ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- ענג שבת
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- כי תשא
ערב שבת קודש
פרשת כי תשא – ויקהל פקודי
עלון מס' 11 (שנה ארבעים) (1401)
כ"ד באדר ה'תשפ"ו (13.03.2026)
ענג שבת (306)
רבנים שונים
323 - עונג שבת פרשות תרומה=תצוה-פורים
324 - עונג שבת פרשות כי תשא-ויקהל-פקודי
325 - עונג שבת פרשות ויקרא צו פסח שמיני
טען עוד
י-ם 17.05– 18.18
ת"א 17.20 – 18.20
חיפה 17.11 – 18.19
ב"ש 17.23 – 18.20
אילת 17.16 – 18.18
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת כי תשא – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.31 – 4.24
זמן הנחת תפילין 5.12 – 5.04
הנץ החמה (מישור) 6.02 – 5.54
הנץ החמה (הנראה) 6.06 – 5.59
ס"ז ק"ש מג"א 8.11 – 8.07
ס"ז ק"ש הגר"א 8.55 – 8.51
חצות היום 11.52 – 11.50
מנחה גדולה 12.22 – 12.21
שקיעת החמה 17.43 – 17.47
צאת הכוכבים ב' 18.33 – 18.37
דף יומי: מנחות מנחות נה - סא
מועדי השבת ויקה"פ פ' החודש
ער"ש מוצ"ש
י-ם 17.10– 18.23
ת"א 17.25 – 18.25
חיפה 17.16 – 18.24
ב"ש 17.28 – 18.25
אילת 17.21 – 18.23
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת ויקה"פ – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.22 – 4.14
זמן הנחת תפילין 5.03 – 4.55
הנץ החמה (מישור) 5.53 – 5.45
הנץ החמה (הנראה) 5.57 – 5.50
ס"ז ק"ש מג"א 8.06 – 8.01
ס"ז ק"ש הגר"א 8.50 – 8.45
חצות היום 11.50 – 11.48
מנחה גדולה 12.21 – 12.19
שקיעת החמה 17.48 – 17.52
צאת הכוכבים ב' 18.38 – 18.42
דף יומי: מנחות מנחות סב - סח
לעילוי נשמת שמעון בן נתן נטע וגיטה גרינברג ז"ל. יהי זכרו ברוך!
עם קשה עורף
"ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אד-ני, ילך נא אד-ני בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא..." (שמות ל"ד ט').
לאחר סיפור חטא העגל ושבירת הלוחות המופיע בפרשתנו, משה רבינו עולה אל הר סיני כדי לקבל את הלוחות השניות, ולאחר קבלת הלוחות הוא פונה אל הקדוש ברוך הוא שימחל ויסלח לעם ישראל על חטא העגל. בסיום בקשת המחילה, שוב פונה משה רבינו לבורא עולם ואומר לו: "...אם נא מצאתי חן בעיניך אד-ני, ילך נא אד-ני בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא...".
נשאלת השאלה, מה ראה משה רבינו להזכיר כעת לקדוש ברוך הוא שעם ישראל הוא עם קשה עורף? הלא זו לא מחמאה לעם, ואדרבה, כאשר הקדוש ברוך הוא בא להודיע למשה רבינו על עשיית העגל, הוא אומר לו "ויאמר ה' אל משה, ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (שמות ל"ב ט'). ובעת בקשת סליחה ומחילה, לא מתאים להזכיר דברים שלילים, ומדוע משה רבינו מזכיר נתון זה?
