ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- כי תשא
מפטיר וַיְהִי דְבַר יְ-הֹוָה אֵלַי לֵאמֹר (יחזקאל לו טז)
פרשת כי תשא – פרה
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת כי תשא 139 פסוקים = בֵּין הַחוֹחִים
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. (שה"ש ב ב)
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים - זו רבקה שהיתה בין רשעים, וכן אסתר בין האומות (אסתר ב טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ וכו', וכן אברהם יחיד בין האומות, וכן ישראל בין האומות. שׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים ר"ת שב"ה גימטריא 'רבקה'. שׁוֹשַׁנָּה גימטריא 'אסתר' .כֵּן רַעְיָתִי – זו אסתר וכנסת ישראל .כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים ס"ת המן – דורו של המן .בֵּין הַחוֹחִים –ומי הם החוחים? הם ע' נפש כמנין כֵּן.
בפרשת כי תשא 9 מצוות , מתוכן 4 מצוות עשה ו-5 מצוות לא תעשה (ספר החינוך)
עשה: נתינת מחצית השקל בשנה • קידוש ידים ורגלים בשעת עבודה • משיחת כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה • שביתת הארץ בשנת השמיטה. לא תעשה: שלא יסוך זר שמן המשחה • שלא לעשות במתכונת שמן המשחה • שלא לעשות במתכונת הקטורת • שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה • שלא לאכול בשר בחלב.
פרשת פרה - השלישית שב'ארבע פרשיות' היא פרשת פרה שקורין בשבת הסמוכה לפרשת החודש ואין מפסיקין בין שתי פרשיות אלה, אלא הן באות זו אחר זו.
ענין קריאה זו קודם ניסן כדי להזכיר ולהודיע לכל מי שנטמא במת להיטהר מטומאתו, כדי שיוכל להקריב קרבן פסח במועדו. והקדימו לזרז על כך קודם ניסן, לפי שהרחוקים מירושלים כבר התחילו לצאת מעריהם בראש חודש ניסן לעלות לירושלים. ובעוד שכל איש בעירו ובתוך קהלו, מזכירין לו שאם נטמא במת שיטהר תחילה באפר הפרה ואז יוכל להקריב את קרבנו בפסח ראשון ולא ידחה לפסח שני. וכל הנטמא במת אינו יכול להקריב קרבן אלא אם הִזוּ עליו ממי החטאת שנעשו עם אפר הפרה, ביום השלישי וביום השביעי, ובשמיני הוא טהור להכנס למקדש ולאכול בקדשים. ובימינו אע"פ שחרב ביהמ"ק על ידי לימוד מצוותיה ודיניה ועוסקים בהם בזמנם, נחשב לנו כאילו הטהרנו מטומאותינו והכשרנו עצמנו להקריב קרבנותינו במועדם.
