ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- חודשי השנה
הכבד והכעס קשורים זה לזה. במסכת ברכות (סא, ב) נאמר "כבד כועס". דימוי זה של הכבד ניתן להבנה גם בצורה פיזית ממש: הכבד מלא בדם. האסוציאציות העולות באופן מיידי מהמפגש עם המילה דם הן כעס, זעם, הרס. אפשר למצוא כמעט אצל כל אדם את נקודת הרתיחה שלו. את הנקודה שבה הדם עולה לו לראש. כאשר התוכניות של האדם אינן מתממשות, כלומר המציאות לא מתאימה את עצמה למה שנראה לו נכון – הוא כועס.
לפעמים אדם כועס על עצמו. אתה מרגיש שאינך מגשים את עצמך. הצבת לעצמך אתגרים, רצית לעשות דברים מסוימים שנראים לך טובים ונכונים – ולמרבה ההפתעה הם לא מתממשים. רצית ליישב את ארץ ישראל, לכוון יותר בתפילה, לעשות כושר, לשבת בנחת עם החברים – ואתה לא מצליח. כל האכזבות הללו מביאות לכעס.
חודש טבת הוא חודש העלול לכעס. חודש טבת הוא שיא הקושי במרוץ השנתי. שיא השגרה. שיא הלחץ בעבודה. שיא החורף. הלילות מתארכים, האפלה גוברת. הכול יכול להצטייר כחדגוני, אפור. מלא אכזבה. מלא כעס.
גם לכעס ישנו תפקיד בעולם. מצד אחד, מי שכועס "חוכמתו מסתלקת" (פסחים סו, ב), אולם מצד שני אומר החכם מכל אדם: "כי ברב חוכמה רב כעס" (קהלת א, יח). רוצה לומר: חוכמה מאפשרת כעס. הכעס, כמו כל מידה רעה, הוא סוג של כוח. כוח שיש לתעל אותו לכיוון הנכון מתוך חוכמה. הכעס הסתמי הוא זה המוגדר כ"עבודה זרה" (זהר קורח קעט) אולם אם הכעס מגיע מתוך דעת ניתן להשתמש בו.
כעס נכון הוא ההתקוממות הצודקת כנגד החסרונות הקיימים במציאות. כעס במינון הנכון מעיד על בריאות נפשית. כעס נכון הוא ביקורת בונה. במקומות שונים בש"ס, כאשר חז"ל מבקשים לבקר מישהו הם משתמשים, במקום במילה כעס, במינוח הקפדה. בוודאי שצריך להקפיד על כך שהתוכניות לא מתממשות, בוודאי שחשוב להקפיד על כך שמנסים לחתור תחת יסודות המדינה או פוגעים בחפים מפשע, ובוודאי שנחוץ להקפיד כאשר מישהו פוגע בי ללא סיבה.
מבחן השליטה
כיצד אם כן מבדילים בין כעס שלילי להקפדה חיובית? בין כעס שמסלק חוכמה ובין כעס שבא מתוך חוכמה? כפי שציינו, האות הייחודית לחודש טבת היא האות עי"ן. האות עי"ן מסמלת את הראייה. העין מאפשרת את מיקוד המבט. הסנהדרין נקראים "עיני העדה" (במדבר טו, כד) ולכן רק הם, מתוך אבחנה תורנית, יכולים לעיתים להוציא אנשים להורג. לממש את הכעס הציבורי כלפי דברים שהורסים את המציאות. כאשר שמואל פוגש את דוד בפעם הראשונה הוא מבחין שדוד "אדמוני עם יפה עיניים" (שמואל א' טז, יב). מסביר המדרש ששמואל מזהה שדוד הוא אדמוני, יש לו כוח של דם, הוא יודע לכעוס, אבל יחד עם זה הוא "יפה עיניים", כלומר "שאינו הורג אלא מדעת סנהדרין" (בראשית רבה סג). הוא יודע לכעוס במקום ובמינון הנכון מתוך מבט תורני.
אם אדם מסוגל בשעת כעסו לסמן נקודתית על מה הרוגז, מה הפריע לו, מה החיסרון האמיתי שהוא זיהה כאן – זהו כעס חיובי, כעס המגיע מתוך "יפה עיניים". כעס מסוג כזה גם מאפשר טיפול נכון בבעיה. כעס מסוג זה יופיע לא בצורה של אובדן שליטה ורתחנות שרק מחמירים את המצב, אלא באופן מדוד, מבוקר ויעיל. אדם לא אמור לתבוע מעצמו תביעות בסגנון של "אני אף פעם לא כועס". זוהי מדרגה שרק אנשים גדולים מאוד יכולים להגיע אליה. המשפט אמור להיות אחרת: "אני אף פעם לא מאבד שליטה". המטרה היא לדעת לשלוט בכעס, להשתמש בו על מנת לקדם ולייעל את המציאות.
