ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
פרקנו עוסק באופן כללי בהרחקת נזקי שכנים והמסתעף מכך. ובהתאם לכך פותחת המשנה הראשונה (יז, א):
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו... אא"כ הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. ומרחיקים את הגפת... מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. מרחיקין את הזרעים... מן הכותל שלשה טפחים. ומרחיקין וכו'.
ענין זה של הרחקה מופיע לאורך כל הפרק מזויות שונות: מה הדין בספקות? מה הדין באם שני השכנים מזיקים זה את זה? מה הדין באם הנזק הינו באופן של גרמא? מה דין מי שהחזיק באופן שלא הרחיק כראוי? אלו סוגי מטרד נחשבים לנזק של ממש ואלו לא?
ונציין שלשון המשנה בפרק אינו 'חייב ופטור' אלא 'מרחיק או לא' – ואפילו רק מלשון זו יש לעורר על כך שמדובר כאן בסוג נזקים שונה, וכדלהלן.
המקור לאיסור להזיק
כאמור, פרקנו עוסק בהדרכה העקרונית כיצד להתנהל בין השכנים באופן שאינו מזיק. אמנם ביחס לשאלות - מה הדין בהזיק? כיצד משלם אם בכלל? נידונים אלו אינם מוזכרים במשניות בצורה מפורשת ומבוארת. ומאידך, הפרקים הראשונים של מסכת בבא קמא עוסקים בתשלום הנזקים השונים הנגרמים ע"י ממונו של האדם, אך שם לא מוזכר מקור האיסור להזיק ואף את עצם האיסור כגון 'ישמור את ממונו' 'לא יצור נזקים ברה"ר', לא מזכירים במשנה. כלומר, האיסור להזיק לחבירו הוא מושכל בסיסי וידוע, אך האם יש לו מקור מוגדר?
מצאנו בדברי הראשונים כמה כיוונים לכך, ונביאם כאן עפ"י דברי הקה"י (ב"ק סימן א).
כתב הטור (חו"מ שעח): "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה". עכ"ל. כלומר לא רק בגניבה וגזילה שהעבריין מפסיד את זולתו בכך שהוא עצמו נהנה מההפסד. אלא גם בסתם נזק, שאין הנאה למזיק אלא רק חסרון לניזק, יש איסור. והסיבה היא שהנלמד מאיסור גניבה וגזילה הוא איסור הפסדת ממון הזולת. ומקור זה לאיסור היזק כתב גם רבינו יונה בפירושו לאבות (א, א ד"ה משה (השני)).
הסבר נוסף מובא בפרקנו ביד רמ"ה (כו, א ד"ה וההיא):
מיהו האי מעשה גופיה דאהנו ביה מעשיו איסורא הוא, דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך.
הקה"י מביא עוד שני מקורות אפשריים לאיסור להזיק:
א. חיוב השבת אבידה – "ונראה דיסוד האיסור להזיק ממון חבירו נלמד מדין השבת אבידה שחייבתו תורה להציל ממון חבירו אפילו מהפסד שלא בא על ידו והוזהר בלאו דלא תוכל להתעלם, וכ"ש שחייב שלא יזיק בידים וכו'."
ב. אך מה יהיה הדין במקום בו רוצה פלוני להזיק על מנת לשלם את דמי הנזק? ומה בדבר גרימת נזק? על כך מביא הקה"י מקור מיוחד והוא: "ונראה דכל זה נלמד מכלל מצוות הדיינים דכתיב שופטים ושוטרים תתן לך וכתיב בצדק תשפוט וכו'. ואילו באו לפני בי"ד לדון ע"ד שזה רוצה להזיק, ואפילו ע"מ לשלם, ודאי בי"ד מחוייבים למונעו...שהוא הנהגת סדרי המדינה שמסרן השי"ת לחכמי ישראל".