כתוב בספרים, שימים אלה שקודם הפסח מסוגלים לזכות בהם לרוח טהרה, כשם שישראל עוסקים עתה בפרשת פרה והיו עוסקים בטהרתם קודם הקרבת הפסח בזמן שביהמ"ק היה קיים. (ספר התודעה)
'משום כן אמרה התורה להיטהר ב'אפר פרה', לרמז לאדם שישוב בתשובה אל ה', על ידי שיהיה בעיני עצמו כעפר ואפר. כי על ידי תשובה מתוך הכנעה ושפלות הרוח זוכים לטהרה'. דמיון מי החטאת לדמעות: 'ואף גם זאת, שישפוך דמעות מתוך שברון לב, ודמעות אלו ייחשבו לו כהזאת מי חטאת'. ('חתם סופר', דרשות לג)
זֶה יִתְּנוּ כׇּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַי-הֹוָה. (ל יג) פרש"י - הֶרְאָה לוֹ כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ, וּמִשְׁקָלָהּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וְאוֹמֵר לוֹ: כָּזֶה יִתְּנוּ. (תנחומא)
יש לומר שהכוונה שהראה למשה רבע"ה אופן הרצוי במצוות צדקה, שהעיקר להיות הנתינה באש בהתלהבות ושמחת הלב, ולזה רומז מטבע של אש, כזה יתנו ולא באופן אחר. (אהבת שלום)
ענין מחצית השקל רומז לבחינת עֲשֵׂה טוֹב אע"פ שעדיין לא קיים סוּר מֵרָע בשלימות, שזה רק מחצית השקל, שקל במילוי (שי"ן קו"ף למ"ד) עולה כמנין כתר מצוות שיש בהם גם לאוין שהם סוּר מֵרָע וגם עשין היינו עֲשֵׂה טוֹב. משרע"ה נתקשה בזה, כי לגבי משה מלתא זוטרתא היא להיות תחילה סוּר מֵרָע, עד שהראה לו הקב"ה כי גם איש כערכו צריך למחצית השקל, דכל פעם שמתדבק יותר בקדושה בוודאי יפסול מעשיו הראשונים, מחמת שבזמן עשייתם עוד לא זכה להשגה הנוכחית, נמצא דכל שהוא מוסיף בעֲשֵׂה טוֹב מתחוור לו שמעשיו הקודמים לא היו כתיקונם וממילא גם אצלו התאחר בחינת סוּר מֵרָע. (צמח צדיק)
כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְ-הֹוָה. (ל יד)
כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים פירוש שעשה נגד פקודי השי"ת. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, כי עד עשרים שנה אינו בר עונשין, וכשהוא בן עשרים מכריזין עליו 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב'. עֶשְׂרִים שָׁנָה בגימטריא סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב (975 עם הכולל). (שפתי צדיק)
שֶׁקֶל ר"ת שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַי-הֹוָה. מה השקל אינו נשלם רק על ידי שני יהודים ביחד, שכל אחד מהם נותן מחצית, אף שבת קודש אינו שלם ביחידות, רק עם חברים יראי ה' בצוותא יכולין להרגיש חיות קדושת שבת קודש. (שארית מנחם)
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה. (ל לד)
רמז במקרא למאמר רז"ל (ברכות נה., מנחות צז.) שכׇּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁיו, שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו. כלומר שהכנסת אורחים והאכלתם מכפרת עוון, כמו שהמזבח היה מכפר.
מכל אחד עשר סממני הקטורת שעלו על המזבח, רק ארבעה נזכרו במפורש בפסוק. את כל השאר למדו חז"ל מכח דרשה ודקדוק בלשון המקרא.
ומה הם הארבעה המפורשים? שְׁחֵלֶת, לְבוֹנָה, חֶלְבְּנָה, נָטָף, ראשי תיבות – שֻׁלְחָן. הנה לנו רמז לשלחן שמכפר, כשם שסממני הקטורת העולים על המזבח מכפרים על ישראל. (פניני הגר"א)
רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. (לא ב)
שאלה – מה הטעם שהזכיר בבצלאל את אבי אביו ובאהליאב הזכיר רק את אביו, דכתיב (לא ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן.
תשובה – לפי שחור נהרג על מעשה העגל, ומלאכת המשכן באה לכפר על אותו עוון, לכך נזכר חור עליה. (החזקוני, דעת זקנים) ובצלאל במעשה המשכן היה בן י"ג שנה. (רבינו בחיי) א"נ בא הכתוב ללמד שבזכות חור שמסר נפשו זכה בצלאל לחכמה. (משך חכמה, תנחומא ישן ויקהל ד) א"נ הזכירו הכתוב כיון שחוּר היה בנה של מרים כדי לרמוז על ייחוסו הרם של בצלאל. (גור אריה)
וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כׇּל כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (לא ח) פרש"י - עַל שֵׁם 'זָהָב טָהוֹר'.
שאלה – מה הטעם שרק על המנורה נאמר כאן שהיא טהורה ולא מצינו בשאר כלי המשכן שנקראים טהור למעט בשולחן דכתיב (כה כד) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב.