אחד המאפיינים של כעס חסר שליטה הוא המינון הגבוה שהוא מופיע בחיינו. ישנו ניסוח מעניין של הרמב"ם, שכאמור עסק רבות בנושא, בנוגע למשפחות ואנשים שמסתכסכים עם כל מה שזז: "אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר, חוששין להן וראוי להתרחק מהן... וכן הפוסל את אחרים תמיד... וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד" (הלכות איסורי ביאה יט). מילת המפתח בדבריו של הרמב"ם היא "תמיד". ביקורת והקפדה נסבלות בתנאי שהן מופיעות מדי פעם, אך רגזנות כרונית היא כבר בעיה. רבנו יונה ניסח זאת כך: "כי הזבובים לעולם באו ונחו כולם על מקומות הלכלוך". במילים אחרות: זבובים נמשכים ללכלוך כי יש משהו בלכלוך שמושך זבובים.
מכעס ליצירה
הדברים נכונים לא רק במישור האישי, אלא גם – ואולי יותר – במישור הציבורי. גם גוף ציבורי, תנועה ומפלגה עלולים להתנהל בכעס תמידי, וגם בשבילם זהו סימן שלילי. ישנם כמה משפטים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק בתחילת המאה הקודמת, שנדמה כאילו נלקחו מחדשות הבוקר של היום: "כשרואים אנו איזו כיתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקניות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת – אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים" (אורות הקודש ג, רמג).
פרט לחוויה הרגשית שתוארה עד כה, ישנה סיבה שורשית יותר להתפרצויות זעם וכעס. ההתפרצויות הללו הן ביטוי לתסכול עמוק בנפש, כדברי הרב קוק: "יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כוחות רוחניים, העומדים לצאת אל הפועל, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקיצפון פנימי". במצב שבו יש באדם כוחות שאינם באים לידי ביטוי, נגרם "קיצפון פנימי". אדם המצוי בהרמוניה פנימית עם עצמו, וכל כוח באישיותו מקבל את מקומו הנכון, אינו מתפרץ בזעם. קור רוח הוא ביטוי לשלווה אישיותית שנובעת משייכות לעוגן יציב. חיבור לשורשים, למהות, לאלוקים.
התפרצות של כוחות עצורים מתרחשת גם במישור הציבורי, ובעוצמה חזקה יותר. כוחות שמודחקים ואינם באים לידי ביטוי מחפשים את פורקנם באופן אלים, וחברה שמסוכסכת עם עצמה תפרוק את תסכוליה בסופו של דבר במלחמה. מלחמת העולם הראשונה, למשל, היא דוגמה למרחץ דמים איום, שהגורמים הרשמיים לפריצתו נראים תמוהים. לכאורה, אף אחד מהם אינו מצדיק מלחמה בסדר גודל כזה, במיוחד על רקע התרבות הנאורה ששררה אז באירופה. היסטוריונים בימינו, בדיעבד, מבחינים כיצד המדינות שהשתתפו בעימות סבלו בעשרות השנים שקדמו לו ממתחים חברתיים ותרבותיים פנימיים, שיצרו זרמי עומק של כעסים ותסכולים. לחבית אבק השרפה האירופאית הזאת נצרך רק ניצוץ קטן כדי להתפוצץ.
המאה ה־21 משדרת חזות מטעה. כלפי חוץ הסכסוכים הבין־לאומיים התעדנו מעט, אולם הפוסטמודרנה מגדלת דורות של צעירים עקורים משורשים וממשמעות, שגדלים להיות מבוגרים מתוסכלים. התסיסה ניכרת במגוון גורמים: בפירוק התא המשפחתי, בבעיות סמים, בפשיעה או באלימות פיזית, מילולית ווירטואלית, בבידור פוגעני, בחילונות דורסנית או בתגובת נגד פונדמנטליסטית־דתית. גם המאבקים הלאומיים, ששטיפת המוח הליברלית מנסה לשכנע את עצמה שהם נחלת העבר, לא פסו מן העולם. בחברה שאיבדה את המשמעות לקיומה, המתחים והכעסים מצויים כל העת מתחת לפני השטח. אנושות בלי אמונה באלוקים היא ענק כבד משקל המהלך בכבדות על קרח דק.
חודש טבת הוא החודש של שיא החיכוך עם הקשיים והשגרה. דווקא בחודש זה עלינו לפתח את ההבחנה הדקה על מה כועסים ואיך כועסים. לפתח כעס פרופורציונלי וממוקד. זהו החודש שבו מגיעה העשייה השנתית לשיאה. פסגת היצירה של השנה. זהו הזמן לנסות לזהות את מקום היצירה שלי בעולם. לתעל את העוצמה האדירה של יצר הכעס ליצירה טהורה. חודש טוב ומבורך.
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