קושיות על נזקי שכנים
העולה מכל הנ"ל הוא שפשוט שאסור לאדם לגרום כל נזק לחבירו, בין ישיר ובין עקיף, בין ע"מ לחסרו ממון ובין שלא כך. ומתוך זה ניגש אל פרקנו שעוסק בצורך בשמירת יחסים הגונים בין שכנים, באופן שלא יזיקו זה את זה.
מחלוקת יסודית המופיעה לאורך הפרק היא בדין הרחקת אילן מבור. וכך אומרת המשנה (כה, ב):
מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה - חמשים אמה, בין מלמעלה בין מן הצד. אם הבור קדמה - קוצץ ונותן דמים, ואם אילן קדם - לא יקוץ, ספק זה קדם וספק זה קדם - לא יקוץ; ר' יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן - לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו.
על פניו נזקי שכנים, בהם עוסקים בפרק זה בכלל ומשנה זו בפרט, מבוססים על אותם העקרונות של דיני נזיקין. וכך משמע בריטב"א (כה, ב ד"ה מתני' מרחיקין) שכתב שלפי הסבר הגמרא למח' זו (יח, ב), בסיס המח' היא בדיני נזיקין: דעת חכמים היא שעל המזיק להרחיק את עצמו ואילו דעת רבי יוסי שעל הניזק להרחיק עצמו.
אמנם על הנחה זו קשה מכמה כיוונים: ראשית לא מובנים כלל דברי רבי יוסי, וכי על הניזק להרחיק עצמו?! האם אין חובת שמירת המזיקים תמיד מוטלת על הבעלים?! ולאידך גיסא, לחכמים, אם על המזיק להתרחק, מדוע חייבו חכמים את בעל הבור לשלם למזיק דמי קציצת האילן – וכי סילוק היזק מחייב פיצוי לבעליו?! ועוד בשיטת חכמים, מדוע אם קדם האילן לא יקוץ, הרי סוף סוף האילן מזיק, ומה אכפת לן מי קדם? וכי כלב המסתובב חופשי בשטח ליד בית בעליו, ולאחר זמן יבנה בהיתר בית בבעלות פלוני אחר, וכי יעלה על הדעת שמותר לכלב להמשיך ולהזיק כיון שהוא קדם?
הסבר הרמב"ן – סיבות מקומיות
הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי (לקראת סופו, ד"ה ואכתי) נדרש לשאלה זו וכך לשונו:
ואכתי איכא למידק ואי אזלי שרשין ומזקי ליה לבור מ"ט פטור מלשלם הא שורו [הוא] והוה ליה לטפויי באפייהו?
כלומר, הרי ודאי יש כאן היזק, ומשכך יש לדון בו כשאר אבות נזיקין בהם ממונו מזיק ונחלקים הדינים לפי העניין. ובנידון זה, הרי השורשים דומים הם לשור שהולך ומזיק מחוץ לרשות הבעלים, ומדוע א"כ פטור? עונה הרמב"ן:
לא קשיא דכיון דלאו גופיה דאילן קא מזיק אלא שרשים הוא דמזקי ושרשין ממילא קא אתו פטור אף על גב דממונו הוא, ומ"מ יש לזה רשות לקוץ השרשים, וליכא לדמויי לשורו שהזיק בצרורות, דשאני התם דכחו דשור הוא וכנגיחה דידיה דמי והתורה חייבתו, אבל הכא נולד הוא ופטור שאין שמירתן עליו ואינו כחו של אילן הנטוע, וליכא לדמויה לאש שהוא הולך ומזיק, שכיון שליבה את האש עיקר השלהבת הוא שמזיק והולך ואוכל ומזיק, אבל הנך נולד הוא ואף על פי שמחמת האילן הוא מזיק פטור.
תירוץ ראשון של הרמב"ן הוא שאמנם השרשים הם ממונו של האדם כשור המזיק אך יחד עם זאת אין לו אחריות עליהם מבחינת דיני נזיקין. ודבר זה צריך ביאור, ונבאר עפ"י דברי הרב אהרון ליכטנשטיין (שיעורי הרא"ל על דינא דגרמי עמוד 187) ומעט הרחבה נוספת מדילי.