תשובה – לפי שלא היה עליהם שום מתן דמים, מלשון נקיון (החזקוני) א"נ נקראת המנורה טהורה לפי שתכונתה העצמית היא הטהרה, שאינה מאירה אלא כשהדור טהור במעשיו, לפיכך בבית שני אחר שנתקלקלה הדור כבתה המנורה (העמק דבר) שלאחר פטירתו של שמעון הצדיק היה הנר המערבי פְּעָמִים דּוֹלֵק פְּעָמִים כָּבֶה. (יומא לט.) א"נ לפי שירדה המנורה ממקום טהרה מן השמים כלומר שהראו למשה את צורתה מן השמים מפני שהתקשה להבין את תבניתה. (מנחות כט.)
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים. (לא יח)
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה הָיָה מֹשֶׁה לָמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָה, עַד שֶׁנִּיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ'. (נדרים לח.)
שאלה – מה הטעם שנתן לו במתנה רק לסוף ארבעים יום ולא נתן לו במתנה תיכף ביום הראשון שאז לא היה נשכח ממנו כלום.
תשובה – כדי שישמח בלימודו ביותר כי בהיות שתחלה היה שוכח ואחר ארבעים יום בא לו כח הזכירה שלא נשכח ממנו כלום נעשה לו שמחה גדולה בלימוד התורה. א"נ דאמרו רז"ל (ברכות ה.) שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא. וחד מנייהו תורה דכתיב אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב) ולכן תחלה היה שוכח והיה לו יסורין גדולים בזה ואחר כך בא לו כח הזכירה שקנה אותה על ידי יסורין. (בן יהוידע - נדרים לח.)
הטעם שהתּוֹרָה ניתנה על ידי יסורין, כדי לנסות את האדם כי יש לומד תורה, לאו משום חיבתה אצלו, אלא כדי לידע מה שיש בעולם העליון והתחתון, כי התורה כולא בה, הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בַּהּ, דְּכֹלָּא בַּהּ (אבות ה כב) ואדם כזה אין ראוי לתת לו לב מבין להשיג אמיתות התורה. ובמה יבחן האדם אם לומד לשם שמים משום חיבתה של תורה אצלו או כדי שידע מה שיש בעולם? הנה הוא נבחן בזה, דאם מרוצה לסבול יסורין בעבור להשיג התורה, הרי זה לומד לשם שמים! ואע"פ שהשי"ת יודע לבו של אדם, מנסהו כדי להראות כוונת לבבו לבית דין של מעלה ולהרבות שכרו. (בניהו – ברכות ה.)
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (לב ד)
שאלה – מה הטעם שמכל החיות בחרו דווקא בעגל.
תשובה – לפי שערב רב התחילו בעבירה, וכתיב (שמות טו ב) זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ, שראו ישראל השכינה. וערב רב לא ראו אלא רגליהם מלאכי השרת שתחת כסא הכבוד, שכף רגליהם ככף עגל דכתיב (יחזקאל א ז) וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל, כסבורים היו שהם פסיעותיו של הקב"ה, והיינו דכתיב רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱ-לֹהִים (תהלים סח כה), וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָֽעוּ (תהלים עז כ), שחשבו מעקבותיהם של מלאכים שהם עקבותיו של הקב"ה. (החזקוני) א"נ לפי שיש שיטות שונות לאומות העולם בעשיית פסל לע"ז, יש שרוצים דמות של אדם דווקא ויש שרוצים כוכבים ויש שנותנים יתרון לבעלי חיים ובדעה זו היו רשעי ישראל שבאותו הדור. (הרס"ג) א"נ שאהרן כיוון דווקא לתמונת עגל ולא לתמונת טלה כדי לשומרם שלא ישובו לאמונת מצרים שהיתה עבודה זרה שלהם בצורת טלה, וכיון שהמזל