ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
במהלך בירור מקור חזקת ג"ש מביאה הגמ' (כט, א) שלוש מימרות בשם רבא, כאשר רק באחרונה הוא מתברר:
אלא אמר רבא: שתא קמייתא מחיל איניש, תרתי מחיל, תלת לא מחיל. אמר ליה אביי: אלא מעתה, כי הדרא ארעא, תיהדר לבר מפירי, אלמה אמר רב נחמן: הדרא ארעא והדרי פירי! אלא אמר רבא: שתא קמייתא לא קפיד איניש, תרתי לא קפיד, תלת קפיד. א"ל אביי: אלא מעתה, כגון הני דבי בר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו, הכי נמי דלאלתר הוי חזקה! וכי תימא הכי נמי, אם כן, נתת דבריך לשיעורין! אלא אמר רבא: שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר.
ובמבט ראשון נראה מלשון הגמ' המקדימה את הביטוי 'אלא' לכל אחת המימרות, שאכן כל מימרא עומדת בפני עצמה ולמסקנת הגמ' אין סברת המחילה או סברת הקפידא עומדת. אלא מציאות איבוד השטרות היא סיבת התקנה. אך לפני בירור המסקנה יש לברר את דברי רבא השניים, שטעם החזקה הוא משום שלא מקפידים עד שלוש שנים. על מימרא זו הקשה הרשב"א (שם, ד"ה הא):
הא דאקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה הני דבר אלישיב דקפדי אפי' אמאן דחליף אמצרא דידהו ה"נ דלאלתר הוי חזקה וכ"ת ה"נ א"כ נתת דבריך לשיעורין, תמיהא לי דאדרבא מהאי טעמא הו"ל לרבא למימר דאפי' דבר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת משום דכל מדת חכמים כך הוא שמתקנין על דרך הרוב ודרך הכלל לא על דרך הפרט, בארבעים סאה הוא טובל מים שכל גופו של אדם טובל בהן בארבעים סאה חסר קורטוב אינו טובל ואפי' קטן שכל גופו עולה בעשרים סאה.
כלומר, מדוע רבא נצרך לשנות את טעמו מקפידא לזהירות בשטרות? והרי היה צריך לתרץ בפשטות שאמנם בי בר אלישיב מקפידים ולפי זה מאבדים חזקתם לאלתר, אך למעשה כל דין חכמים נקבע לפי הרוב, ובטלה דעתם אצל רוב העולם. ונשאר הרשב"א בצ"ע.
הריטב"א בסוגיא (ד"ה וכי תימא) מבאר אחרת את הגמרא ולדידיה הבאת בי בר אלישיב אינה אלא דוגמא לכך שנקיטת המספר שלוש שנים אינו משקף נכונה את המציאות, ויש מנעד רחב של קפידות החל ממשפחה זו שמקפידים מיד עד לכאלו שמקפידים רק אחרי כמעט שלוש שנים. וא"כ, מדוע נקטו משך זמן דווקא של שלוש שנים? וממילא שאלת הרשב"א נפתרת, שאכן רבא לא יכול היה לומר תקנו על דרך הרוב כיון שאין כאן דרך רוב.
אפשרות נוספת להבנת הדחייה בגמ' מביא ר' מאיר שמחה בחידושיו כאן (ד"ה אלא מעתה). הוא מסביר שלא יתכן לקבוע חזקה לפי הרוב כאשר המציאות מוכיחה כנגדה. שהרי בר אלישיב מקפידים מיד, ואם אכן לא הקפידו אזי יש למחזיק חזקה מיידית. אך אם נקבע לפי הרוב יצא מכך שהמחזיק שתופס בקרקע שלו לפי האמת, יפסיד לבר אלישיב שלא כדין. ועל כן יש לחפש ביאור אחר לחזקת ג"ש.
כיצד אם כן נבאר את קושיית הרשב"א? ביחס לטענת הריטב"א אולי אפשר לומר שלא נראה שהגמ' התייחסה אליהם כדוגמא בלבד אך כוונתה שבאופן כללי אין אחידות בהקפדה, שהרי היה אפשר לכתוב זאת באופן אחר. אמנם הגמרא כותבת 'כגון' והוא חיזוק להסבר הריטב"א אך הרשב"א יכול לומר שלאו דווקא.