רש"י זכרונו לברכה בפירושו לפסוק זה כותב: "קשה עורף – מחזירין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם וממאנים לשמוע". זאת אומרת, יש בעם ישראל תכונה של עזות, הם אינם מאזינים לתוכחות, ואינם נרתעים למרות ההתראות. כעת, לאחר בקשת המחילה מאת הקדוש ברוך הוא, משה רבינו – סניגורם של ישראל, בא לקדוש ברוך הוא ואומר לו: ריבונו של עולם, התכונה של קשה עורף שמצאת בעם ישראל, היא איננה רק לשלילה, אלא יש בה גם לחיוב. איזו אומה יכולה לשאת בעול של תרי"ג מצוות - מלבד עם ישראל?! מי יכול לעמוד מול כל הזרמים; הרוחות הרעות; התלאות והרדיפות?! אדרבה, "ילך נא ה' בקרבנו" אנו ראויים לכך, דווקא מצד היותנו עזים – "כי עם קשה עורף", לכן אנו מחוזקים ואיתנים באמונתך ובתורתך.
בתלמוד (מסכת ביצה דף כ"ה ע"ב) נאמר: "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין". מסביר שם רש"י: "עזין – קשים להינצח". בלתי מנוצחים. עם ישראל ניחן באופי מוצק; יציב; עקבי, ורק בזכות היותנו עזים שבאומות, המסוגלים לעמוד בכל רוח, ניתנה התורה דוקא לנו.
במסכת אבות (פרק ה' משנה כ') נאמר: "יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר... לעשות רצון אביך שבשמים". מדוע העזות נמשלה דוקא לנמר? מסביר זאת הרב מאיר להמן זכרונו לברכה - בסיפרו "מאיר נתיב" (חלק ג' עמוד קל"ט): בספר ירמיהו (ה' ו') נאמר: "על כן הִכָּם אריה מיער, זאב ערבות ישדדם, נמר שוקד על עריהם...". האריה מכה והולך, הזאב שודד ובורח, אך הנמר שוקד על טרפו בעירנות ובתמידות ולעין כל, הוא אינו מתבייש ואינו מפחד מאף אחד במעשיו.
כל אחד מאיתנו מחויב להיות עז כנמר בשמירת הערכים והמצוות, ואל לנו להתבייש בכך. עלינו לעמוד איתנים וחזקים לעיני כל - עם קשיות עורף ועזות מצח, ולהמשיך לשמר את מורשת ישראל שעברה לנו במורשת ארוכת שנים מדור לדור. כמו כן, עלינו לעמוד איתנים; חזקים וקשי עורף, כנגד כל העומדים עלינו לכלותנו. הרב אברהם יוסף שוורץ, רב בית הכנסת "רֵעוּת" – בני ברק
העלון מוקדש לזכר ולע"נ רחל לוי ז"ל, נפטרה ב- ט"ו באדר תשפ"ה. יהיה זכרה ברוך!
העלון מוקדש לזכר ולע"נ אימי מרת שרה בת ר' יוסף אריה הכהן ירבלום ז"ל, נפטרה ב-י"ח באדר ב' תשל"ח. יהיה זכרה ברוך!
העלון מוקדש לזכר ולע"נ ר' ישראל איסר מר ז"ל, נפטר ב- כ' באדר תשמ"ז. יהיה זכרו ברוך!
דיני השבוע ומנהגיו
שבת כי תשא פרשת פרה
מוציאים שני ספרי תורה. בראשון 7 קרואים בפרשת השבוע, בספר השני קוראים למפטיר בפרשת חקת (במדבר יט, א-כב).
ההפטרה: "ויהי דבר ה' אלי" (יחזקאל לו, טז).
אין אומרים אב הרחמים ואין מזכירים נשמות.
במנחה: אומרים 'צדקתך'.
שבת פרה זמנה - השבת שלפני שבת פרשת החודש.
בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"ג ה"ה) אמרו: "בדין הוא שתקדים פרשת החודש לפרשת פרה אדומה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה. ולמה אמרו תקדים פרה אדומה? מפני שהיא טהרתן של ישראל" – כלומר, מטהרים מטומאת מת ע"י אפר פרה אדומה כדי שלא יידחו מהקרבת הפסח בחודש ניסן לפסח שני בגלל טומאת מת. גם ההפטרה - "וזרקתי עליהם מים טהורים..." עוסקת בטיהורו הרוחני של עם ישראל על ידי הקב"ה.
