ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
מהסוגיא של אאפת"ז עולה דין ייחודי והוא חזקה המוציאה ממון. בדרך כלל המושג של חזקה הוא הנחה שהמצב נשאר כפי מה שהיה לפני שאירע דבר שאולי שינה אותו, הן חזקת הגוף הן חזקת ממון (יש חולקים על זה ואומרים שבממון משאירים מכח מוחזק ולא מכח חזקה דמעיקרא). אבל בסוג' למדנו שהערכת המצב כ'לא השתנתה', יכולה אף להוציא ממון. וכך אומרים למסקנה (ה, ב):
והלכתא כר"ל, ואפילו מיתמי; ואף על גב דאמר מר: הבא ליפרע מנכסי יתומים - לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה.
כלומר, בהסתמך על חזקה זו של ר"ל, אנו מניחים ברמה של ודאי שהלווה לא שילם את כספו ולכן המלוה רשאי לגבות ממנו כסף. וכך אף נפסק למעשה בשו"ע (חו"מ עח, א). וכיצד יתכן דבר זה? מה יש בחזקת אאפת"ז דאמר' שיכולה להוציא ממון?
רוב וחזקה – רוב עדיף
שאלה זו נשאלה ונידונה ע"י אחרונים רבים, ותורף שאלתם היא כדלהלן.
לקמן במסכתנו (צב, א) נחלקו רב ושמואל האם בממון הולכים אחר מנהג הרוב או לו. דעת רב שכן ואילו דעת שמואל שדווקא באיסורים הולכים אחר הרוב, אך לא בממונות. וכך קיי"ל למעשה (חו"מ רלב, כג).
ועוד, הגמ' בקידושין (פ, א) דנה לגבי עיסת בצק טהורה שעל ידה יושב תינוק עם בצק בידו כך שוודאי שנגע בעיסה. רוב התינוקות מטפחים (משחקים) באשפה, ונוגעים בשרצים טמאים וממילא הילדים טמאים טומאת שרץ. אמנם מיעוט ילדים אינו עושה כן. כיצד נדון את העיסה כעת? אם נלך אחרי חזקה, אזי תשאר בטהרתה. אך אם נלך אחרי רוב הילדים, אזי הילד הזה שייך לרוב ונטמא וטימא את העיסה. דעת חכמים שהלכה כמותם היא שבהתנגשות של רוב וחזקה - הרוב עדיף, והולכים אחרי הרוב.
החזקה והרוב הם שני סוגי הכרעה במצב של ספק, והגמרא מלמדת אותנו שכוחו של רוב גדול יותר מכוחו של חזקה, ועל כן מכריעים על פיו (קיו"ח כ' שהסברא היא שחזקה היא הסתמכות על העבר ואילו רוב דן גם על ההווה).
א"כ, מדוע חזקת ר"ל כאן (אאפת"ז), שלפי כללי החזקה אינה מוציאה ממון מק"ו מרוב שאינו מוציא ממון, עדיפה על חזקות אחרות ומסתמכים עליה אפילו להוציא ממון?
חזקה שאינה פוסקת – חזקת אומדנא
אלא שצריך להסביר שהמושג חזקה בסוגייתנו ובקידושין הוא כעין 'שיתוף השם' אך לא זהה בתוכנו. שם לא מדובר על התנהגות אלא על מציאות הגדרתית, מצב קיים, האם השתנה או לא. וביחס לרוב הוא שונה. אך החזקה של ר"ל מדברת על התנהגויות אנושיות בסיסיות, והיא חזקה כל כך עד כדי שמוציאה ממון.
נראה תשובה הנוגעת לחשש קידושין בשל שליחת סבלונות (מתנות מחתן לכלתו, לאחר השידוכין), כאשר לא יודעים האם התכוון בשליחת הסבלונות לקדש או רק מתנה בעלמא. וכתב תרומת הדשן (סימן רז):
משום דהך סברא דשלוח סבלונות חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת, שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה אין עדים חותמים על השטר אא"כ נעשה גדול. וכן חזקה אין אדם פורע בגו זמנו, וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דכל הני חזקות באים מן הרוב כלומר רוב בני אדם אין עושין אלא בענין זה, אפילו בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג. וחזקה הפוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת.
כוונתו שיש חזקות שבמהות ניתנות לשינוי, כגון אשה בחזקת פנויה אך חזקה זו היא ביחס לאשה המסוימת הזו, והיא אף עתידה או לכה"פ עשויה להשתנות, ולזה קורא חזקה פוסקת. מאידך, ישנן חזקות שבנויות על התנהגויות אנושיות כלליות, והן מתמידות אצל כל האנשים, ושינוי בהם כולל טענה על התנהגות שונה מכל העולם. חזקה זו נובעת מהרוב, אך הוא רוב מאד מוצק ומתמיד, בשונה מרוב אחר שיתכן ואינו מוחלט כל כך.