וביחס לשאלת ר' מאיר שמחה, מבאר הרב משה כהן שהשתיקה של בר אלישיב אינה ראיה מכרעת לטענת המחזיק, לכל היותר המחזיק הנוכחי יקבל תוקף של 'מוחזק' והיינו שבעיני העולם נראה שהוא הבעלים החדש. ולכן אין חשש של הוצאת ממון שלא כדין, משום שהעולם מסתכל באופן רוחבי על מוחזקות ולא לפי כל אדם ואדם. וממילא אפשר לשאול מדוע לא אמר רבא 'לא פלוג'?
טעם רבא – לא מזדהרי בשטרא
למסקנת הגמ' טעמו של רבא הוא משום ששלוש שנים אדם נזהר בשטרו, לאחר מכן כבר לא נזהר שלא לאבדו. ולכן, לאחר ג"ש אין תוקף למחאת המר"ק והמחזיק זוכה בקרקע.
אך אם נצמד לדברי הגמ' יש קושי גדול והוא כיצד למעשה קנה המחזיק את הקרקע, הרי אין לו שום ראיה על כך, לבד מטענתו ושתיקת המערער במשך ג"ש? שאלה זו שאלו מספר אחרונים (תורת חיים בסוגיא, קצה"ח קמ, ב, שער המשפט קמ, ג). תורת חיים כתב כך:
אין לפרש דמשום האי טעמא לחודא הויא חזקה דאין זה סברא כלל וכי משום דמצי למימר טעמא מאי דלית ליה שטרא נוציא דבר מחזקת מריה ועוד דקאמר לקמן תפתיחא ואפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה ואמאי לא אמרינן נמי כיון דעברו עליו שלש שנים לא הוה מזדהר בשטריה.
נחדד עוד, הגמרא איננה תולה את החזקה בכך שהיתה קפידא או מחילה מצד המרא קמא ולאחר שלוש כבר אין, שהרי תשובות אלו נדחו בגמרא. ואם כן, אם שום דבר לא השתנה מצד המר"ק והוא מבחינתו עדיין בעה"ב א"כ מה פועל עצם שמירת השטר או איבודו על ממונו של המערער?
שיטת הרמב"ן – שתיקה מיידית היא ראיה
על כך עונה תורת חיים (שם):
אלא צריך לומר דעיקר טעמא משום קפידא הוא דכל אדם קפיד לאלתר כשרואה את חבירו אוכל נכסיו והאי כיון דלא מחה ולא קפיד ודאי מכר לו מיהו בבציר משלש שנים לא הוי חזקה דכל תוך שלש שנים אית ליה ריעותא נמי ללוקח כיון דתרתי ותלת מזדהר איניש בשטריה והאי כיון דלית ליה שטרא מסתבר דגזלן הוא אבל בתר תלת שנין דלא מזדהר איניש בשטריה ולית ליה ריעותא ללוקח ולמוכר אית ליה ריעותא דלא הוה קפיד לכך הוי חזקה.
ביאור דבריו, דלא כמו שחושבים שהגמרא דוחה לחלוטין את עניין הקפידא, חג"ש שייכת לעניין הקפידא אך לא לגמרי. מצד אחד החזקה בנויה על אי הקפידא של המר"ק, אך מאידך אין צריך לחכות ג"ש עבור שתיקתו. אדם לא ישתוק כאשר רואה שנכסיו נאכלים ע"י אחרים, ואם שתק אפילו על כניסה אחת, על כרחך שלא נכסיו הם אלו שנאכלו אלא נכסי אחרים. אם כן, מדוע בפועל מחכים ג"ש? הסיבה היא משום שבמשך שלוש שנים יש ריעותא מצד המחזיק מדוע לא מראה את שטר הקניה. ולכן הראיה מהשתיקה היא במצב של 'השהיה', עד שיעבור זמן הריעותא.