שאחרי טלה הוא שור, לכן בחר בשור כדי להראות להם שהמצרים טעו בכך שעבדו לטלה ועל ידי זה יחשבו שאהרן מסכים עמהם. (תלמיד הר"ן) א"נ האמינו בהשפעת מזל שור שבזכותה יצאו ממצרים, והעגל הוא דוגמא וסמל לאותו מזל, לכך ביקשו צורה זו. (ר"א בן הרמב"ם) א"נ לפי שהיו ישראל במדבר שהוא מקום חורבן ושממה, והחורבן נוצר ע"י מדת הדין, לכן עשו דווקא צורת שור שהוא החיה השמאלית שבמרכבה. דכתיב (יחזקאל א י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן. שהשמאל מידת הדין הוא, וסבר שמידת הדין תוכל להנחות להם את הדרך במדבר מקום החורבן ששם כוחה גדול, ורצה שבשעה שיעבדו להקב"ה יהיה העגל לפניהם שיוכלו לכוון לעבודת השם שישפיע שפע למדת הדין. (הרמב"ן) א"נ לפי שעיקר צורכם היה לפרנסה והשור רׇב תְּבוּאוֹת בכחו, כדכתיב (משלי יד ד) וְרׇב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר, לכך עשו כצורתו שיהיה הוא האמצעי לצורך הפרנסה. (העמק דבר)
וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (לב ז)
מובא בגמרא (ברכות לב.) מַאי ״לֶךְ רֵד״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, רֵד מִגְּדוּלָּתְךָ! כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדוּלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְנַדָּה מֹשֶׁה מִפִּי בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה.
שאלה – מה הטעם דאמר לו דווקא בלשון לֶךְ רֵד.
תשובה – כתב השו"ע (חו,מ סא ז) בקריאת שמע ידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש שבמילה 'אֶחָד', וכן הכותב סת"ם צריך שיכתוב את האות ד' בכתב גדול, כדי שלא יטעו ח"ו לומר 'אחר'. וכן כשכותב 'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר' צריך לכתוב האות ר' שבמילה אחר בכתב גדול כדי שלא יטעו לקרוא אחד ח"ו. (אבודרהם הל' ק"ש) לפי זה יתבאר כשעשו ישראל את העגל והחליפו בין אל אחד לאל אחר אמר הקב"ה למשה 'לֶךְ רֵ"ד מִגְּדוּלָּתְךָ' כלומר שרמז לו שירד מגדולתו מאחר ובני ישראל החליפו בין האות ר' ובין האות ד'. (מדרש יהונתן)
כתיב (בראשית ג יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, שהחוטא בעבודה זרה פוגם בדל"ת ד'אֶחָד', שמניח חס וחלילה רי"ש במקומו, ורי"ש (שמות לד, יד) ד'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר', מניח דל"ת במקומו, ולכן אדם הראשון שהיה פגם שלו בזה נענש בקללה זו וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, מפני שהניח רי"ש במקום דל"ת ודל"ת במקום רי"ש. ולכן ישראל בחטא העגל גם כן פגמו באותיות ר"ד הנזכר, ולזה אמר לֶךְ רֵד, תלך אצל בעלי פגם ר"ד, ולכך גם אתה רֵד מגדולתך. (בן יהוידע ברכות לב.)
אמר לו הקב"ה למשה, כאן בשמים – עודך בגדולתך, אולם שם למטה – שם תרד מגדולתך. וכה יתפרשו המלים: לֶךְ, רֵד מִגְּדוּלָּתְךָ. (בניהו שם.)
אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי ס"ת בגימטריא 'נדוי'. (פני דוד)
וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. (לד לג) טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה. (א"ע)
שאלה – מה הטעם שלא נתן את המסוה על פניו בעוד שהיה מדבר עמהם כשלמד אתם את התורה.