חיובה - יש מן הראשונים האומרים שקריאת פרשת פרה היא מן התורה. תוספות ר"י החסיד לברכות יג א.; תוספות הרא"ש שם; ריטב"א מגילה יז ב. אך מנגד יש החולקים בטענה שאין שום רמז בתורה על כך. מגן אברהם תרפה; פרי חדש קמו; ביאור הגר"א תרפה.
בספר כלבו (סימן מו) כתב: "ולמה קורין פרשת פרה בשלישית, שכך אמרו ז"ל דורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, וטמא לא היה יכול לעשות פסח עד אחר הזאה והטהרה, ולפיכך קורין פרשת פרה בשלישית שיש בה הלכות טהרה ודיני הזאה, כדי שילמדו ישראל לטהר עצמן לפני הפסח ויעשו הפסח בטהרה".
שבת ויקהל פקודי פרשת החודש
מוציאים שני ספרי תורה. בראשון 7 קרואים בפרשת השבוע, בספר השני קוראים למפטיר בפרשת בא "ויאמר ... החדש הזה עד "תאכלו מצות" (שמות יב א-כ).
ההפטרה: יחזקאל מה, מו: האשכנזים מתחילים: "כל עם הארץ" (מה, טז), ומסיימים (מו, יח): "לא יפוצו עמי איש מאחזתו". הספרדים מתחילים (מפסוק יח): "כה אמר ה' בראשון", ומסיימים (מו, טו): "עולת תמיד".
מברכים החודש: ניסן
המולד: ליל רביעי שעה 4, 34 דקות ו-13 חלקים.
ראש חודש ניסן ביום החמישי הבא עלינו לטובה.
אין אומרים אב הרחמים ואין מזכירים נשמות.
במנחה: אומרים "צדקתך".
שבת החודש - השבת שלפני ראש חודש ניסן
פרשת החודש עוסקת בהכרזה שניסן הוא החודש הראשון וענייני קידוש החודש. כמו כן מפורטים בה דיני קורבן פסח. ההפטרה עוסקת בדיני חג הפסח וקורבנותיו בבית המקדש השלישי.
קוראים פרשת החודש בסמוך לחודש ניסן מפני חשיבותו של ניסן שהוא ראש לכל החודשים. אמרו על ניסן כי הוא מלך לכל החודשים, וכן כתב בעל הטורים על פסוק זה: "החודש הזה לכם" - 'לכם' - אותיות 'מלך'.
יום רביעי כ"ט באדר: במנחה: אומרים יום כיפור קטן ואין אומרים תחנון
יום חמישי – ראש חודש.
בשחרית: בברכות, אחר פרשת התמיד אומרים "ובראשי חדשיכם". מנהגי ראש חודש מתבטאים בעיקר בשינויים בתפילה: בתפילת עמידה ובברכת המזון מוסיפים את תפילת יעלה ויבוא, ובמהלך תפילת שחרית מוסיפים הלל, ברכי נפשי וקריאה בתורה - בפרשת פנחס ל-4 קרואים. אחרי תפילת שחרית מתפללים תפילת מוסף.
השוכח יעלה ויבוא בתפילת ערבית – אינו חוזר, מפני שאין מקדשים את החודש בלילה (שולחן ערוך ורמ"א תכב, א ומשנה ברורה ב, ג).
השוכח יעלה ויבוא בשחרית: או בתפילת מנחה, אם לא הזכיר את שם ה' בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', חוזר ואומר 'יעלה ויבוא'. אם הזכיר שם ה', מסיים 'למדני חוקיך', וחוזר ואומר 'יעלה ויבוא'... 'ותחזינה'... (משנה ברורה תכב, ה, וביאור הלכה קיד). הנזכר אחרי שהתחיל 'מודים', כל עוד לא סיים תפילתו חוזר ל'רצה' ואומר 'יעלה ויבוא' וממשיך כסדר התפילה. נזכר אחרי 'יהיו לרצון' (השני - לפני 'עושה שלום'), חוזר לתחילת שמונה-עשרה. ואינו צריך לחזור "ה' שפתי תפתח". (שולחן ערוך תכב, א ומשנה ברורה. שערי תשובה שם, ד וכף החיים טו).