וכך הבינו חלק מן האחרונים (קצה"ח קמ, ב, שער המשפט קמ, ג) בדברי הרמב"ן שכתב (מב, א ד"ה הא דתניא):
דטעמא דחזקה לאו משום איזדהורי דידיה בלחוד, אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר, אלא שבתוך שלש אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מזדהר בה טפי אתרע ליה האי טענה ואמרינן לא לחנם שתק.
ובביאור גדול עוד יותר נראה הסבר זה בלשונו של הריטב"א (כט, א ד"ה אלא):
ומיהו צריך תלמוד מה ענין שיפסיד הלה קרקעו מפני שזה אין לו להזדהר בשטריה כיון דלית לן השתא לא טעמא דקפידא ולא טעמא דמחילה? והנכון דשורת הדין כיון שזה מחזיק בקרקע ואוכל בשופי גמור ויודעים הבעלים ואינן מוחין דין הוא שתהא ראייה אפילו באכילה אחת כעין שהתפיסה ראייה במטלטלין, אלא דכיון דקרקעות ועבדים בני שטרא נינהו כי לא מחזי שטרא ריעא חזקתו, וכאומרת לבעלה עכשיו גירשתני שאינה נאמנת דאמרינן אחוי גיטך, אלא כיון דעברו שלש שנים לית ליה להזדהורי בשטריה איקיימת חזקתיה.
ונראה לי שעל פי דברי הרמב"ן ישנו 'רווח' מהסברו זה של רבא, שכן הוא שונה מהותית מדבריהם של הולכי אושא. לשיטת הרמב"ן, מהות החזקה אליבא דהולכי אושא היא 'שינוי המוחזקות' ואילו כאן רבא מחדש שהוא בגדר 'ראיה' ממש. ועל כן, אין זה בירור פשטני של מקור הדין הידוע אלא ירידה למהותו (וראה עוד לקמן בנק' זו).
הקושיות על שיטת הרמב"ן
קצה"ח ושער המשפט דוחים הבנה זו, שרבא בונה את חזקת ג"ש על יסוד ראיה משתיקת המר"ק, מכח כמה קושיות:
א. כתוב בגמ' (ב"ב לה, ב) שאם המר"ק עוזר למוחזק לאסוף פירות יכול אח"כ לטעון שרק לפירות הורדתיו. אך אם שתק שלוש שנים לא יוכל לומר כן. אך לפי הרמב"ן מדוע יש הבדל? הרי אם במעשה של ממש הוא נאמן לומר לפירות ירד, ולא אומרים שמעשהו מוכיח שמכר, מדוע ששתיקה כן תוכיח שמכר אם טוען לפירות ירד?! (קושיית קצות החושן)
ב. המשנה והגמרא (מא, א ואח"כ בעמוד ב) דנות ביכולת יצירת חזקה ע"י יורש. המשנה אומרת שהיורש אינו צריך טענה, אך הגמ' מצריכה עדים על מגורי המוריש במקום, אפילו יום אחד. ומקשה שעה"מ בדרך הממ"נ – אם העדר השטר מהיורש הוא ריעותא, אזי במקרה דנן בו טענת היורש היא ספק (שמא היה לאביו שטר. דאילו היתה לו טענה ודאית, היה לו מיגו ומחזיק מיד. עיין בתו"ח בפנים) לא יועילו ג"ש בכל מקרה שכן סוף סוף אין לו שטר ואין לו טענה. ואם אין ריעותא בהעדר השטר, אזי לפי הרמב"ן מיד עם שתיקת המר"ק היה היורש מחזיק, אפילו לפני ג"ש!
אלא טוענים קצה"ח ושעה"מ שג"ש אינן ראיה אלא הן תקנת חכמים. את דבריהם מוכיחים מתוס', נמ"י ורמב"ם. ודבריהם יבוארו באורך לקמן.
הסבר שיטת הרמב"ן
מצווה ליישב את דברי הרמב"ן. כפתיחה נשאל שוב - מה הטעם לראות משתיקתו הוכחה לטענת המחזיק? ולכאורה הטעם הוא שהנחת היסוד היא שאדם לא מוכן לוותר על רכושו סתם כך, ואם לא מוחה כשרואה או יודע על שימוש לא מורשה ברכושו, על כרחך יש לומר שהוא מכר. ומכאן הגיעו לשאלות הנ"ל.
