ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
סוגיית גרמא וגרמי מופיעה בהקשרים של הלכות רבות בתורה, וזאת בשל המשמעות הרחבה הנגזרת מהגדרות גרמא והא הגדרת מעשי האדם. כלומר, היכן עובר הגבול בין מעשה בו האדם עושה לבין מעשה שנעשה ע"י האדם. אנו מכירים דיון זה בהלכות שבת ויו"ט, מחיקת השם, שביעית, איסור רציחה וחבלה. בפרקנו נעסוק בו כמובן בהקשר של הלכות נזיקין.
אומרת הגמ' (כב, ב):
והא גרמא הוא! א"ר טובי בר מתנה, זאת אומרת: גרמא בניזקין אסור.
מעיר התוס' במקום (ד"ה זאת אומרת):
ומעיקרא ס"ד כי היכי דמעיקרא פטור ה"נ דמותר.
אך דבר זה מעורר תמיהה גדולה – הכיצד תתכן הו"א של היתר להזיק? נראה את שאלתו ותשובתו של ר' אלחנן בקובץ שיעורים (ב"ב, אות עד):
ולכאורה קשה איך אפשר לומר דמותר לגרום היזק לחבירו, והא כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זוהי כל התורה כולה, שבת ל"א, ועוד דאפילו אם ההיזק לחבירו בא מאליו, חייב להציל משום השבת אבידה וכ"ש דאסור לגרום היזק מחמתו, וי"ל דהכא שאני, שאפשר לניזק להרחיק את עצמו כדי שלא יוזק, ובכה"ג ליכא משום השבת אבידה דשלך קודם לשל כל אדם.
ועל פניו יש להעיר על תירוץ זה שהדברים מבארים רק את ההוו"א בנזקי שכנים, שיכול להרחיק עצמו, אך לא בשאר נזקי ממון שבתורה, במקומות בהם לא שייכת סברא זו. אך באמת נראה לי שדברי התוס' וביאורם ע"י הקו"ש מדוייקים להפליא בגמ'.
המימרא גרמא בנזיקין על אף פרסומה הרב אינה מופיעה פעמים רבות בש"ס אלא פעמיים בלבד 1 (באמת ג' פעמים אלא שבסוגיין היא מופיעה פעמיים בדיוק באותו העניין ובאותה הלשון ממש על כן החשבתיה כאחד). ונראה כאן דוגמא לדקדוק רבותינו, מסדרי הש"ס, בכתיבתם.
המימרא אצלנו בסוגיא היא כאמור: זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור, ואילו בב"ק (ס, א) כתוב: וגרמא בנזיקין פטור.
שני הבדלים בין המימרות: א. בב"ב פותחים ב'זאת אומרת' שמשמעה חידוש – לעומת ב"ק שלא נאמר בו כך. ב. בב"ק מסיימים 'פטור' - לעומת ב"ב שמסיימים 'אסור'.
ולפי דברי תוס' וקו"ש מוסבר היטב הבדל הניסוח. בב"ק עוסקים בנזקי ממון רגילים, ולגביהם אין שום הו"א שיהיה מותר להזיק אפילו בגרמא, ועל כן אין תמיהה וחידוש, אלא אמירה שיש פטור מתשלום. אך הכא בנזקי שכנים עסקינן, ושם אכן יש הו"א להתיר, כפי שכתב קו"ש, ולכן יש חידוש 'זאת אומרת' שאמנם הדבר אסור.