אך עדיין יש לברר, סוף סוף הוא רוב וכיצד מוציאים ממון על פיו? וראינו בזה כמה הסברים שונים:
רוב וסברא
כתב המהרי"ט (שו"ת מהרי"ט אבן העזר סימן כז):
וע"כ הך חזקה דהתם דאין אדם פורע בתוך זמנו עדיף מרובא דהא בלא מגו לא מהימן ומפקינן ממונא ואילו משום רובא לא מפקינן. אלא יש לחלק בין חזקה לחזקה דהא דאמרי' רובא וחזקה רובא עדיף היינו חזקה דסתמא שאינה באה לא מכח סברא ולא מכח רובא אלא דאמרינן העמד דבר על חזקתו כגון העמד טמא על חזקתו העמד בהמה על חזקתה העמד אשה על חזקתה אבל חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו באה מכח סברא דחשיב כעדים דאנן סהדי שלא פרע דהלואי שיפרע אדם בזמנו ועדיף מרובא דאנן סהדי דלא פרע.
חזקה זו בנויה הן על רוב והן על יסוד שכלי, רוב שמתנהג באופן מסוים מכח הגיון, ולא רוב סתמי. ברוב מסוג זה אפשר גם להוציא ממון, עיי"ש באריכות. (בכמה ספרי ליקוטים מביאים את מהרי"ט ותה"ד כשני צדדים שונים, אך נראה לענ"ד שהם סוברים אותו דבר. ואף שתה"ד לא הזכיר סברא, כל הדוגמאות שנקט מחייבות שכך סובר שכן הן בנויות על התנהגות רצונית מחושבת. ומאידך, מהרי"ט לא כתב שבנוי על רוב, אלא על סברא וזהו אנן סהדי, ועל כרחך י"ל שגם על רוב, שכן תמיד אנן סהדי צריך להיות מיוסד על מציאות מוכרחת, ולא על סברא גרידא. ושמחתי שהראוני שו"ת צמח צדק אבה"ע שז, שכורך את שניהם יחד, וכמ"ש).
רוב מוחלט
מזוית אחרת לבאר את ההסבר הנ"ל, נתבונן בדברי הבינת אדם (שער רוב וחזקה סימן ו). הבינת אדם מסביר שיש חזקות שבנויות על סברא, וכן הן תלויות במעשה, והן בעצם הופכות את המיעוט להיות כמאן דליתא ממש. יותר מסתם רוב ומיעוט בו המיעוט לא בטל לגמרי. וכך כותב:
אף על גב דאינו אלא חזקה וכן בממון קיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב ומכל מקום סמכינן בממון אחזקה כדאמרינן חזקה אין אדם פורע וכו' ... הרי להדיא דדוקא בשלושה מקומות עשאו הרוב כחזקה לשרוף. אבל בשאר מקומות אף על גב דאיכא רובא לא שרפינן והיינו משום דלא משוינן להו כודאי. ואם כן מוכח דחזקה עדיפא... אבל היכא שהחזקה באה מחמת טעם כגון חזקה דאין אדם פורע וכו' פשיטא שאין חזקת ממון עומדת כנגד שהרי בהיות החזקה ההיא אמיתית אין חזקת ממון כלום ... ולכן אמר רבי יוחנן בשלושה מקומות הלכו אחר הרוב ושוינן להו לודאי וכמו שכתב הרמב"ם כיון דקים להו לחכמים דהוי רוב גמור עושין ממנו חזקה כאילו אין בו ספק כלל. ונראה לי דכוונת ר' יוחנן שאמר בשלושה מקומות היינו במקום שיש מיעוט דשכיח בזה לא הוי רוב גמור שנעשה אותו כחזקה אבל במקום דהוי מיעוט לא שכיח בזה אמרינן דהוי רוב גמור ודינו כחזקה.
כלומר כאשר מדובר במיעוט כל כך זניח (מיעוט דמיעוט שאפילו ר"מ שחושש למיעוט בד"כ, כאן לא חושש ראה יבמות קיט, ב), אזי הרוב הוא ודאי ומוציא ממון.
עומד לפרעון
אפשרות נוספת להבנת הוצאת הממון מכח החזקה מובאת באבן האזל (שכנים ג, ב). מדבריו עולה שאין כאן עניין שחזקה מוציאה ממון, ולא סותר את הכללים הידועים, אלא שיש חוסר נאמנות בסיסית לטעון פרעתי קודם הזמן, וממילא נשארת חזקת החיוב על הלווה וממילא חייב לשלם. וז"ל:
דמן הדין לא היה צריך הלוה להיות נאמן בטענת פרעון כיון דלהמלוה יש חזקת חיוב שחייב לו הלוה והלוה בא לבטל את חיובו, ורק דכיון שכל חוב עומד לפרעון נאמן הלוה, אבל חוב שאינו עומד לפרעון כמו בתוך זמנו אינו נאמן לר"ל, ואביי ורבא סברי דעביד דפרע בתו"ז.
כלומר, לכל אדם יש נאמנות בסיסית אם טוען פרעתי בזמני, משום שכל הלוואה עומדת לפרעון. אך כאשר מדובר ברוב שלא פורעים תוך הזמן, טוען ריש לקיש שתוך הזמן אין הלואה זו מוגדרת כ'עומדת לפרעון' ולכן לא נאמן בטענתו. ואילו אביי ורבא סוברים שכיון שיש מיעוט שאכן פורע תוך זמנו ההלואה נחשבת כעומדת לפרעון, ונאמן בטענת פרעתי.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