תשובה – משום דאמרינן (כריתות ו.) כִי יָתְבִיתוּ קַמֵּי רַבְּכוֹן, חֲזוֹ לְפוּמֵּיהּ דְּרַבְּכוֹן, כאשר אתם יושבים לפני רבכם, ראו את פיו של רבכם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל כ): 'וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ', לכן לא היה יכול לתת על פניו מסוה. וכאמרם ז"ל (עירובין יג:) וְאִילּוּ חֲזִיתֵיהּ מִקַּמֵּיהּ הֲוָה מְחַדַּדְנָא טְפֵי אילו הייתי רואה אותו מלפניו — הייתי מחודד יותר. (ספורנו) עוד י"ל משום שזה טוב לזכרון (ירושלמי שקלים ספ"ב) שרואה בעל השמועה עומד לנגדו. (טעמא דקרא)
בא וראה כמה גדולה המשכה שתהיה מצד הפנים דאיכא בירושלמי (ירושלמי נדרים כט:) ברבי שמעון בן אלעזר שלא היו יכולים כל החכמים למצוא לו פתח לנדרו עד שבא זקן אחד ומצא לו פתח בחכמה ואמרו החכמים לאותו זקן מנין לך זאת החכמה שנתחכמת כולי האי? ואמר להם מקלו של רבי מאיר היתה בידי והיא מלמדת אותי דעת! ולכך אמר רבי אִלְמָלֵא חֲזִתֵּיהּ מִקַּמֵּיהּ הֲוַאִי מְחַדַּדְנָא טְפֵי כי גדול האור הנמשך מצד הפנים עשר ידות על הנמשך מצד האחור ולכך הזהיר הכתוב (ישעיהו ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ. והנה לפי דברי גמרא דידן אמר רבי דברים אלו על זמן שהיה רבי קטן בשנים בזמן אביו רבן שמעון בן גמליאל והיה יושב בבית המדרש בשורה שהיא מאחוריו של רבי מאיר ואמר מחדדנא מחבראי מאותם שלא למדו תורה מן רבי מאיר ולא ישבו בישיבתו של רבי מאיר אפילו מאחוריו. (בן יהוידע – עירובין יג:)
וַיַּעֲבֹר יְ-הֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. (לד ו)
שאלה – מה הטעם שאין נופלים על פניהם בתחנון במנחה בערב שבת וערב ראש חודש וערב יו"ט וערב חנוכה ופורים היינו בשני ימים וכן בפורים קטן בשנה מעוברת ובכל אלו אין אומרים גם במנחה שלפניו וכן בל"ג בעומר.
תשובה – כדי שמתוך זה יזכור בתפלת ערבית לומר יעלה ויבוא בראש חודש או על הניסים בחנוכה ופורים או על כל פנים שיזכור יום המאורע אשר יבוא בערב. (טעמי המנהגים) וכתב ה'פרי חדש' (קל"א, ו) לכולהו קאי דכל יום שאין בו נפילת אפים אין נוהגין ליפול במנחה שלפניו וכן בחנוכה.
א"נ לפי שכבר ממנחה נחשב כחלק מהמועד, על פי מה שאמרו במשנה (ר"ה ד ד) וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ, וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. (עולת תמיד סי' קלא ס"ק כ)
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. (לד יח)
בְּחֹדֶשׁ בגימטריא שדי (314) הרומז ליסוד שהיו גדורים בעריות ובזכות זה היתה גאולה. הָ-אָבִיב ה' לשכינה כי בעבור השכינה שהשלימה החשבון יצאו. אב גימטריא ג' תלת סמכי קשוט אבהן דעלמא. יב י"ב שבטים דאהנו זכותיהו למהר הגאולה. יָצָאתָ בגימטריא תק"א רמז לתק"א מכות שהוכו המצריים ונפקי מסטרא דיובלא שהיא בינה כי אֲשֶׁר רומז לבינה גימטריא תק"א בזכות שני חיי אבות עם הכולל תק"ב שעבדו את השם. (חומת אנך)
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתׇב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. (לד כז)
כְּתִיב: 'כְּתוֹב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה', וּכְתִיב: 'כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' – הָא כֵּיצַד? דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן עַל פֶּה, דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן בִּכְתָב, דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. תָּנָא: 'אֵלֶּה' – אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב, וְאִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה – שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל'. (גיטין ס:)
שאלה – מה הטעם שלא יאמר בעל פה דברים שבכתב.
