, קמ"ל דמה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר בשמיטה שהוא מצווה ולכן יהיה מותר,. אך אם נאמר שחרישה היא דרבנן קשה, שכן הרמב"ם פוסק את רבי ישמעאל שדין תוספת שביעית הוא הלכה למשה מסיני (שו"י ג, א), וכשם שהל"מ התירה חרישת עשר נטיעות צעירות, ממילא שמעינן שחרישה עבור אילנות זקנות אסורות, בתו"ש וכ"ש בשביעית עצמה. ואם כן, יוצא שחרישה אסורה מדין הלמ"מ והוא בפשטות דאורייתא?! אלא מבאר פאת השולחן לשיטתו של הרמב"ם שהלכה למשה מסיני נחשב דברי סופרים כמו שכתב בשרשי המצוות.
מדברי הרב בקונ"א (ב, אות ב) משמע שסובר אף הוא שחרישה בדעת הרמב"ם היא מדרבנן בלבד. אמנם ראוי להחמיר כשאפשר. ובמקום הדחק והפסד אפשר לסמוך שהוא דרבנן. וסיבת הבאת הפסוק ע"י הרמב"ם היא בכדי ללמד שהשביתה בשביעית היא רק ממלאכות הקרקע ולא מכלל המלאכות.
עוד כתב הרב זצ"ל (קונ"א ה) לבאר שלשון 'לצורך קרקע' ברמב"ם היא לאו דוקא, אלא כל חורש אסור. ומש"כ כנ"ל הוא משום שנקט יחד עם חופר והוא בדווקא. שכן בעי לאפוקי חופר לצורך בתים או כיסוי דם שמותר. ולכך כ' לצורך קרקע. אך אם היה כותב חופר לצורך קרקע וחורש, הו"א שיש חומרא בחורש, שאפילו למקרים רחוקים כגון כיסוי הדם יהיה אסור ולכן נקט בסוף המשפט באופן שהצורך קרקע יהיה קאי לתרוויהו.
הסבר מחודש אומר הרב וייטמן על יסוד דברי חזו"א. מהותה של חרישה היא הכנת הקרקע לזריעה ולכן היא צריכה להיות התחנה האחרונה קודם הכנסת הזרעים. אך חרישה שאיננה אלא עבור טיוב הקרקע מותרת מדאורייתא. והפסוק שהביא הרמב"ם עוסק בחרישה שהיא לצורך זריעה ולכן אסורה מדאורייתא. ושאר חרישות הן לצורך אחר שאסורות רק מדרבנן.
שיטת רמב"ן
הערה נוספת בסוגיא זו הנוגעת לכלל עבודות השביעית מביא הרב על יסוד דברי הרמב"ן. הרמב"ן ביאר את המושג של שבות בשבת כמגמת השבת הכוללת, וממנה מתפרטים האיסורים השונים. ויתכן ואדם לא יעבור על לאו מסוים כזה או אחר אך בפועל יבטל את השביתה הכוללת של השבת. נראה את לשון הרמב"ן (ויקרא כג, כד) אותה הריטב"א – 'וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל.' וכ"כ רמב"ן:
שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה...וכן שבת שבתון יהיה לארץ (להלן כה ד), שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל.
העולה מדבריו הוא שמי שבשביעית עובד בשדהו כדרכו במלאכה כלשהיא שאינה מד' המלאכות האסורות מדאורייתא הרי הוא מבטל מצוות עשה מדאורייתא. כך שגם החורש יתכן ועשייתו היא ביטול דאורייתא.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
