ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ברכות
והנה מצינו בכמה מקומות בש"ס התייחסות מפורשת, לכאורה, לשאלה זו אך כפי שנראה נחלקו רבותינו הראשונים בביאור המקורות השונים.
הנפק"מ לדינא
ראשית נציין שלשאלה זו האם חיוב התפילה הוא מדאורייתא או מדרבנן יש מספר נפק"מ כמ"ש הפרי מגדים (הקדמה להלכות תפילה):
א. ספק התפלל או לא – האם צריך לחזור ולהתפלל? ב. נזכר בבין השמשות שטרם התפלל - אם היא חיוב דאורייתא יתפלל, אך אם דרבנן לא יתפלל. ג. אם יש זמן מועט עד סוף היום ויש לפניו עוד מצווה דרבנן, איזו מצווה יקדים? אם תפילה דאורייתא – קודמת היא לדרבנן. אך אם היא דרבנן – יעשה מה שירצה. אך מסייג נפק"מ זאת, שמא משום שהיא רחמי בכל מקרה יתפלל.
ומכאן נכנס למקורות בחז"ל ובפוסקים.
משנת חייבין בתפילה
מקור חשוב לבירור דין זה הוא מהמשנה בברכות (כ, א):
נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.
על פניו אין חלוקה במשנה ברמות חיוב שונות מכח דרבנן ודאו', אלא כפי שאומרת הגמרא (כ, ב):
וחייבין בתפלה דרחמי נינהו. - מהו דתימא: הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי - קמשמע לן.
דהיינו, סיבת חיוב הנשים פשוטה היא, משום שהתפילה היא בקשת רחמים, ואף הן זקוקות לרחמים ועל כן חייבות בתפילה. אלא, שכיון דקיי"ל שנשים פטורות ממצוות עשה שהז"ג, הו"א שגם מתפילה פטורות משום הפסוק המוזכר, קמ"ל שלא פטורות. וצריך לומר שהו"א של הגמ' היא שדוד המלך ע"ה מגלה בתהלים את אופן קיום המצווה, ומשמע שהתפילה תלויה היא דווקא בזמנים מסוימים. קמ"ל שאין התפילה כי אם רחמי, והם מעל הזמן.
בין רבותינו הראשונים יש כמה שיטות בגירסת הגמרא, ואזלי לטעמייהו. שיטת רש"י (ד"ה וחייבין) שגורסים רק רחמי נינהו, ללא הו"א של ז"ג, וזאת משום שתפילה היא דרבנן, ואין במצוה דרבנן מושג של פטור בשל זמן גרמא. אמנם תוס' (ד"ה בתפילה) ס"ל דאע"פ שדין תפילה היא דרבנן, אכתי ניתן לגרוס כפי שמופיע לפנינו משום שיש פטור ז"ג בדרבנן, וכדמוכח מחובת קריאת הַלל. רש"י לא מסכים עם תוס' ומבאר שהלל הוא מדברי קבלה ותוקפו רב יותר מאשר דין דרבנן ולכן יש בו את הפטורים של תורה.
הסברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן בפטור של ז"ג מבוארת במהר"ל בגבורות ה' (פרק מח ביחס לחיוב נשים בד' כוסות בפסח) שמצוות התורה אינן תלויות בטעם אלא בגדרים שקבע הקב"ה, והוא יכול להחליט את מי מחייב ואת מי לא. אך מצוות דרבנן נתנו על יסוד טעם מסוים, ואם נשים שייכות בטעם המצווה, אין ביכולת חכמים לפטרן.
מ"מ, העולה מרש"י ותוס' הוא שחיוב התפילה הוא דרבנן. אך הרי"ף אינו מביא כלל את דברי הגמרא אודות רחמי, אלא כותב שנשים חייבות בתפילה משום שהיא מצוות עשה שלא הזמן גרמא, בניגוד לק"ש. ומסתימת לשונו, שמנה תפילה יחד עם מצוות שהן ודאי דאורייתא כמזוזה, ולא חילק וכתב שהתפילה היא דרבנן, משמע שהוא חיוב מדאורייתא.
מחלוקת רמב"ם ורמב"ן
נעבור למחלוקת מפורסמת בדין זה.
