ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
ומכאן נבוא לעיין במלאכת החרישה בנוגע לשנת השמיטה.
ד' לאוין
התורה מצווה אותנו לשבות בשנה השביעית אך איננה מרבה בפירוט הציווי להורות כיצד שביתה זו באה לידי ביטוי. הפירוט המפורש היחיד הוא בנוגע לד' לאוין העומדים כל אחד בפני עצמו:
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
האיסורים הם: א. לא תזרע. ב. לא תזמור. ג. לא תקצור. ד. לא תבצור. ועל פניו לא מובן מדוע נכתבו במפורש זמירה ובצירה. ונראה את ביאור עניין זה בלשון חז"ל (מו"ק ג, א):
מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא: דאהני תולדות - מיחייב, אאחרנייתא - לא מיחייב.
כלומר, הפירוט המדוייק והמקוצר של ד' מלאכות אלו בלבד בא ללמדנו שדווקא מלאכות אלו נאסרו בשביעית ולא מלאכות אחרות. אמנם, הגמרא שם מביאה משניות וברייתות בהן יש רשימה של שמלאכות שדה רבות שנאסרו בשנה זו, אך נראה ממסקנת הדברים שתוקף איסורי אותן המלאכות הוא מדרבנן.
חרישה
מה הדין בנוגע למלאכת החרישה? על פניו יש לשייכה לשאר המלאכות שאינן אסורות כי אם מדרבנן. אולם בנקודה זו יש הבדל בין החרישה לשאר המלאכות.
בפרשת כי תשא אומרת התורה (לד, כא):
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
מהי כוונת התורה בציווי 'בחריש ובקציר תשבות'? נחלקו בזה התנאים כפי שמופיעה במשנה בשביעית (פרק א, משנה ד):
בחריש ובקציר תשבות אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר:
לדעת רבי עקיבא המילים 'בחריש ובקציר תשבות' אינן נצרכות ללמד על שבת משום שהפסוק כבר אסר זאת במקום אחר 'לא תעשה כל מלאכה', ואף בשביל לאסור מלאכה בשמיטה אין צורך במילים אלו שהרי אמר הכתוב 'שבת שבתון יהיה לארץ'. וא"כ, לשם מה נצרכת מלאכה זו? עונה תנא קמא הוא רבי עקיבא, כפי שמבואר בגמרא במו"ק (בסוגיא הנ"ל), שיש חיוב של תורה להוסיף זמן בסוף השנה השישית בו יש להמנע ממלאכות האסורות בשביעית עצמה. וכן יש להוסיף זמן בתחילת השנה השמינית (ראשונה לסבב השמיטה) בו אסור לאכול את מה שגדל בשביעית אע"פ שנאסף בשמינית. וא"כ נראה שביחס לחרישה דעתו שהיא אסורה מדאורייתא.
[וראה בפירוש 'משנה ראשונה' שביאר שא"א לומר שהתוספת המדוברת היא ביחס לשבת בראשית משום שגם אם תקח יום שלם של תוספת אין שום תועלת בחרישה או בקצירה. רק במשך תקופה ארוכה יש ערך למלאכות אלו, ועל כרחך מדבר על שביעית].
מאידך, דעת רבי ישמעאל היא שהפסוק מדבר על שבת בראשית וכפי הבנת פשט הפסוקים. ולשיטתו אכן אין חיוב של תוספת שביעית. אך ביחס למלאכת החרישה בשביעית עצמה אין אנו יודעים את דעתו.
מח' אמוראים
הגמרא במו"ק (ג, א) מביאה מח' אמוראים בשאלה האם לוקים על חרישה או לא.
עיי"ש בראשונים
דברי הרמב"ם
בדברי הרמב"ם ישנה מבוכה. מצד אחד כתב (א, א):
מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
ולכאורה נראה שהבאת הפסוק כאן היא לצורך ביסוס המצות עשה דאורייתא, וא"כ עולה שחרישה אסורה מדין תורה, ולכל הפחות בעשה.
אך מאידך כתב בהלכה הבאה:
אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.
מהלכה זו עולה שאיסורי תורה יש רק על ד' מלאכות הנ"ל, וחרישה איננה בכללן, והדברים מפורשים עוד יותר בהלכות הבאות (ג-ד):
וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.
כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.
בהלכות אלו כ' הרמב"ם במפורש שאיסור חרישה הוא רק דרבנן בלבד, ולוקה עליו מכת מרדות, ובהדגשה 'מדבריהן'. מהו אם כן תוקף איסור חרישה בשביעית – דאורייתא או דרבנן?
הסברים ברמב"ם
הסבר פשוט כותב המנ"ח (קיב) עפ"י הבנתו ברמב"ם שחרישה היא איסור עשה בלבד, וכפי שהזכרנו לעיל. וכנראה מסיבה זו הובא הפסוק על חרישה בהלכה א המדברת על מצוות עשה. והעובר על חרישה לוקה מרדות והוא עונש דרבנן, ולא מלקות כמו על לאוין דאורייתא.