שליח ציבור ששכח לומר בתפילת לחש 'יעלה ויבוא', כל עוד לא סיים חזרת הש"ץ דינו כדין היחיד ששכח וחוזר כאמור לעיל. אך אם סיים תפילת הלחש – יכול לכוון לצאת ידי השלמה בחזרת הש"ץ (ולא צריך לחזור על תפילת לחש), אם בחזרת הש"ץ שכח ינהג כתפילת לחש, אבל אם נזכר לאחר סיום החזרה – מפני טורח הציבור שוב אינו חוזר מראש התפילה (שולחן ערוך קכו, ג ומשנה ברורה תכב, א), אלא סומך על תפילת מוסף שעתיד להתפלל.
הפסק בהלל
אסור להפסיק בדיבור בכל ההלל – אפילו לא בין הפרקים (שולחן ערוך תכב, ב). לענות אמן ובודאי אמן יהא שמיה רבא – מותר.
המאחר לבית הכנסת בהלל
המאחר לבית הכנסת והציבור עומדים בהלל, יאמר אותו תחילה ואח"כ יתפלל (משנה ברורה תכב, טז). כל זה בתנאי שאמר קודם ברכות התורה, ובתנאי שנותר זמן לקריאת שמע ותפילת שמונה עשרה. העומד בפסוקי דזמרה והגיעו ציבור להלל – יפסיק, ויאמר עם הציבור, אבל בלא ברכה (שם במשנה ברורה). המאחר ואמר הלל עם הציבור, ואחר כך נזדמן לו מנין שבו התפלל, רשאי לומר שוב הלל בלא ברכה.
שבעת ימי המילואים: חכמים אומרים, שימי המילואים התחילו בכ"ג באדר ונסתיימו בראש חודש ניסן. במשך שבעת ימי המילואים הקים כל יום משה את המשכן ופרקו. ואילו ביום השמיני הקימו ולא פרקו. בימי הכנה אלו הכין משה את אהרן ובניו לקראת תפקידם ככהנים. שמענו שיש קהילות חסידים הנוהגים שאין לומר תחנון בימים אלה.
דיני חודש ניסן
חודש ניסן הוא חודש שרובו קודש, על כן נוהגים קדושה בכל החודש. באחד בניסן הוקם המשכן ובשנים עשר הימים הראשונים הקריבו שנים עשר נשיאי השבטים את קרבנותיהם, כל אחד ביומו, כמפורש בסוף פרשת נשא. אותו יום שכל אחד מנשיאי השבטים הקריב את קורבנו, עשה אותו יום טוב. הרי לפנינו שנים עשר ימים של יום טוב. ערב פסח, שבו הקריבו את קרבן הפסח, אף הוא יום טוב, ושבעת ימי הפסח ואסרו חג של פסח – נמצא כי רוב ימי החודש הם בקדושה, על כן נוהגים בכל החודש קודש.
על כן אין מתענים בחודש ניסן, חוץ מתענית בכורות בערב פסח, תענית של חתן וכלה ביום חופתם ותענית חלום.
אין אומרים תחנון בכל חודש ניסן. האשכנזים אומרים אל ארך אפיים בהוצאת ספר תורה ולמנצח (בין אשרי ל-ובא לציון). בעדות המזרח אין אומרים אותם בכל יום שאין אומרים בו תחנון.
אין אומרים 'צדקתך' בשבת במנחה, ואין מספידין בו, ואין מתענין בו..." (שולחן ערוך תכ"ט, ב'). בני ספרד לא יתוודו כל החודש בקריאת שמע שעל המיטה (שו"ע תכב, ב). הם גם לא אומרים מזמור... יענך, ולא 'תפילה לדוד'. מזמור לתודה אומרים אפילו בחול המועד פסח (חזון עובדיה ב, ה).