בין גרמא לגרמי במקורות הש"ס
כאמור, מושגי הגרמא מופיעים בסוגיות שונות במרחבי הש"ס. ביחס לנזקין ישנן שתי אמירות הדורשות השוואה ובירור:
א. גרמא בנזיקין פטור ולא מעט גמרות הפוטרות מזיקים שעל פניו הזיקו בגרמא:
•
זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות, בא אחר וסלקן או קדם וסלקן - פטור (ב"ק כו, ב)
• הכניס פירותיו לחצר בעל הבית וכו'. אמר רב: לא שנו אלא שהוחלקה בהן, אבל אכלה - פטור; מאי טעמא? הוה לה שלא תאכל. (ב"ק מז, ב)
• הנותן סם המות לפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (שם)
• השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. (שם נט, ב)
• אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. (שם נה, ב)
• העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! (שם נו, א)
• המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! (שם נו, א)
• שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש – פטור (שם כג, ב)
• הכניס פירותיו לחצר בעל הבית וכו'. אמר רב: לא שנו אלא שהוחלקה בהן, אבל אכלה - פטור; מאי טעמא? הוה לה שלא תאכל. (ב"ק מז, ב)
• הנותן סם המות לפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (שם)
• השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. (שם נט, ב)
• אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. (שם נה, ב)
• העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! (שם נו, א)
• המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! (שם נו, א)
• שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש – פטור (שם כג, ב)
ב. ומאידך, ישנה הלכה ידועה בשם רבי מאיר 'דדאין דינא דגרמי' ובגמרא נקטינן דהלכתא כוותיה (ב"ק ק, א). וגם בכיוון זה ישנן גמרות הנראות כגרמא ומחייבים בהם, וקיי"ל כמותן:
•
אם מחמת הגזלן - חייב. היכי דמי? .. לא צריכא, דאחוי אחוויי. (שם קטז, ב)
• המראה דינר לשולחני ונמצא רע וכו' (שם צט , ב)
• מחיצת הכרם שנפרצה - אומר לו גדור, חזרה ונפרצה - אומר לו גדור, מחיצת הכרם שנפרצה - אומר לו גדור, חזרה ונפרצה - אומר לו גדור (ב"ב ב, ב)
• דן את הדין, זיכה את החייב, חייב את הזכאי, טימא את הטהור, טיהר את הטמא - מה שעשה עשוי וישלם מביתו (ב"ק ק, א)
• אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול – פטור... ואמר רבה: השף מטבע של חבירו - פטור..ואמר רבה: הצורם אוזן פרתו של חבירו - פטור... ואמר רבה: השורף שטרו של חבירו – פטור...(שם צח, א)
• אמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו - מחול, ואפי' יורש מוחל. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ואי פקח הוא, מקרקש ליה זוזי וכתב ליה שטרא בשמיה. אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי שטרא מעליא, מאן דלא דאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי, ואגבי ביה כי כשורא לצלמי. (כתובות פו, א)
• המראה דינר לשולחני ונמצא רע וכו' (שם צט , ב)
• מחיצת הכרם שנפרצה - אומר לו גדור, חזרה ונפרצה - אומר לו גדור, מחיצת הכרם שנפרצה - אומר לו גדור, חזרה ונפרצה - אומר לו גדור (ב"ב ב, ב)
• דן את הדין, זיכה את החייב, חייב את הזכאי, טימא את הטהור, טיהר את הטמא - מה שעשה עשוי וישלם מביתו (ב"ק ק, א)
• אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול – פטור... ואמר רבה: השף מטבע של חבירו - פטור..ואמר רבה: הצורם אוזן פרתו של חבירו - פטור... ואמר רבה: השורף שטרו של חבירו – פטור...(שם צח, א)
• אמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו - מחול, ואפי' יורש מוחל. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ואי פקח הוא, מקרקש ליה זוזי וכתב ליה שטרא בשמיה. אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי שטרא מעליא, מאן דלא דאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי, ואגבי ביה כי כשורא לצלמי. (כתובות פו, א)
ר"י ורא"ש – הבדל מהותי
בשאלה האם ישנם קווים אחידים בגמרות השונות הנ"ל מצאנו כמה שיטות בדברי רבותינו הראשונים. הרשימות הנ"ל הן העתקת מראה מקומות של תוס' שהבאנו בתחילת הסוגיא. תוס' שם משווה בין שתי הרשימות ושואל מה בין זו לזו? מדוע בראשונה פטור משום שהוא גרמא ובשניה חייב, הרי אף מקרים אלו הם עקיפים?
וכך מתרץ ר"י:
וחילק רבינו יצחק לשון אחד דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק.
הרא"ש בשלושה מקומות (ב"ב ב, יז; ב"ק ט, יג; סנהדרין ט, ב) מוסיף תנאי שלישי והוא 'ברי היזיקא'. וזו לשון הרא"ש בסנהדרין:
אלא נ"ל דהלכתא כרבינא דמחייב משום דדמי לדינא דגרמי ולא לגרמא בניזקין. לפי הטעמים שפירש התם בפרק לא יחפור (דף כב ב) וחילקו בין דינא דגרמי לגרמא בניזקין. כי הוא עצמו עושה ההיזק לממון חבירו שהוא מצמצם בהמתו וברי היזיקא כי ודאי תמות. וההיזק מתחיל מיד והולך וחזק:
ויש דיונים האם צריך את שלושת התנאים בכדי להחשיב את הנזק כגרמי ולחייב או שמא סגי באחד מהם. למעשה נראה מהאחרונים בהסבר שיטה זו שכיון שהוא ספק א"א להוציא אא"כ כל שלושת התנאים קיימים.