שיטת מהר"י קורקוס וכן שו"ת רדב"ז (חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קצו [אלף תקס]) היא שיש חרישה האסורה מדאורייתא ואליה כיוון הרמב"ם בהביאו את הפסוק בהלכה א. ויש חרישה האסורה מדרבנן. האסורה מדאורייתא היא חרישה המטיבה עם הגידולים. לעומתה, ישנה חרישה המכינה ומטיבה את הקרקע עצמה והיא אסורה מדרבנן, ולפי חלוקה זו יש להבין את הפסקים השונים ברמב"ם. הרדב"ז מוסיף שישנה גם חרישה לצורך חיפוי זרעים והיא אסורה מדאורייתא.
דעת פאת השולחן (בית ישראל א, ס"ק א) שהחרישה היא דרבנן והפסוק מדבר על קצירת העומר בשנה השביעית, דהו"א שיהיה אסור, קמ"ל דמה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר בשמיטה שהוא מצווה ולכן יהיה מותר,. אך אם נאמר שחרישה היא דרבנן קשה, שכן הרמב"ם פוסק את רבי ישמעאל שדין תוספת שביעית הוא הלכה למשה מסיני (שו"י ג, א), וכשם שהל"מ התירה חרישת עשר נטיעות צעירות, ממילא שמעינן שחרישה עבור אילנות זקנות אסורות, בתו"ש וכ"ש בשביעית עצמה. ואם כן, יוצא שחרישה אסורה מדין הלמ"מ והוא בפשטות דאורייתא?! אלא מבאר פאת השולחן לשיטתו של הרמב"ם שהלכה למשה מסיני נחשב דברי סופרים כמו שכתב בשרשי המצוות.
מדברי הרב בקונ"א (ב, אות ב) משמע שסובר אף הוא שחרישה בדעת הרמב"ם היא מדרבנן בלבד. אמנם ראוי להחמיר כשאפשר. ובמקום הדחק והפסד אפשר לסמוך שהוא דרבנן. וסיבת הבאת הפסוק ע"י הרמב"ם היא בכדי ללמד שהשביתה בשביעית היא רק ממלאכות הקרקע ולא מכלל המלאכות.
עוד כתב הרב זצ"ל (קונ"א ה) לבאר שלשון 'לצורך קרקע' ברמב"ם היא לאו דוקא, אלא כל חורש אסור. ומש"כ כנ"ל הוא משום שנקט יחד עם חופר והוא בדווקא. שכן בעי לאפוקי חופר לצורך בתים או כיסוי דם שמותר. ולכך כ' לצורך קרקע. אך אם היה כותב חופר לצורך קרקע וחורש, הו"א שיש חומרא בחורש, שאפילו למקרים רחוקים כגון כיסוי הדם יהיה אסור ולכן נקט בסוף המשפט באופן שהצורך קרקע יהיה קאי לתרוויהו.
הסבר מחודש אומר הרב וייטמן על יסוד דברי חזו"א. מהותה של חרישה היא הכנת הקרקע לזריעה ולכן היא צריכה להיות התחנה האחרונה קודם הכנסת הזרעים. אך חרישה שאיננה אלא עבור טיוב הקרקע מותרת מדאורייתא. והפסוק שהביא הרמב"ם עוסק בחרישה שהיא לצורך זריעה ולכן אסורה מדאורייתא. ושאר חרישות הן לצורך אחר שאסורות רק מדרבנן.
שיטת רמב"ן
הערה נוספת בסוגיא זו הנוגעת לכלל עבודות השביעית מביא הרב על יסוד דברי הרמב"ן. הרמב"ן ביאר את המושג של שבות בשבת כמגמת השבת הכוללת, וממנה מתפרטים האיסורים השונים. ויתכן ואדם לא יעבור על לאו מסוים כזה או אחר אך בפועל יבטל את השביתה הכוללת של השבת. נראה את לשון הרמב"ן (ויקרא כג, כד) אותה הריטב"א – 'וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל.' וכ"כ רמב"ן:
שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה...וכן שבת שבתון יהיה לארץ (להלן כה ד), שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל.
העולה מדבריו הוא שמי שבשביעית עובד בשדהו כדרכו במלאכה כלשהיא שאינה מד' המלאכות האסורות מדאורייתא הרי הוא מבטל מצוות עשה מדאורייתא. כך שגם החורש יתכן ועשייתו היא ביטול דאורייתא.
להערות [email protected]
האם מותר לפנות למקובלים?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך מותר להכין קפה בשבת?
פריחת הגאולה!
"בזאת התורה" - איזו תורה?
למה הכל אסור בתשעה באב?!
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
תכלת, שושנה, ופרץ שמחה, איך הכל קשור?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
שיא השיאים בפסח!
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