חיובי הנזיקין הנגרמים מממונו של אדם תלויים הם בכך שהנזק בא מכחו של הממון ולא מעצם המציאות של אותו הממון. תנאי מחייב נוסף הוא שהיתה לאדם יכולת לסלק את פעולת ההיזק ולא עשה כן, על עצם יצירת הנזק ע"י ממונו אין חיוב. ונגדיר זאת כך - התורה לא מחייבת את האדם להמנע מהחזקת רכוש שאין במהותו היזק, היא מחייבת את הבעלים לעשות מה שביכולתו למנוע את הנזק. בכתבי זאת ברצוני לאפוקי מציאות בו הרכוש מצד עצמו מועד להזיק ועל כן אסרו חכמים להחזיקו, כגון הדין שאסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו (חו"מ תט, ג). ועל כן, על מצבים של נגיחת השור או התזת הצרורות ע"י השור, הבעלים מתחייב באשר היתה כאן פעולה או כח של המזיק. אך מציאות של פגיעה שלא נובעת ממעשה או פעולה אפילו שאינה רצונית, כצרורות – אין בה כדי חיוב שהרי א"א לדון את המציאות של שורשים הגדלים ככוח, שאין הם אלא המשך קיום.
וכך ביארו האחרונים (רש"ר פרק ב, א; דברי יחזקאל מטלטלין, ה) שחיוב השמירה אינו חל על דבר שאינו במציאות, וכאן השורשים המזיקים, עם צמיחתם – היזקם, ולא היה מקום לחייבו עליהם.
מוסיף הרמב"ן תירוץ שני:
אי נמי כיון דשרשין הוא דמזקי ולא חזי להו לית ליה לטפויי באנפייהו דדמי למי שנפרצה בלילה (ב"ק נ"ה ב') שהוא פטור, ואין אומרין בנזקין אלו זו דומה לזו שהדברים עמוקים והחלוקים דקים כחוט השערה וכולהו גמרא.
ההסבר שני שכותב הרמב"ן הוא שיש מימד של אונס בגדילת השורשים, שהרי כיצד יוכל האדם לנטר בדיוק את השרשים המצויים עמוק בתוך הקרקע ואינם לפניו, ולכן א"א לחייב את הבעלים על הנזקים הנגרמים מחמת השורשים. אמנם גם הסבר זה אינו ברור לי עד הסוף, שכן ניתן לדרוש מהנוטע שלא יטע כלל דבר האסור להזיק, ומה אונס יש בזה?
הסבר התוס'
המבט העולה מתשובות אלו הוא שאכן נזקי שכנים הם כדיני נזיקין רגילים, אך בנידון זה של אילן ובור יש סיבה מיוחדת לפטור. וכך עולה גם מדברי התוס' (כו, א ד"ה זיקא) ששואל מדוע אין נזק הרקתא המופיע בגמ' שווה לנזקי אש, ומתרץ:
ואומר ר"י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת על ידי רוח מצויה אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל עיקר.
א"כ גם מדבריו עולה שחילוק מקומי בין צורת הנזק ברקתא לצורת הנזק באש, היא המבדילה, אך בעקרון יש להשוות נזקי שכנים לשאר נזיקין.
וחידד לי הרב ינון שהרמב"ן בדבריו רק מבאר את סיבת הפטור מתשלומים אך לא את סיבת ההיתר שלא להרחיק את המזיק. וזאת משום שלפי הרמב"ן אם היה חיוב לשלם, היה במקביל חובה להרחיק. וא"כ, שיש פטור מתשלום על הנזק, שוב עולה שאין חיוב להרחיק, או במילים אחרות, יש מציאות בה יש היתר להזיק – ודבר זה קשה מאד!