הוי אומר, לפי ר"י ורא"ש יש חילוק מהותי בין המושגים גרמא וגרמי, ולא בכדי הש"ס מתבטא בעקביות באופנים שונים. דקדוק לשוני המחזק חילוק זה כותב הלבוש (שפו, א) ועל אף אריכותו נביא את לשונו הזהב:
יש צד במזיק ממון חבירו שאינו עושה בו שום מעשה אלא שבגרמתו בא הנזק לחבירו, ולפעמים בא הנזק לניזק ע"י גרמת המזיק בחוזק ובגרם קרוב וכאילו עשאו המזיק כמעט בידים, וזהו שקראוהו בגמרא גרמי בפת"ח תחת הג' וביו"ד בסוף וחיריק תחת המ"ם, ולפעמים שנעשה הנזק ע"י המזיקו ברפיון ובגרם רחוק שנתגלגל הדבר מרחוק עד שבסבת המזיק אירע היזק לניזק מרחוק, וזהו שקראוהו בגמרא גרמא בניזקין באל"ף בסוף ובשב"א תחת הג' ובקמ"ץ תחת הר' והמ"ם. ונ"ל בטעם לשונות הללו על דרך הדקדוק, כמו שיש חילוק בלשון הקדש בין קל לכבד, כגון בין שלח בקמץ תחת השין שהיא מבנין פעל הקל ובין שלח בחיריק תחת השין שהוא מפעל הכבד, וכן שבר ושיבר, ואמרו חכמי הדקדוק שאין חילוק בין זה לזה אלא שקל מורה על פעולה רכה שאינה חזקה והכבד מורה על פעולה שנעשית בחזקה, כגון ושלח בקמץ פירושו ששלח את השליח שילך ויחזור אליו, ושלח בחיריק פירושו שמשלחו שלא יחזור אליו עוד, כמו ושלח את אשתו שמשלחה ממנו שלא תחזור אליו עוד, וכן וישלח את העורב [בראשית ח, ז], וישלח את היונה דנח [שם ח] כמו שפירש רש"י שם, וכן מלת שבר כשהוא מן הקל מורה על שבר קטן שיש בכלי, וכשהוא מן הכבד מורה שנשבר בחזקה לחתיכות הרבה, וזה פשוט בחכמת הדקדוק. הכי נמי נ"ל במלה זו דגרם שנשתמשו בו בתלמוד הרבה כגון דבר הגורם לממון גורם לשכינה שתסתלק וכה"ג או גרמא בניזקין או דיני דגרמי, כשנשתמשו בו בענין שנעשה גרם ההיזק בחוזק ובסבה קרובה קראוהו גרמי שהוא מן הכבד, שהרי הפתח שתחת הג' היא תנועה קטנה ותהיה הר' שאחריה מודגשת כידוע במלאכת הדקדוק, וכשנעשה ההיזק ע"י המזיק בחולשה ברפיון ובסבה רחוקה קראוהו גרמא בשב"א תחת הג' וקמץ תחת הרי"ש והמ"ם שהוא מן הקל כמו בשלח ושילח, נ"ל. ועל פי היסוד הזה תמצא מבואר מה שאמרו ז"ל בגמרא [ב"ק נה ע"ב] דקי"ל גרמא בניזקין פטור, ואמרו ז"ל ג"כ [שם ק ע"א] דקי"ל כר"מ דדאין דיני דגרמי שזהו כוונתם, ומ"מ אין הדבר מסור לכל אדם לשער איזה הוא בכלל גרמי ואיזהו בכלל גרמא אלא שיערום בעצמם.
ריצב"א – קנס
בהמשך אותו התוס', מובאת דעתו של ריצב"א שחולק על ההגדרות המבדילות מהותית בין הגמרות השונות. תוס' מקשה:
ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעה"ב עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק?
ולא רק תוס', אף המרדכי (ב"ק, סימן קיט) כתב:
ולי לא נתיישב לי ולא יכולתי לעמוד על החילוקים וגם ר"י גמגם ברוב החילוקים.
תורף פקפוקם הוא שאם אכן נעבור על כל אחת מהגמרות הנ"ל שפוטרות וננסה להבין מדוע הם נחשבים למעשה ישיר או ודאי, יהיה קשה להלום את ההבדלים הדקים. ואמנם בשל קושי זה כתב הלבוש בסוף דבריו:
ומ"מ אין הדבר מסור לכל אדם לשער איזה הוא בכלל גרמי ואיזהו בכלל גרמא אלא שיערום בעצמם.