הנשיאים: פרשת נשיא היום החל מראש חודש ניסן, היום שבו הוקם המשכן, התחילו נשיאי ישראל להקריב קורבנות במשך 12 יום, נשיא ליום. על כן נוהגים לקרוא מראש חודש, עד י"ג בניסן, בכל יום נשיא של אותו יום מחנוכת המזבח (משנה ברורה תכט, ח). בקהילות החסידים אף נוהגים לקרוא אותם בספר תורה. ביום הראשון מתחיל: "ויהי ביום כלות משה..." (פרשת נשא. במדבר ז, א) וממשיך: "ויהי המקריב ביום הראשון...", וכך ממשיך כל יום עם הנשיא של אותו יום. ביום י"ב מסיים לקרוא את פרשת נשא. ביום י"ג מתחיל בפרשת בהעלותך ומסיים ב: "כן עשה את המנורה" (במדבר ח, ד). גם הקוראים מתוך ספר תורה יקראו בלא ברכה. בימי שני וחמישי נוהגים לקרוא בטרם החזרת הספר להיכל, ובשבת וראש חודש ניסן לאחר תפילת מוסף.
מערכת המשפט בישראל והציבור הדתי / עו"ד דוד שפירא / מחבר סדרת הספרים
פסיקת ההלכה של הרב הרצוג לאחר הקמת המדינה
בשנת 1956 פרסם הרב שאול ישראלי בכתב העת "התורה והמדינה - במה לבירור הלכה בענייני המדינה בישראל" (קובץ ז') מכתב שכתב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג אל "חבריי רבני ארץ ישראל וחו"ל". לפי הרב ישראלי, המכתב נלקח מתוך ספר בכתב יד על התחיקה והמשפט במדינת ישראל, ונכתב בי"ג בתמוז תש"ח. מאז פרסומו, צוטט המכתב בהרחבה אצל פוסקים ורבנים, ובהם הרב עובדיה יוסף והרב יעקב אריאל. לעיתים הובא המכתב כקביעה מחייבת שלפיה בתי המשפט במדינת ישראל הם בגדר "ערכאות של גויים". אולם, המכתב הופיע פעם נוספת בהלכה פסוקה בהוצאת מכון הרי פישל, ירושלים תשכ"ב. קיימים בין שתי הגרסאות עשרות שינויים לשוניים, וחלקם שינויים מהותיים. עובדה זו מעלה שאלה פרשנית מרכזית: האם הרב הרצוג ביקש להגדיר את בתי המשפט עצמם כ"ערכאות של גויים", או שמא עיקר ביקורתו הופנה כלפי שיטת המשפט והחקיקה הזרה שאומצה במדינה, יותר מאשר כלפי זהות השופטים או עצם קיומו של מוסד משפטי ממלכתי? הרב הרצוג פתח את דבריו בתיאור עוצמת תמיכתו בהקמת המדינה, מנימוקים רבים. הוא ראה במדינה צורך רוחני עמוק של היהדות עצמה, במיוחד לאחר הנזק האדיר שהמיטה השואה על יסודות האמונה בקרב המוני ישראל. ליבת הביקורת נגעה למשפט המדינה. הרב הרצוג ציפה שבהכרזת המדינה, או מיד לאחריה, תוכרז תורת ישראל כבסיס המשפטי העקרוני של המדינה החדשה. במקום זאת, לדבריו, המדינה עזבה את "מקור מים חיים" והעדיפה לאמץ חוקים ומשפטים של עם אחר. הוא ראה בכך מהפכה פנימית וחילול השם חיצוני, ואף השווה זאת כמעט לנתינת "גט כריתות" לתורת ישראל. בנוסף, טען שהמשפט הקיים הוא תערובת של טלאים – משפט בריטי על גבי משפט עות'מאני – ולא מערכת מאוחדת הנובעת ממקור יהודי. הרב הרצוג הבהיר שגם אם מבחינה מקצועית-משפטית כללית החוק הזר היה "נאה" ו"יאה", הוא עדיין נחשב בעיניו "חוק ומשפט גויי" כאשר מודדים אותו בקנה המידה של תורה מן השמים וקדושת ישראל. בנקודה זו הוא מבטא זעזוע