הרמב"ם כותב בספר המצוות (עשה ה):
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר ועבדתם את ה' אלהיכם ואמר ואותו תעבודו ואמר ואותו תעבוד ואמר ולעבדו. ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. ואמרו עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום:
וכן פסק למעשה בראש הלכות תפילה (א, א):
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
אך הרמב"ן בהשגותיו לספה"מ מאריך לסתור את דברי הרמב"ם וכתב שאין בכל דברי חז"ל מקום בו אומרים שמצוות התפילה דאורייתא. אדרבא, אם נתחקה אחר הגמרות נמצא שתפילה היא דרבנן וכפי שהבאנו לעיל. על כן אומר הרמב"ן:
אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא ית' עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו. ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל ית' בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת. כענין ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהמצוה היא לאהוב את השם בכל לב ולב ושנסתכן באהבתו בנפשנו ובממוננו.
ומוסיף הרמב"ן שאם אכן ישנה מצווה מהתורה להתפלל היא מתייחסת לזמן צרה וכמו שמופיע בתפילת שלמה המלך:
ומה שדרשו בספרי ולעבדו זה התלמוד ד"א זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה והוא הענין שבאר שלמה ע"ה.
ביאור שיטת הרמב"ם
נו"כ של הרמב"ם (כסף משנה על הלכה א ומגילת אסתר על ספה"מ) מבארים את הרמב"ם בספר המצוות על פי דברי הרמב"ם עצמו בהלכות תפילה. ישנו חילוק בין החיוב הבסיסי של תפילה לבין נוסח התפילה וזמנה. התורה חייבה את האדם מישראל לפנות פעם ביום אל רבש"ע, לשבח לבקש ולהודות, וחובה זו נלמדה מכל הדרשות הנ"ל על 'לעבדו', מ'סתמא דמשנה' המחייבת נשים בתפילה, ובפרט מתוך משנתו של רבי אליעזר הנ"ל.
אחרונים נוספים (קנאת סופרים על ספה"מ, ערוך השולחן או"ח ריש פט) מחזקים את שיטת הרמב"ם מסברא, שלא יתכן שעניין מרכזי כל כך בעבודת ה' לא יהיה מצווה, וכל הדרשות של חז"ל על פסוקים מפורשים הינן אסמכתא בעלמא כאשר הגמרא לא מציינת זאת בשום מקום! כיצד ניתן לומר שתפילה המבטאת יותר מכל את האמונה והבטחון של עם ישראל ברבש"ע, הפנייה התמידית אל ה' במצבים של טובה או חלילה בהפך, כל זה אינו חיוב תורה בסיסי?!
אלא שכיון שהפנייה הראויה אל רבש"ע היא דבר שהיה קשה לציבור, מחמת הגלות ושיבוש הלשונות, תקנו חכמים נוסח, וחיובו הוא מדרבנן.
ובכך ניתן לבאר שכל מקום בו מוצאים שחז"ל הגדירו את התפילה כחובה מדרבנן הרי שכוונתם דווקא לנוסח ולזמן אך לא לעצם החיוב. כלומר, מה שאמרו שאין צריך לשוב ולהתפלל או לעצור מסעודתו בכדי להתפלל, היינו את נוסח התפילה, אך לומר בקשה כלשהיא פשיטא שחייב.
וביחס לגמ' האומרת 'רחמי נינהו' מבארים אחרונים שהרמב"ם לא גרס זאת וכשיטת הרי"ף. ראשונים נוספים הסוברים שחיוב תפילה הוא דאורייתא הם סמ"ג (מ"ע יט) וסמ"ק (סימן יא).
אחר זמן שמחתי ללמוד את דברי בעל ספר העיקרים (מאמר ד, פרק כ) הסובר אף הוא שתפילה הינה חיוב מדאורייתא ואף מאריך להסביר מה הכריח את חז"ל להבין שהציווי של 'ועבדתם' הוא על תפילה.