קושיות על נזקי שכנים העולות מתוך דברי תוספות
גם מתוך דברי התוס' בכמה מקומות יש קושי בהבנת המשנה הנ"ל. הגמ' (כה, ב) מביאה מעשה בפאפי יונאה שהיה עני והפך לעשיר, ובנה ארמון, שכניו היו טוחני שומשום, וע"י פעולתם הזיקו את כתלי ביתו. שואלים התוס' (ד"ה עני) לשם מה מציינת הגמ' את עובדת היותו עני בתחילת המעשה? ועונים על כך שרצו לבטא בזה שסמכו בהיתר משום שלא העלו בדעתם שיעשיר ויבנה שם בית, ואע"פ שסמכו בהיתר עדיין צריכים הם להסיר המזיק, וזאת משום שהשימוש שלהם אינו קבוע כל כך.
ודבר זה מעורר קושי – וכי בגלל שהדבר אינו קבוע, צריך הוא להפסיד? הרי הוא פעל בהיתר גמור?!
ועוד כתבו תוס' (כו, א ד"ה זיקא) שלא נחלקו ר"י וחכמים לענין חיוב התשלומים אלא נחלקו רק ביחס לחובת ההרחקה. ואם כן, שחייב לשלם לפי רבי יוסי – הכיצד מותר הוא לסמוך?
מבט חדש על נזקי שכנים
אך מכל הקושיות הנ"ל על אי הדמיון, עולה אפשרות להתבונן באופן אחר על כל נזקי שכנים. דברים אלו מבוססים על הסברו של נתה"מ (קנה, ס"ק יח). וכך כתב:
וע"כ צ"ל, דהד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו, דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייבין בתשלומין, אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור, הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייביה רחמנא.
בכל הנ"ל יש רק צד אחד שמזיק ואין במניעת הנזק פגיעה בו עצמו. אך בשכנים, המנעות היא נזק כלפי הנמנע שלא יוכל לממש את בעלותו. ועל כן צריך לראות את התמונה לא כאדם המזיק או ממון המזיק אלא כאדם העושה בתוך שלו ולחבירו יש מטרד בזה, ומצד היושר קבעו חכמים אופנים בהם נכון לחייב זה את זה לאופן התנהגות בין השכנים.
וכך אפשר להבין את רבי יוסי, שהמנעות מוחלטת תזיק את הבעלים, ומה שישנו שכן הניזוק מכך, אין זו אשמתו, שכן האדם פועל בשלו באופן שכרגע אינו מזיק, ומה שיקרה עוד זמן רב אינו יכול למנוע את מימוש הבעלות כפי רצון הבעלים. ואין לראות את האדם כפועל נזק אלא כמשתמש בתוך שלו, ובמצבים מסויימים אף יותר לו לגרום לנזק. וראיתי בשם הספר דברי אליעזר שאף מביא חילוק בין נזק לשימוש. אך המביאם כתב שהם חלוקים על מה שכתב הנתיבות ולענ"ד הם הם דבריו.
ואולי דברים אלו יכולים למצוא סמך, קצת רחוק, בדברי הירושלמי שהביא הריטב"א הנ"ל:
ומיהו בירושלמי פירש דרבנן סברי שראוי להרחיק מפני שתקנת העולם [בבורות] יותר מבאילנות ור' יוסי [סבר] שתיקון העולם באילנות כמו לבורות.
דהיינו, אין להתבונן על המח' במונחים הרגילים של נזקין אלא של טובת המציאות, שכולל את היחסים הראויים בין השכנים. ויש לציין שיתכן והמח' בין בבלי לירושלמי הוא רק בצורת ההסבר וללא נפק"מ. ואם כן, אף שהבבלי דיבר במונחי נזיקין נוכל לחלק בין נזקי שכנים לשאר נזקים עפ"י היסוד הנ"ל.