אך לשיטת ריצב"א אין זה נראה כלל. אלא באמת באופן מהותי אין הבדל בין גרמא לגרמי, שניהם נזק עקיף והגמרות שמחייבות משום דינא דגרמי אינן מעיקר הדין אלא מדין קנס, וכך לשון התוס':
ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.
באופן העמדה זה של קנס קל יותר להסביר את כל הגמרות ללא קושי. ובדבר הדיוק של הלשונות, חשבתי שאין בין גרמא לגרמי אלא הבדל בין יחיד לרבים כגון ביתא ובתי, איניש ואינשי. ושוב ראיתי שכך כתבו כמה אחרונים.
שתי הוכחות עומדות לשיטתו של ריצב"א: א. בירושלמי נאמר (שבועות ו, ו):
המקרע שטרות חבירו חוץ מדעתו רבי חנניה ורבי מנא חד אמר חייב וחד אמר פטור. מאן דאמר חייב משום קנס ומאן דאמר פטור כסותם פי עידי חבירו.
במפורש מוזכר שנזק של קריעת שטר, המוגדר בבבלי כגרמי, חיובו משום קנס.
ב. נח' בב"ק האם היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לאו. ולמ"ד לאו שמיה היזק, בכל מקרה מחייבים מדרבנן. אך מדוע חייבו? והרי לשיטת זו מדין תורה אין זה מוגדר נזק כלל? אלא מכריח הריצב"א שהוא משום דינא דגרמי, קנס חכמים, שלא יבואו נבלים ויזיקו 'ברשות התורה'!
שיטת הרמב"ן
בסוגיא זו של דינא דגרמי בולטת שיטתו של הרמב"ן ולוּ בשל קונטרס ארוך ומיוחד שחיבר בנידון זה הלא הוא 'קונטרס דינא דגרמי' (מופיע בחידושי הרמב"ן. ומומלץ ללמוד את ספר שיעורי הרב ליכטנשטיין זצ"ל על הקונטרס. חלק מההסברים כאן לקוחים משיעורים אלו). נעמוד על שתי נקודות מרכזיות בדבריו.
א. גדרי גרמי
הרמב"ן הן בקונטרס והן בחידושים (כב, ב ד"ה זאת אומרת) מביא את דברי רש"י שלא מחלק בין גרמא לגרמי כלל, וחולק עליו נחרצות. הוא מאריך לבאר שישנו הבדל מהותי בין גרמא לגרמי, ולכן הש"ס מקפיד על ביטוי שונה. בדבריו מצאתי שני תנאים להגדיר נזק עקיף כגרמי:
א. האדם עצמו יוצר נזק, וכך כתב בחידושים:
דדינא דגרמי הוא הגורם בעצמו שהוא עצמו מזיק כגון מוחל שטר חוב שמכר כדאיתא במסכת כתובות (פ"ו א') ובבבא קמא (פ"ט א') וכן שורף שטרותיו של חברו (ב"ק צ"ח א'), אבל גרמא בנזקין הוא הגורם לאחר לעשות היזק שאינו אלא מזמין.
ב. הנזק הינו ודאי, וכך כתב בקונטרס:
כלל גדול יהיה בידך כל הגורם ומחמת גרמתו בא היזק שאי אפשר אלא באותו היזק ואינו תלוי בדעת אחרים, אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שהוא עתיד לבוא, כגון זה חייב ר"מ ונקרא בגמ' ברי היזיקא.
ביחס לתנאי של מיידיות, לא ראיתי שמחייב. ויתכן שהסיבה היא שניתן לראות את הנזק כמתרחש מיד במעשהו של המזיק אע"פ שתוצאת הנזק טרם ניכרת לעין.