ביאור שיטת הרמב"ן
כפי שראינו לעיל, דעת הרמב"ן שהתפילה אינה חלק מתרי"ג המצוות אלא חיוב דרבנן. מקורו ברור מכל הגמרות הדנות בפשטות על עצם המושג של תפילה ולא על נוסחה. וראה באריכות בשאגת אריה (ישנות סימן יד) שמוכיח כתפילה דרבנן וכן דוחה את כל תשובות נו"כ הרמב"ם. לדו', אי תפילה הוי דאורייתא, הוה לה לגמ' לחייב בעל קרי בהרהור בתפילה, כמו בק"ש. וכן, אפילו אם בנוסח התפילה עסקינן, כיון שרבנן תקנוהו על מצוה דאורייתא, יש לאומרה כתיקון חכמים, כשם שצריך לומר את פרשת ציצית אע"פ שרק הפסוק האחרון, המזכיר את יצ"מ הוא מדאורייתא.
ועל דרשות חז"ל אומר הרמב"ן שהן אסמכתא, ואפשר להבין כן ממה שביטוי של עבודת הלב מופיע כמה פעמים בהקשר כללי של עבודת ה'. וכן הספרי עצמו דורש את העבודת הלב גם לתלמוד, וכפי שגם הרמב"ם כותב בספה"מ, ומזה נראה שאינו פירוש יחידי מוחלט של הפסוק.
אך אכתי קשה על הרמב"ן מה שהבאנו לעיל בשם האחרונים, הכיצד יתכן שאין מצווה להתפלל?
עונה על כך את ערוך השולחן (או"ח פט ד-ו) דברים מופלאים: לא יתכן התפילה איננה דאורייתא, אפילו לרמב"ן, שכן לדידו אפילו ברכת התורה היא דאורייתא, וכ"ש בקשת הצרכים! וכפי שפוסק על שביתה בשבת שעיקרה מדאורייתא, אך פרטיה הם דרבנן. וכן בתפילה, היא מדאורייתא אך לא כלולה בתרי"ג. והסיבה לכך:
ויותר מזה נלע"ד לדעת הרמב"ן שאינה נחשבת בין פרטי המצות לפי שהוא גבוה מעל גבוה שהתפלה הוי כעומד לפני המלך ומדבר עמו פנים בפנים כביכול ולכן היא דוקא מעומד באימה ויראה ובה אנו מקדישים קדושתו יתברך בחזרת הש"ץ כמלאכי מעלה וחז"ל קראוה דברים העומדים ברומו של עולם ושמהתפלות נעשו כתרי כבוד לו יתברך כמבואר במדרשים והיא כוללת את כל המצות כחוט השדרה המקיים את כל גופו של אדם והוא אינו נכנס בכלל הרמ"ח איברים ושס"ה גידים מפני שאינו פרטי אלא הוא כללי כמו כן ענין התפלה אינה נכנסת בפרטי המצות מפני שהתפלה הוא ענין כללי וכן הוא ע"פ חכמת הנסתר [וכן מוח לב וכבד]:
דבר קרוב לזה אומר גר"ח (תפילה ד, א) שאף לרמב"ן כאשר מתפלל מקיים מצווה דאורייתא אף על פי שאינה חיוב דאורייתא.
וחשבתי, שאולי לרמב"ן הפנייה אל ה' בזמן רגיל, יש בה מן העזות, הכיצד מעיז האדם לפנות על רבש"ע?! ולכן התורה לא תצוונו על דבר זה, אך לגודל ההכרח חייבו חכמים וייסדו את הפנייה שתהיה ראויה ונכונה וממילא כל אחד יכול להתפלל.
הלכה
למעשה, בשו"ע (קו, ב) נראה שפסק שתפילה היא מדאורייתא, ומכך שלא הגיה עליו הרמ"א כלום, מבין פמ"ג הנ"ל שסוברים שניהם שהוא מדאורייתא. אך מ"ב הביא דעת מג"א ושאגת אריה שהכריעו כרמב"ן שהוא מדרבנן וכתבו שכ"כ רוב האחרונים.
אך מאידך, העירו אחרונים (כף החיים קו, אות ז) שבבית יוסף כתב בפשיטות שהפטורים מק"ש פטורים מתפילה מק"ו שק"ש היא דאורייתא ותפילה היא דרבנן. ואינו סותר מה שכתב בשו"ע שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא משום דס"ל כתוס' שאף בדרבנן שייך הפטור של הז"ג.
להערות - [email protected]
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
למה ללמוד גמרא?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך עושים קידוש?
תכלת, שושנה, ופרץ שמחה, איך הכל קשור?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מה זה אומר בחזקת בשרי?
הלכות שטיפת כלים בשבת
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