ערכי-תורני מעצם ההישענות על משפט שאיננו שואב את סמכותו מההלכה. עם זאת, כאן נוצר פער מהותי בין הגרסאות. בגרסה שפרסם הרב ישראלי הופיע ניסוח חריף במיוחד, שלפיו מצב שבו עם ישראל בארצו מתדיין בערכאות נתפס בעיניו "אלף פעמים גרוע" יותר ממקרה רגיל של יחידים הפונים לערכאות גויים. ניסוח זה הוביל רבים להסיק שבתי המשפט במדינה עצמם מוגדרים כערכאות גויים. בגרסה המאוחרת יותר הושמט ניסוח זה, ובמקומו נאמר שהחילול גדול כאשר מדינת ישראל מאמצת לה ספר חוק ומשפט משל הגויים – ניסוח שממוקד יותר בשיטת החוק והדין המהותי, ופחות בהכרח בסיווג מוסד בית המשפט והיושבים בו. מכאן יכולה לנבוע הבחנה מעשית: האם עצם הפנייה לבית משפט אזרחי אסורה תמיד וכמוה כפנייה לערכאות גויים, או שהבעיה היא בעיקר כאשר הפסק נסמך על דין שאינו דין תורה? בהמשך, מציג הרב הרצוג חזון מעשי: לשאוף להכללת סעיף חוקתי שיקבע שהמשפט במדינה יהיה משפט התורה, תוך מציאת פתרונות לקשיים הלכתיים צפויים, כגון שאלות של כשירות דיינים ועדים ונושאים בדיני ממונות ועונשין. הוא סבר שיש להנגיש את דיני התורה ליוריסטים באמצעות "אוצר משפטים" מסודר, כדי שגם משפטנים שאינם בקיאים בחושן משפט יוכלו ליישם דין תורה בצורה עקבית. הוא גם תמך בהבטחת זכותו של נתבע בענייני ממונות לדרוש להתדיין בבית דין של תורה, ובקביעה שפסקי בתי הדין הרבניים, לאחר הכרעת בית הדין הגדול, לא יהיו נתונים לערעור בפני בית המשפט העליון. בפועל, תיאר מתווה של שתי מערכות שיפוט לדיני ממונות – בתי דין רבניים ובתי משפט אזרחיים – כאשר המערכת האזרחית תתבסס על משפט התורה גם אם השופטים עצמם אינם בהכרח מומחים הלכתיים.
זוית הלכתית / הרב חן שריג, דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט
אוכל שהסיעו בשבת לבית הכנסת כזכור, אסרו חכמים להנות מחילול שבת. אולם, במקרים שבהם חילול השבת לא גרם לשינוי בגוף החפץ עצמו, אלא רק לפעולה חיצונית, כגון העברת חפצים מרשות לרשות, או הבאת אוכל בנסיעה ממקום למקום, נחלקו הפוסקים האם חל על הדבר איסור הנאה מדין מעשה שבת. הרשב״א והריטב״א כתבו שבמקרים אלו אין לאסור הנאה, שכן איסור מעשה שבת חל רק כאשר נתחדש שינוי בגופו של הדבר. כך כתב הרשב״א (שבת קל, ב): "ואלא שיש בו מעשה, פירוש שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפיה ובישול ולהחם מים וכיוצא באלו שנתחדש ענין בגופן… אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מיתסרי אפילו לרבי יוחנן הסנדלר בהבאתן, כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת". וכן כתב הריטב״א (עירובין מא, ב). גם מדברי השולחן ערוך שפסק שפירות שהוציאו והחזירום מחוץ לתחום מותרים באכילה. משמע להקל שדעתו להקל: "פירות שהוציאו חוץ לתחום והחזירום אפילו במזיד… מותרין באכילה במקומם, ואפילו לאותו ישראל שהחזירם לצרכו במזיד". (או״ח תה, ט). מדבריו עולה, שכאשר לא נעשה