אך כתבו כמה אחרונים שעפ"י התבוננות במקורות נוספים ברמב"ן, אפשר להסביר את שיטתו באופן מעט שונה.
ניתן לבאר שאף הרמב"ן מודה ששתיקת הבעלים המיידית איננה ראיה גמורה, וכמו שכתב בעצמו את הביטוי 'רגלים לדבר'. וכן מש"כ בסוגיית 'לפירות הורדתיו' (לה, ב ד"ה וה"מ), עיי"ש שהשתמש בלשון 'תקון רבנן', וכן כתב 'דדבר ברור הוא ודאי דחזקה לאו כעדים דמיא'. וכן משמע מהריטב"א (כח, א ד"ה עבדים) שדין חג"ש הוא תקנת חכמים ולא פלוג בתקנתם. וזאת על אף שכתב הריטב"א ממש כרמב"ן שחג"ש בנויה מראיה וריעותא.
אז מה כן יש בה בחזקה? לפי הרמב"ן יש בה מימד של ראיה אך היא אינה בעלת תוקף ועוצמה כ"כ, שהרי אין בה מעשים של ממש אלא פרשנות של דבר שאינו ודאי, ויתכנו הסברים רבים לשאלה מדוע לא מיחה. ובאו חכמים ותקנו ששתיקה כזו תחשב לראיה מספקת בכדי ליצור מוחזקות לשני. ולפי זה יש קשר בין שתי המימרות של רבא (קפידא ושטר).
לפי ביאור זה, ממשיך הרמב"ן את הבנתו מהולכי אושא שחג"ש אינו אלא מוחזקות ולא ראיה גמורה. ולא כפי המהלך הראשון שהבאנו בשם הרמב"ן.
ועוד נוסיף לפי דברי קה"י (ב"ב סימן יח אות ח) שאמנם מעיקרא באמת היתה ראיה לאלתר אך למעשה לאחר שתקנו חכמים ג"ש הרי שהראיה היא רק לסוף השלוש. ומוכיח זאת מכך שאם הראיה היא באמת לאלתר, אזי לכאו' צריך היה להמחזיק הקטן לקבל מוחזקות אפילו אם הביא עדים רק על שנה ראשונה (שכן אין לו ריעותא מצד העדר שטרי אביו). אך למעשה לא פוסקים כן, וזאת משום גם לרמב"ן לאחר התקנה צריך ג"ש שלמות, והטעם הוא שהמרא קמא לא חושש למחות כיון שיודע שאין חזקה עד ג"ש.
תירוץ קושיות האחרונים
הקה"י (יח, ד) דוחה את קושיית קצה"ח מ'דלא ליה צנא דפירי', ששם המעשה אינו מוכיח כלום על קניין המחזיק בגוף הקרקע אלא בפירות בלבד, ולכן נאמן לבאר את מעשהו באמירת לפירות הורדתיו. משא"כ שתיקה כוללת על המצאות המחזיק שלא ברשות, לטענת המר"ק, מבטאת ראיה למכירת הן הגוף והן הפירות.
וביחס לקושית שעה"מ, כתב ר' מאיר שמחה (כט, א אות ז):
וצריך לדחוק כיון דאיהו טוען שמא, רק משום שהחזיק הלוקח עבדו חכמים כאילו אביו היה קיים והיה מהימן בהך חזקה הכי נמי הימנוהו חכמים בהך מילתא דזכות דאבוה הוא, ואי לא מחזיק איך יוציא ספיקו שהוא אינו יודע אם קנה אביו, מידי ודאי של המערער שיש עדים שהיתה שלו, ואם נימא שמא אביו היה לו שטר, זה הבל, דאנן חוששין לתקנת יורשין ועבדינן אותו כאבוה גופיה, אבל לא במאי דלית ליה שום זכות ושטר למטען אולי היה לאביו שטר, ואביו אם היה בלא שטר לא הוה מהימן בתוך ג', ודוק.