תשובה – משום שבעל פה אין הרגש בחסרות ויתרות ואותות משונות ונועם דבריה שבע"פ אינם רשאין לכותבן כי א"א לכתוב שלא יפול ספק במשמעותו אך השומע מפה לאוזן יבין דבר על בריו. (הריטב"א) ובמשנה (אבות ב ד) אַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. יש בו ב' פירושים י"מ אל תאמר בקיצור שא"א להבין עד שיעיינו היטב וסופו להשמע אל תאמר כן אלא ברר דבריך. ויש מפרשים דבר שאי אתה רוצה שיהיה מובן לכל השומעים אל תאמר אפילו ברמז שתחשוב שלא ישמעהו ובאמת סופו להשמע ונגלה סודך ע"כ השתיקה יפה. (חת"ס) א"נ שלא יהיו דבריך מסופקים שאי אפשר להבינם בתחלה ובעיון ראשון ותסמוך שאם יעמיק השומע בהם לבסוף יבינו כי זה יביא בני אדם לטעות בדבריך ושמא יטעו ויצאו לאפיקורסות על ידך. (מדרש שמואל אוזידא) והיא תוכחה למנהיג לצמצם ולדקדק מאוד בכל מלה שידבר כמוציא מעות. דאם כל אדם ראוי שידע מה שידברו לא ידבר מה שידע, מכ"ש המנהיג שמחוייב כן. דלפי משקל העניינים שתחת ידו. כן יגדל הנזק כשישמט סוד מסודותיו לחוץ, שסופו להשמע דאזנים לכותל, (קהלת י כ) כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל. (תפארת ישראל)
וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרׇחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. (ל יח)
שאלה – מה הטעם דכתיב וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם הול"ל 'וְנָתַתָּ בוֹ מָיִם'. שהרי מדבר על הכיור.
תשובה – לפי שכל כלי שרת ראויים לקדש מהם ידים ורגלים (זבחים כב.) כׇּל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁין – בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רְבִיעִית, בֵּין שֶׁאֵין בָּהֶן רְבִיעִית; וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ כְּלֵי שָׁרֵת. רק הקידוש צריך להיות במקום הזה. היינו במקום שבין אוהל מועד ובין המזבח, ובין המזבח משוך קימעא כלפי דרום. וזהו שאמרו (ירושלמי יומא פ"ד ה"ה) מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵה. הַכִּיוֹר וְהַכָּן מְעַכְּבִין. פָּתַר לָהּ. מְקוֹמַן מְעַכֵּב. היינו אם אין הכיור וכנו במקומן פסול לקדש בשאר כלים אבל אם יש שם כיור וכן אף שאר כלים כשרים לקדש. (קרבן העדה) לכך כתיב וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם שזה היה מעכב אף אם אין המים נתונים בכיור. (משך חכמה)
יש שביארו בכוונת הכתוב, שצריך לתת מים בכל יום, מפני שהמים נפסלים בלינה. (כמבואר בזבחים כא א, מלבי"ם, העמק דבר)
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. (לד כט)
פרש"י - כְּשֶׁהֵבִיא לוּחוֹת אַחֲרוֹנִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
שאלה – כיצד מותר היה למשה רבינו להביא את הלוחות אל המחנה ביום הכפורים, הלא ההר היה רשות היחיד, והמדבר והמחנה היו רשות הרבים.
תשובה – אמרו חז"ל (סוטה לה.) שהארון נָשָׂא אֶת נוֹשְׂאָיו, קל וחומר שגם לוחות הברית היו כך, ואם כן נחשבו כ'חי שנושא את עצמו', ולא היה בהם איסור הוצאה מרשות לרשות. (קרן לדוד)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
אנחנו קודש למענך
מה זה בכלל אמונה?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
עבודה שאין לה סוף
מי יושב במקום שלי?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