מקור לסברא של 'שימוש'
ונ"ל שאפשר ללמוד סמך לסברא זו מדין של נזקי שן ורגל הפטורים ברה"ר. ובנימוק הדבר כתב הרי"ף (בדפיו ב"ק א, ב) 'משום דאורחייהו הוא'. וכתב על זה הרא"ש (ב"ק א, א):
ושן ורגל פטורין ברה"ר דאורחיה הוא תמיה לי מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא הא קרא כתיב ובער בשדה אחר ודרשינן ולא ברה"ר. ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה ברה"ר לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד. אבל קרן חייבת ברה"ר אף על פי שדרכו לילך שם דכיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוה ליה למריה לנטוריה.
דהיינו יש היתר ללכת ברה"ר עם בהמה על אף שיש בזה חשש לנזקי ממון, וזאת משום שא"א למנוע כל אדם מלעשות דבר בסיסי כל כך, ואין בעצם ההליכה מעשה היזק אלא שימוש, ועל הניזק להרחיק את סחורתו.
הגבלות להיתר משתמש
אמנם, אף היתר זה של שימוש אינו ללא הגבלות. לא יתכן ובשם מימוש הבעלות על נכסיו לא יהיו לאדם כל הגבלות שהן באם מזיק לחבירו. בדבר זה נביא שתי הגבלות המופיעות בראשונים: א. אם הניזק לא יכול להשמר. ב. הנזק יקר יותר מאשר רווח השימוש.
את ההגבלה הראשונה כתב תוס' רי"ד (כו, א ד"ה פיסקא):
ודוקא לאותן הרואין את המנפצין אבל אם הזיקה הרקתא לבני אדם שאינן יכולין לראות לא מבעיא אם בכח ניפוצו הלכה והרוח סייעתו אלא אף על פי שהרוח בלבד הוליכ' והזיקה חייב לשלם כיון שאין לו לניזק להיזהר כדין כל אש שהרוח מוליכה וחייב:
ההגבלה השניה מובאת בטור (קנה אות כ) בשם תשובת אביו הרא"ש (כלל קח סימן י):
נ"ל שראובן חייב לסלק היזקו אף לר"י דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה מודה הכא כיון דנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע וא"א לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר דלא קאמר ר' יוסי אלא בבור ואילן אף על פי שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק את עצמו ולהרחיק את בורו מהאילן כ"ה אמות ובור לא הוי כולי האי תשמיש קבוע וגם לא נפיש היזקא כולי האי ולהכי קאמר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו אבל בכולהו הרחקות דמתני' מודה בהו ר"י דעל המזיק להרחיק את עצמו.
מקור נזקי שכנים
ומה המקור לכך שיש היתר להביא לידי נזק לחבירו בשל השימוש האישי של האדם? הרי למדנו בתחילת הסוגיא שהאיסור להזיק הוא מושכל ראשון?
ונלע"ד לומר שדין נזקי שכנים נלמד מ'בצדק תשפוט עמיתך' שהוא המבטא את האיזון שבין השימוש לבין הנזק. בשונה מנזקים בהם אין צד של התחשבות במזיק. ואח"כ מצאתי שכתב החת"ס מקור אחר והוא 'ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו'. וכך לשון קדשו (כא, ב ד"ה ונ"ל):
ונ"ל דכל הנאמרי' בשמעתין... נלע"ד דודאי שרשם פתוח על מי תורתינו הקדושה במאי דכתי' ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גירו ופירש"י עפ"י ספרי בין הדיורים והכל בכלל בין דיורי' בבתים בין תנור לכריים וחלונו' וחצרות ובין דיורי' בעיר ועיר ומבוי וחצר וחנות ומסרן הכתוב למרע"ה ודיינין שיחוקו חוקי' באילו וכיוצא ונעשה דיניהם דין תורה ממש.
להערות - [email protected]
לבדוק את החמץ שבלב
הלכות קבלת שבת מוקדמת
רמב"ם וכוזרי
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך עושים קידוש?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
אנחנו קודש למענך
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
האם מותר לפנות למקובלים?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
כאב הגלות ותקוות הגאולה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