ב. תוקף גרמי
חלק משמעותי בקונטרס מוקדש לבירור התוקף של חיוב דינא דגרמי. הרמב"ן מביא תחילה את הסוברים שהוא דרבנן, ומבאר את שיטתם, כפי שהבאנו לעיל בשיטת ריצב"א. אך הרמב"ן דוחה זאת בתוקף:
כתבתי זאת הסברא [שגרמי הוא קנס ומדרבנן] ואינה נכונה, דאי סלקא דעתך קנסא הוא, מסר ומת או שרף שטרות ומת לא נקנוס בנו אחריו כדאמרינן (גיטין מ"ד ב') במטמא ומדמע, אלא ודאי דינא הוא, ועוד קשיא הא דאמרינן בדריש לקיש דאחוי דינרא לר' אלעא ואמר דאי משתכחא בישא משלם, והא ודאי לא היה מתכוין להזיק ואעפ"כ חייב ואמאי והא קיימא לן דלא קנסינן שוגג אטו מזיד, ואיכא מאן דדחי לן מהא דהואיל וצריך למגמר וקא חזי כלל פושע הוא ומזיק הוא, ואף על פי שזה דבר הגון אין אנו שומעין לו אלא בעלי סברא זו טעו בשקול דעתם וצללו במים אדירים והעלו בידם חרס, ואנן דינא דגרמי קאמרינן ולא קנסא דגרמי.
כחיזוק לשיטתו מביא (בהמשך הקונטרס) הוא את חיוב התורה בדין 'שֶבֶת' – שם הנזק אינו אלא בעקיפין, ואעפ"כ חייב מדאורייתא. וכן כאן ראינו שמדייק מלשון הגמרא ד י נ א דגרמי ולא ק נ ס א דגרמי.
בנוגע לנפק"מ שיש לכך שהוא דאורייתא ולא דרבנן אביא שלוש שכתב הרב ליכטנשטיין, ורק נזכירם, על אף שראוי לדון בהם בעומק יותר.
א. האם משלם גרמי על פי עצמו? אם דאורייתא – כן. אם קנס – לא.
ב. האם היורשים משלמים נזק רמי של אביהם? אם דאורייתא – כן. אם קנס – לא.
ג. האם צריך לשלם מן המיטב? אם דאורייתא – כן. אם קנס – לא.
יישוב הקושיות על הרמב"ן
אמנם יש ליישב לשיטתו את הראיות מהירושלמי המגדיר גרמי כקנס, וכן מחיוב היזק שאינו ניכר. ואכן, הרמב"ן עצמו נדרש לשאלות אלו ומתרצן. לדעתו, מהירושלמי אין קושיא שכן אפשר והבבלי חולק, ועוד ניתן לתרץ שידוע שהירושלמי 'לישנא קלילא תני'. ואנסה לבאר דבריו - מה שהאדם משלם על דבר שלא עשה הוא כ'קנס' בעיניו, וכאן הרי יש נתק מסוים בין העושה לבין התוצאה שהגיעה בעקיפין ועל כן נקראת קנס.
וביחס לחיוב על היזק שאינו ניכר כתב בקונטרס:
הוי יודע שר"מ סבור שהגורם היזק אף על פי שלא עשה מעשה בידים חייב והיינו דינא דגרמי, אבל מי שלא גרם היזק לא חייב ר"מ, ולפיכך המטמא והמדמע והמנסך וכל היזק שאינו ניכר פטור מן הדין, לפי שאין היזק לא מחמת גרמתו ולא מחמת מעשיו... ואף על גב דהתם קנסא הוא והיכא דגלו רבנן בלחוד כגון מטמא ומדמע חייב וכל היכא דלא פרישו לא..
כלומר, בכח דינא דגרמי לקשור בין האדם לתוצאה, אך אין בכחו להפוך דבר שאינו נזק לנזק. ועל כן, באמת בחיובים על היזק שאינו ניכר ההגדרה היא קנס, ולא בסתם נזקי גרמי.
שיטת הרמב"ם
בשיטת הרמב"ם יש להתבונן כיצד הכריע. שכן מצד אחד הרמב"ם לא חילק כלל בין סוגי הגרמות וחייב בכולן (חובל ומזיק ז, ז):
כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב.
ולומד מכך הסמ"ע (שפו, ס"ק א) שהרמב"ם סובר כתמיד חייב בגרמא:
נשמע מכל זה דהרמב"ם ושאר הפוסקים דכתב המ"מ משמם דמחייבי בכל הני, טעמייהו משום דמחשבי לכל הני לדינא דגרמי דמחייב בהו רבי מאיר... ולדידהו אין חילוק כלל בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין, ואף שנזכר בגמרא בכמה מקומות דפטרי בגרמא, ס"ל דהנהו סוגיות אזלי אליבא דרבנן דפליגי עם ר"מ ופטרי בדיני דגרמי כדאיתא בפרק הגוזל קמא, אבל לר"מ והפוסקים כוותיה בכולהו מחייבין, ומשו"ה התחיל הרמב"ם הנ"ל וכתב ז"ל, "כל" הגורם להזיק ממון חבירו חייב, ש"מ דכייל להו ומחייב בכולהו.