כלומר, כפי שהתבאר לעיל, החזקת היורש היא רק בטענת שמא, ותקנו חכמים שאע"פ שהוא רק שמא (ולא בטענת ודאי כמו שצריכים כו"ע), אם יחזיק כדרך העולם ג"ש וללא מחאה אזי תועיל לו הַחְזקה זו, כדרך שהיתה מועילה לאביו. אך במצב של שמא, אף לאביו לא היתה יכולת ליצור חזקה בתוך ג"ש, וממילא אף ליורש אין יכולת להחזיק במצב שכזה.
הבנת תוספות – תקנת חכמים
נעבור כעת לבירור שיטת האחרונים שדברי רבא הם בעצם תקנת חכמים. וכמובן ששיטה זו איננה מתחילה באחרונים אלא נשענת על דברי הראשונים.
מפשט לשון הגמ' עולה שהטעם המובא בשם רבא באחרונה עומד בפני עצמו שסיבת חג"ש היא שבפועל אנשים לא שומרים יותר את שטרותיהם. אך עדיין לא ברור כיצד אם כן זוכה המחזיק בנכס שאין לו עליו כל ראיה.
על כך מבארים קצה"ח ושע"מ שאכן אין כאן ראיה אך תקנ"ח יש כאן שלא יפסידו המחזיקים בקרקע. וסיבת ההפסד היא שכאשר המחזיק רואה שבמשך שלוש שנים לא הגיע שום אדם לערער עליו הוא מניח שכך ימשיך. ועל זאת באו חכמים ואמרו שהאחריות מונחת על כתפי המערער, שבמידה מסוימת הוא המוציא – וקיי"ל המע"ה.
אך לא מובן כיצד תק"ח זו פוטרת את הבעיה, הרי בעצם כך שדאגו למחזיק, הפסידו את מר"ק. וסוף סוף חוזרת השאלה למקומה, איה הראיה? הצד השווה בתירוצים הבאים הוא שחולקים על הנחת היסוד שישנה ראיה לאלתר מעצם השתיקה, כיון שהיא ניתנת להרבה הסברים. ורק לאחר ג"ש יש יותר יסוד לראיה משתיקה. ומצינו כמה כיוונים בהסבר העניין:
א. ראיה על עורמת המוכר
אפשר לומר שאמנם אין ראיה על עצם המכירה מהשתיקה אך מצד אחר יש יסוד לטענה והיא כמו שכתב הרשב"א חיישינן להערמה מצד המר"ק. וכ"כ:
כלומר שזה יודע דטפי לא מיזדהר כי לא מיחה תוך שלש מיחזי כמערים לשתוק עד שיאבד זה ראיותיו.
והדבר מתאים לשיטת הרשב"א בשו"ת (חלק ב, רמד) ששם מתאר את חג"ש כתק"ח. ונבאר שאמנם אין כאן ראיה גמורה אך יסוד סביר להניח שפלוני השותק אינו עושה זאת בתמימות ובזה מספיק בכדי להעביר את המוחזקות למחזיק הנוכחי.
ב. תקנת חכמים לשני הצדדים
בתקנה עצמה כלול גם טובת המוחה, שקיבל שלוש שנים למחות. וכך כותב רבינו יונה:
ומדלא מיחה אמרינן דודאי זבנה, לפי שהטילו חכמים עליו למחות, כיון דטפי לא מזדהר אינש בשטרי.
וכ"כ תוס' ותוס' רא"ש בב"מ (קי, א). ונוסיף עוד חידוד של נקודה זו שכתב בתוס' (שם, ד"ה א"ל רבינא):
ולכך היה לו למחות, שידוע לכל שתקנו חכמים למחות תוך שלש ואם לא מיחה הפסיד.
כלומר שהמערער אינו יכול להפטר בטענת לא ידעתי, כיון שתק"ח זו ידועה ומפורסמת היא לכל. וא"כ ברור שאין זו סתם העברת בעלות ללא ראיה, אלא ראשית נתינת אפשרות למר"ק למחות ולהחזיק את שלו בידו, ואם לא עשה כן אזי הפסיד זכות זו.