שינוי בגוף הפרי או החפץ, אין לאסור את ההנאה ממנו אף אם נעשתה עבירה במזיד בשבת. הביאור הלכה (ד״ה אחת) הביא את שיטת המקילים, אך הכריע להחמיר. הוא ציטט את החיי אדם (כלל ט), שכתב שבמקרה שלא נעשה שינוי בגוף הדבר יש להקל רק בשוגג והבה"ל צידד שראוי להחמיר בכל אופן. "דוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה, כמבשל וכיוצא בזה. אבל המוציא מרשות לרשות, שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה – אם בשוגג מותר אפילו לו ואפילו בו ביום, ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד. ומכל מקום יש להחמיר בכל איסורי תורה כמו מבשל". לפי גישה זו, אף שאין שינוי בגוף החפץ, יש להחמיר. הילקוט יוסף כתב שהמיקל בדברים אלו יש לו על מי לסמוך. מאחר שמרן השולחן ערוך פסק להתיר אף במזיד, יש לומר שסובר כדעת הרשב"א והריטב״א. ועוד, מאחר שאיסור מעשה שבת הוא מדרבנן, ניתן להקל ולפסוק כדעת המקילים, ובפרט שכך נוטים דברי מרן ורבים מן האחרונים. וכך פסק הילקוט יוסף: "העולה מכל הנזכר, כי המיקל בזה יש לו על מי לסמוך הלא הם: הריטב"א ורבינו יונה … אולם המחמיר – תבוא עליו ברכה." (שבת ג, הערות הנאה ממעשה שבת – בדבר שלא נעשה איסור בגוף הדבר, אות פג). השלכה מעשית ומצויה לסוגיה זו היא כשמחלל שבת מקיים שמחה בבית הכנסת בשבת, והביא מיני מגדנות ברכב בשבת, כתב הילקוט יוסף, שראוי לכל בעל נפש להימנע מלאוכלן בשבת, שכן יש אומרים שדינן כדין דבר שנתבשל בשבת. ואם רב המקום חושש לפגיעה בשמירת השבת, רשאי לאסור על הקהל לאכול מהן. והוסיף: "אבל אם הוא יודע שדבריו לא יתקבלו על השומעים, ואם יאסור עליהם לאכול מגדנות אלה הדבר יעורר מחלוקת גדולה, ואף יגרום להרחקתם של כמה מבני הקהלה מהיהדות, באופן כזה מותר לו להימנע מלהכריז לקהל שלא לאכול המגדנות הנ"ל, ויסמוך על סברת המקילים לענין איסור הנאה ממלאכת שבת, שכל שלא נעשה שינוי בגוף הדבר, אין בזה איסור הנאה ממעשה שבת. אך עם כל זה רב הרוצה לקנאות קנאת ה' ולמחות על חילול שבת, יש לו על מה לסמוך. והכל לפי שיקול דעתם של חכמי ישראל ולפי הענין". דוגמאות למקרים נוספים שבהם ניתן להקל בעת הצורך (עפ״י הילקוט יוסף): מים שנשאבו במשאבה חשמלית בשבת, אף אם הופעלה בידי אדם באיסור. תבשיל שהובא למחנה צבאי בשבת\ בשעת הדחק, ובצירוף סברות נוספות להקל, (כגון שמא הנוסעים שוגגים). בית כנסת שנפתח בשבת על ידי יהודי שהעביר מפתח במקום שאין בו עירוב (ולכתחילה יש להשתדל שגוי יפתח ויסגור כדי שלא ליהנות ממעשה האיסור). לסיכום, למעשה שבת שאין בו שינוי בגוף הדבר לכתחילה ראוי להחמיר אך בשעת הדחק ניתן לסמוך על המקילים.
איך מותר להכין קפה בשבת?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
אנחנו קודש למענך
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
סודה של ברכה
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