והיינו שסובר כרש"י. כאמור לעיל, הרמב"ן בקונטרס דד"ג כתב שרש"י סובר שאין חלוקה בין דינא דגרמי לגרמא כלל. ויוצא שבעומק רמב"ם ורש"י סוברים מהותית כריצב"א, אלא שריצב"א מחלק בין היזק שכיח שלאינו, וזאת אליבא דכל הסוגיות העושות כן. ואילו לרש"י ורמב"ם הסוגיות הפוטרות הן אליבא דחכמים החולקים על ר"מ. ועל כן, לדידן דקיי"ל בב"ק (ק, א) דדיינ' דינא דגרמי, בכל המקומות הנ"ל יהיה חייב, אא"כ נמצא הסבר מקומי לפטור.
מקרי פטור גרמא לרמב"ם
אך מאידך מכמה מקומות נראה שהרמב"ם פוסק שגרמא פטור, כגון (נזקי ממון ב, יט):
המשסה כלבו של חבירו באחר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
ואכן קצה"ח מוכיח מזה שיש לרמב"ם חילוק, אך אינו מפרט מהם התנאים להבדלת גרמא מגרמי. וכך כתב (שפו, ס"ק ב):
דודאי גם להרמב"ם אשכחן דס"ל דגרמא בנזקין פטור, דהא בשולח את הבעירה ביד חש"ו בפרק הכונס, ואינך שם פורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו בפני הדליקה, והמבעית חבירו, והנותן סם המות לפני בהמת חבירו, ושיסה בו הכלב (ב"ק כג, ב נה, ב נו, א) וכל הנך להרמב"ם נמי פטור כמבואר בדבריו, אלא ודאי דהרמב"ם נמי מחלק בין גרמי לגרמא..
הגדרות מצמצמות בדעת הרמב"ם
הש"ך מבאר באריכות (שפו ס"ק א; תיח, ס"ק ט) שהרמב"ם סבור שאכן יש דינא דגרמי אך במקומות בהם הגרמא הוא היפך כוונת האדם הרי זה פטור.
ועוד בצמצום דעת הרמב"ם אומר הגר"א בבאורו לשו"ע (חו"מ תיח ס"ק יט):
וכן הוא שיטתו של הרמב"ם דגרמי אינו חייב אלא במתכוין.
וכך ובתוספת כתב אבן האזל (הלכות מכירה פרק יא הלכה טו):
ואפי' לדעת הרמב"ם דסובר דגרמי מדאורייתא ולא מדין קנס מ"מ הא סבר דאינו חייב אלא במתכוין להזיק ובעינן ברי היזיקא.
ויש להבין בסברת הרמב"ם ודעימיה, מדוע שלא נחלק בין גרמא לגרמי כלל?
ונראה לי שיסוד הדברים בנוי על השאלה – מהו רצון התורה בנזיקין? ופשוט הדבר שעיקר הלכות נזיקין הוא שלא יוזק. בשונה מהלכות שבת ששם עיקר האיסור הוא במעשה האדם. וכמו שכתב החזון איש:
אלא דבמזיק שנאוי לפני המקום הנזק, ובשבת שנאוי לפני המקום טורח האדם במלאכת חול.
וכיון שבנזקין עיקר הענין הוא התוצאה, ולא המעשה, על כן יש להשוות ולחייב בכל הגרמות. אך אם כבר לא שייך לקשר את האדם אליהם, וזאת בשל הסיבה שיש גורם משמעותי אחר לנזק – והראיה שאינו ברי היזקא, לא נכון לחייב. וכן אם 'אינו מתכוון' והזיק בגרמא בשוגג - ראוי לפטרו, וזאת משום שדברים רבים יכולים להגרם מהאדם ולא הגיוני לחייב על כל מה שהתגלגל ממעשיו. ולכן במקום בו לא תכנן גרימה זו והיה בשוגג, הרי שניתק הקשר בין המעשה לתוצאה ואין לחייבו.
ואילו לפי החולקים, תוס' ורא"ש, י"ל שצריך קשר ישיר וודאי בכדי לחייב אדם בתשלום, וכל עוד יש מקום לפקפק בזה אזי אין לחייב.
להערות - [email protected]
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
כאב הגלות ותקוות הגאולה
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך המזוזה שומרת עלינו?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
חנוכה הכשרת כלי הזוגיות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