ונרחיב עוד ע"י התבוננות בדין אחר בדיני מחאה. מדברי הגמ' (כט, א) עולה שמחאה מבטלת את החזקה, וביארו שם הראשונים (רשב"ם ד"ה אי מחית) אם המר"ק טוען שמחה בפני שנים, והם מודים בכך, אך גם אומרים שלא מסרו את מחאתו למחזיק – הרי זו חזקה. ובלשונו של הרא"ש (ג, א):
ואם עדי המחאה מעידים שלא אמרו המחאה לשום אדם אפילו הכי הויא מחאה דכיון דאמרו חכמים מחאה שלא בפניו הויא מחאה וסמכו על זה דמסתמא יאמרו לאחרים שמיחה פלוני על קרקע שפלוני מחזיק בו דמילתא דתמיה הוא דאדם מחזיק בקרקע של חבירו ורגילות לפרסם הדבר אפילו אם אירע שלא אמרוהו לשום אדם הויא מחאה כיון שמיחה כמאמר חכמים ולא הזקיקוהו לילך אצל המחזיק למחות לפניו:
כלומר, אין כאן ראיה מצד שתיקת המערער, משום שניתן לבארה באופנים שונים, וכל עוד הוא מוּכַּר כבעלים לא צריך להטריח עצמו למחות. אלא שיש תקנת חכמים כפולה, הן על המר"ק והן על המחזיק לשמור שטרותיו לג"ש.
מהצד שנועד לטובת המחזיק, שחושב שאם עד ג"ש לא ערערו, מסתמא כך יימשך וכבר לא שומר את שטרו. אך אם לא שמע את המחאה, כיצד הועילה המחאה לבטל את החזקה? אלא שאומרים שכיון שיסוד החזקה הוא תק"ח אזי כיון שהמערער עשה כמאמרם, יצא בזה ידי מחאתו. ועל מה שלכאורה יכול להפסיד מכך המחזיק, כתב הקה"י שכיון שהחזקת הקרקע היא דרבנן ומדין תורה קרקע בחזקת בעליה עומדת, במקום שעשה תקנת חכמים – זוכה כמו בספקות אחרים בהם הולכים אחר מר"ק, ואפילו אם הצד שכנגדו מפסיד.
ג. ראיה מחמת התקנה
אפשרות נוספת להבנת עניין תק"ח בחג"ש כותב קה"י (יח, ג). לדבריו עצם התקנה דרבנן יצרה ראיה מדאורייתא.
וביאור הדברים כך הוא. רבינו יונה כ' כרא"ש, שאם מחה המר"ק אזי בטלה החזקה אפילו אם העדים עצמם מודים שלא העבירו את המחאה. אך הנמ"י כותב עוד בדעת רבינו יונה:
ונראה טעמו דכיון שלא זכה בחזקה זו אלא משום דכיון דאית ליה להאי למחויי ולא מחה אמרינן ודאי זבנה וא"כ כיון שמחה ואין לו לטרוח ולמחות בפניו לא אמרינן זבנה:
כלומר מחד כ' שהוא תק"ח אך מאידך מבואר שהוא מכח הראיה, ובפשטות אם יש ראיה אזי תוקף הבעלות בקרקע הוא מדאורייתא. על כן מבאר קה"י אליבא דרבינו יונה שחז"ל תקנו שלאחר ג"ש חסרון השטר אינו מהווה חסרון, וממילא יודע כל אחד שאם רוצה לשמור על בעלותו בקרקע עליו למחות, וכעת מי שלא עושה כן מעיד על עצמו שאין הקרקע שלו. אך אם אכן מיחה, אע"פ שלא הגיע לאזני המחזיק, גילה שאינו מודה במכירה וממילא בטלה החזקה.
ראינו א"כ שלושה ביאורים אפשריים בהבנת דרך קניין הקרקע על אף שאין ראיה.
להערות - [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הפלונטר בצד ימין של הלוחות
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך ללמוד גמרא?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
