נראה שהציור הקרוב ביותר לנידון שלנו הוא מה שפסק השולחן ערוך (סימן קצה סעיף יב) שאשה אסורה ליצוק לו מים, לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, וברשב״א (הובא בט״ז סק״ח) כתב אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת. ונראה שרק כהאי גוונא שמכוונת לשפוך על גופו ולרוחצו אסור, אבל ללא כוונה מותר, וכגון שזרם המים מתנועותיה מגיע אליו.

המהר״ם מרוטנבורג (סימן קכד) אסר לבעל לזרוק מפתח או מעות אל ידי אשתו, וסבר שיש לגעור בעושים כן. וזה לא כדעת הרשב״ץ (ח״ג סימן נח אות ה’) והמהריק״ש (יו״ד סימן קצה, הובאו בשיורי ברכה אות ה’) שהתירו כל עוד אין זה דרך שחוק.

והחיד״א בשיורי ברכה (סק״ו) וביוסף אומץ (סימן כה) וכן הבן איש חי (שנה ב פרשת צו אות כב) פסקו כהמהר״ם לאסור זריקת חפץ מזה לזה. ובספר משמרת הטהרה (סימן קצה בביה״ל אות ט) חקר אם טעם איסור הושטה מאחד לשני הוא שמא יגע בבשרה או משום הרחקה מדיני הרחקות נידה, שלא יבואו לידי איסור. והביא שבשו״ת הרשב״א (ח״א אלף קפ״ח) כתב: "וכן אפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור לפי שלבו גס בה, ובקירבות מעט איכא למיחש להרגל עבירה", משמע שנאסר זה משום הרחקה ולא שמא יגע, ולפי זה גם ברחיצה משותפת בבריכה יש קירבה מעט ונראה לאסור משום חומר של הרחקה שמא יבואו לידי הרגל דבר. ומאידך התוספות במעשה דאליהו (שבת יג, ב ד״ה בימי) הביאו שרש״י אסר הושטת מפתח, ודייקו את טעם האיסור ממה שאמר אליהו ’ונגע ביך באצבע קטנה’, משמע שהקפידה היא רק על נגיעה. וכן הוא ברבינו ירוחם שהסביר ’שלא יושיט אפילו דבר ארוך שמא לא יזהר בטוב ויגע בידה’. ונראה שזה שכתב הרמב״ן (בהלכות) שטעם האיסור הוא משום הרחקה יתירה. ולפי דיעה זו יוצא שהקפידה היא רק במסירה מהאחד לשני שאז יתכן שיגעו זה בזה, וכן בזורק אחד לשני כיון שכך היא כונתם, אבל לרחוץ יחדיו בבריכה קטנה שאין הם מתכונים שזרם המים ילך מהאחד לשני אין נראה לאסור. זאת ועוד שהשולחן ערוך אסר הושטה בלבד, ואם היה איסור בזריקה היה עליו לאסור זריקה והיינו יודעים הושטה בקל וחומר. ולמעשה בשולחן ערוך פסק שטעם איסור הושטה הוא שמא יגע, שכתב "לא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה", ולכן אין איסור בבריכה כלל שאין מעבירים כלום מהאחד לשני, ויש כאן רק מים שזורמים, זאת ועוד שעל עצם חומרת זריקה מהאחד לשני חלקו רבים וסברו להקל כמו שכתבנו לעיל.

כתב הרמ״א (קצה ס״ה): "אסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנדת ואינה מחוברת לכותל", ובט״ז (סק״ו) נתן טעם משום הרהור. והש״ך בנקודות הכסף כתב שכיון שהספסל מתנודד הוי כנגיעה. אי נמי כיון ששניהם יושבים עליה ביחד הו״ל כאילו ישן עימה באותה מיטה שאסור אף בלא שום נגיעה. ובתרומת הדשן סבר שנראה כדרך האוהבים המתקבצים יחד. והשתא נחזי אנן לגבי הרחיצה, שלדעת הט״ז שלמד שהאיסור הוא משום הרהור, יתכן שבהרגשת תנועתו של השני מתעורר הרהור ויש זאת גם בזרם המים. וכן לדעת הש״ך שכתב דהוי כנגיעה בזה שהם מרגישים את הנדנוד. אולם לטעמו השני של הש״ך נראה להתיר שרק כשהם על אותו הספסל נחשב זה כאילו הם ישנים יחדיו באותה המיטה ולא אם הם באותה בריכה, שאם לא כן אזי גם נאסור עליהם להיות באותו החדר או באותו הרכב. וכן לדעת התרומת הדשן יש לומר שישיבה על הספסל נראה כדרך האוהבים ולא אם מתרחצים באותה הבריכה. ובכל אופן החיד״א (בשיורי ברכה ס״ק טו) כתב על דברי הרמ״א שהספרדים נוהגים היתר בספסל, ועוד שטעמי האיסור נתונים במחלוקת כדלעיל, לכן לכל הפחות ברחיצה נראה להקל גם לאשכנזים.

בשו״ת באר משה (ח״ד סימן סג) התיר לבעל לכבות נר שמחזיקה אשתו על ידי נפיחה, ומאידך אסר לנפוח על פני אשתו. ואף שלא נתן טעם לחילוק בניהם, ברור שההבדל שכשנופח מהבל פיו על פני אשתו הוי כעין חיבור בניהם, אבל בנר כל כוונתו הוא רק לכבות הנר ללא קשר לאשתו. ולפי זה גם בבריכה שאין כל כוונה שזרם המים יגיע מן האחד אל השני הרי זה מותר.

הבן איש חי (פרשת צו אות כב) אסר שתניף עליו במניפה על מנת להביא אליו רוח קר, וכן כתב הרב חיים פלאג’י (מועד לכל חי), ובשו״ת יד אליהו (סוף סימן סה) אסר לבעל להתחמם מנר שבידי אשתו. ובאגרות משה (יו״ד ח״ב סימן פג) התיר לברך ברכת מאורי האש ולהינות מן האור של נר ההבדלה שביד אשתו, ולא דמי למה שכתב היד אליהו דלעיל שאסור להדליק הטאבק או לחמם עצמו בנר שאשתו מחזיקה מפני ששם ההבל מחבר בניהם, מה שאין כן להנות מהנר שבידה אין שם שום חיבור. וכן כתב הבן איש חי שאסור להדליק סיגריה או נר מהשלהבת שבידה, וכתב שם שכל אלו המעשים אסורים אף שאינם נוגעים משום שהם דברי חיבה. ונראה שוב מכל הדוגמאות האלו שיש למנוע כשיש חיבור בניהם כדוגמאות אלו, אבל זרם מים שהולך מאחד לשני אינו בכלל זה.